ערסים זה לא רק מילה- פרק שני

״אריאל מזרחי, תפסיקי להפוך את החוברת לכרית ותתחילי לעשות אותה לכלי לימודי,״ המורה הרימה עלי את הקול שאני שומעת כול כך הרבה פעמים.
הרמתי את ראשי ונאנחתי, מיישרת את החוברת, ומסתכלת עליה כאילו אני לומדת.
אנחנו בשעת הלימודים האחרונה, ביום ארוך, השעה כבר שתים חמישים, מה שאומר כי בעוד עשר דקות נגמר השיעור והולכים לבית, הייתי עייפה בטירוף וניסיתי כמה שיותר להישאר ערנית, מה שלא כל כך הצליח לי.
״המורה אבל למה אנחנו לומדים מספרים בשיעור ספרות?״ התלוצץ הילד השנוא עלי ביותר בשכבה, אליעד, ערס טיפוסי, עיניים חומות כהות, שיער חום בתספורת קצוצה וגבוהה, כמה עגילים לא מאוזנים באוזניו וסיגריה תפוסה בין שפתיו בצורה קבועה, המורה שגם היא הייתה עייפה לא הקדישה לו לא זמן,ולא הסברים כדי לענות לו והמשיכה בשיעור מתמטיקה.
כדקה לפני הצלצול מור, ילד מהכיתה, אחד מהחברים של אליעד, שותף בחבורת הערסים של כיתתנו, רגע לפני שכולם יצאו הוא נעמד על רגליו, ״חברה יש מסיבה היום אצלי, אלכוהול, בריכה, סיגריות, כולם מוזמנים, עלי,״ אמר וחייך כאילו עכשיו התהלך על הירח.
חזרתי הביתה, מותשת מהיום הארוך, רוצה רק לתפוס תנוחה טובה במיטה ולישון מספר שעות, וזה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות אם אמא שלי לא הייתה מפריעה לי, ״אריאלי בואי דקה״ היא קראה לי מכיוון המטבח, נאנחתי והנחתי את התיק בפתח המסדרון, ״מה אמא, מה קורה?״ שאלתי אותה בעייפות, ״מה יש רולי?״ אמא שאלה וכינתה אותי בשם שנהגה לקרוא לי מאז היותי בת חמש, ״עייפה, יום מתיש, אל תשאלי״ עניתי לאמא שלי, שנחשבת לאחות שמעולם לא הייתה לי, ״תעלי לישון, נדבר בערב?״ שאלה בחיוך, הנהנתי לאיטי ויצאתי מהמטבח לכיוון מיטתי.
לאחר מספר שעות של שינה קמתי עקב הצקותיה הממושכות של אימי, ״סוף סוף רולי, נוי התקשרה ואמרה שתתקשרי אליה בשניה שאת קמה,״ אמא אמרה, הנהנתי אליה וניקיתי את עיני בעזרת ידי, היא נישקה לרקתי ויצאה מהחדר.
הדלקתי את הפאלפון, שלוש עשרה שיחות וכולן אך ורק מנוי, חברתי הטובה ביותר, אני ונוי אנחנו הפכים, בוא נגיד שאני מנסה להיות השקטה ולא ללכת שובל אחרי אחרים, ונוי היא כולה רעש ופעמונים, היא מביאה אור לכול מקום אליו היא הולכת, ולעומתם היא מאוד מושפעת ומעודכנת מהסביבה.
התקשרתי אליה בחזרה, מפהקת פיהוק רחב, ״שתהיה לי בריאה אריאל כמה את ישנה?״ היא פתחה את השיחה בשאלה, בעודי קמה לכיוון המקלחת לשטוף פנים עניתי לה, ״ישנתי אתמול מאוחר,״ אמרתי לה את האמת היחידה, ״למי אכפת?״ היא שאלה ולא הייתי מופתעת מישירותה, ״יש היום מסיבה אצל מור״ היא המשיכה במהירות, ״ושנינו יודעות מה זה מסיבה אצל מור, את באה גם ואם יתהפך העולם שמעת?״ היא שאלה והרגשתי מובסת, כי ידעתי שכשנוח מחליטה משהו סופי, אין דרך להתווכח ולהישאר חייה ונושמת אחר כך.
בשימלה קצרה ומגפיים נמוכות, שהתמקדתי עם נוי שעה שאני אשים אותם, יצאתי לכיוון מכוניתו של רון, ילד מהכיתה וידיד טוב של נוי.
״היי״ אמרתי שנכנסתי לאוטו, ״מה קורה?״ רון שאל אותי, ונוי הסתכלה על פני במבט גאה, ״מה יש לך?״ שאלתי אותה במבט מוזר וניסיתי לפרש את מבטה, ״אני כול כך גאה שהצלחתי לאפשר לי לאפר אותך,״ היא אמרה, ״נוי נו באמת בסך הכול קצת שחור ואודם מספיק לעשות סיפור,״ אמרתי לה, ומשם והילך הנסיעה עברה שקטה.