עץ התפוחים

הוא היה עץ, עץ תפוחים בודד במדבר השומם, לא היה לו עם מי לחלוק את פירותיו, לא משנה כמה הם היו מתוקים, בשלים ועסיסיים, המדבר נשאר ריק, בלי נפש אחת לחלוק איתה את כל מה שיש לו.
היא, היא הייתה מטיילת ברחבי העולם, אוספת חוויות, לא נשארת בשום מקום יותר מדי, תמיד שומרת על תזוזה, שלא חס וחלילה תמצא את מקומה… אז היא ביקרה כמעט בכל מקום בעולם, ראתה נופים מרהיבים, אבל משהו היה חסר שם, היא חשבה "אולי יום אחד אני אמצא את המקום הזה שיגרום לי לרצות להישאר".
בדרכה הבלתי פוסקת היא עברה במדברית קטנה, שום דבר מרהיב, סתם עוד קצת חול וחום בלתי נסבל. בלי שום הכנה מוקדמת, בלי שום הכנה לדבר הכה מרהיב שהיא עומדת לפגוש, זה נפל עליה, נפל עליה כרעם ביום בהיר. עץ תפוחים יחיד ובודד באמצע המדבר. לא ברור איך הוא מתקיים שם בלי מים, אבל הוא עדיין נראה פורח במיוחד.
היא ניגשה אל העץ, קטפה מתפוחיו, היה להם טעם כה מתוק, שילוב של מעט חמיצות עם מתיקות בלתי נגמרת, שילוב טעמים ועולמות שלמים בתוך פיה.
העץ מצידו שמח, "סוף סוף מישהו לחלוק איתו את כל מה שיש לי". זהו כל מבוקשו, לא לפתח את שורשיו אל עבר כל פינה, לא לגדול לגבהים בלתי נתפסים עד שהוא כמעט נוגע בשמש. רק מישהו, מישהו לחלוק איתו את המעט שכן יש לו.
אז היא המשיכה לאכול מפרותיו, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודשים אחרי חודשים, עד שכבר לא שמה לב…היא הפסיקה לחפש, נדמה כי אולי היא מצאה את מבוקשה, אולי סוף סוף שום דבר לא מרגיש חסר, אולי סוף סוף היא מרגישה את תחושת השלמות…
כמעט, רק כמעט, היא הבינה שהיא בילתה יותר מדי תחת העץ ולא משנה כמה טוב היה לה מתחת לעץ, כמה הפירות שלו טעימים, היא חייבת להמשיך..
העץ מצידו, הוא היה מאושר אלה היו החודשים הכי טובים בחייו הבודדים במדבר.
אבל יום אחד היא החליטה לעזוב לה הספיק, בראשה כבר מתרוצצות מחשבות על נוף חדש, השקם עם הבוקר, עוד לפני שהשמש הגיחה והעירה את העץ, היא אספה בתיקה את כל פירותיו של העץ, היא לא יכולה לוותר על הטעם הכה ממכר של תפוחיו, אך מצד שני היא הייתה חייבת להמשיך הלאה משום מה…
בעוד העץ ישן, היא כבר יצאה לדרכה, כל מה שנשאר לעץ זה לצפות בה עוזבת, ולחכות לתפוחיו לצמוח מחדש כי לא נשאר אף פרי…
התפוחים מעולם לא צמחו כמו שהם היו, כבר לא היה להם את אותו הטעם, הם כבר לא היה מתוקים, הטעם במעין מרירות.
אך העץ לא התחרט על דבר, לו תמיד צרובה התמונה בה היא קוטפת את תפוחיו ומתענגת מטעמם, זיכרון נפלא שלעולם לא יישכח.
עד היום עץ התפוחים מחכה, מחכה למבקרים, אולי זה מה שיחזיר את המתיקות אל פירותיו, אולי שוב יזכה באותה תחושה נפלאה שהיה לו עם מי לחלוק את המעט שיש לו.