עמוק מתחת לפני השטח פרק 9

"קייטי! את שומעת?"
"האאא? מהה? מיי? אמאא!!"
ועוד פרק מצחיק בחיי, עד כמה שדברים מפדחים קורים לי זה היה ההכי מפדח.
רוצים לדעת מה קרה? תאמינו לי עדיף שאני אחסוך לכם.
"למנהל!!!!!!"
"אב-"
"מייד!"
"ואווו כדאי שתירגעי… תגידי הנחיריים שלך במקרה יכולות אפילו לגדול יותר ממה שזה עכשיו?"
"קייטי!!!!"
"כן?"
"למנהל! -"
"עכשיו!" חיכיתי אחריה בעוד גיחוחים מכל הכיתה מלווים אותי.
זה לא שאני נהנת מכל תשומת הלב הזאת אבל אני אוהבת לדמיין כאילו אני חזרתי לשגרה ושכלום לא קרה. אני אוהבת לדמיין איך הוא נמצא בסביבה. איך אני צוחקת ונהנת בלי חשק תמידי להזיק לעצמי.
יצאתי מהכיתה ונשמתי לרווחה. השיעור מתמטיקה הזה היה יותר מדי משעמם היום. נאנחתי ופניתי לכיוון ההפוך ממשרדו של המנהל והתקדמתי לשערים. גם ככה לא תכננתי להישאר היום יותר מדי בבי"ס בגלל הכאב ראש שרק מתפתח ומתפתח. זרקתי את תיקי לצדו השני של השער וקפצתי בקלילות לצדו השני של השער. התקדמתי בהליכה איטית לכיוון הפארק והתיישבתי על הספסל חסרת כוחות. הנחתי את ראשי אחורנית וסגרתי את עיני. המון מחשבות עברו במוחי באותו הרגע. איך לסיים עם זה, איך לשכוח מזה או להתחיל זאת מחדש, היה זה כמו משחק בשבילי. אז במה תבחרי קייטי? לסיים עם זה? ולתת לאחרים לחשוב שאת חלשה מדי? כי בעצם אנשים שמתאבדים הם חלשים לא יותר מזה, והם מפחדים להתמודד עם מצבם ה"אנושי" כמו שהם אומרים. אין סיכוי שאני עושה את זה כדי להוכיח לאחרים שאני בעצם סתם פחדנית. ולשכוח מזה? אם כבר בחרתי לא לסיים עם זה למה שאני אשכח מזה? למה שאני אשכח ממנו? ומה להתחיל מהתחלה להיות אותה מיס פופולארית מפגרת? לא תודה. אז מה בכל זאת אולי לנסות להתחיל מהתחלה? אין סיכוי! פתחתי את עיני ונעמדתי במהירות במקומי. סקרתי את הפארק ונוכחתי לגלות כי מי אם לא יושב לידי? שיל'ה! מזל טוב זכית בלוטו! למה? ואיי הגעת בזמן לא מתאים במיוחד, במיוחד לא בשביל מישהי עם פטיל קצר.
"ומי אם לא שי 'המלך' של השכבה פה?"
"קייטי תחסכי לי"
"זה קייט לא קייטי בשבילך!"
"מה הקטע שלך?"
"אה לא אני סתם התפגרתי, יש פה ציפורים מסביבי שפשוט אומרים לך במילים ישירות 'קוקוקו' מה אני אגיד לך זה לא אתה המשוגע פה זה אני"
"ב-ד-י-ו-ק הוצאת לי את המילים מהפה"
החיוך הסרקסטי ירד לי מהפרצוף ובמקום זה הופיעה על פני מבט אטום. אטום. זה איך שאני מסתירה את עצמי. WELL DONE קייטי, פשוט מדהים איך שאת מתמודדת עם זה.
התקרבתי לפניו של שי עד שהייתי מול פניו מילימטרים ספורים. חה הייתם צריכים לראות את הפרצוף של המסכן. איך שנהפכנו פתאום לביישנים!
"אתה. לא. יודע. כלום, כלום עלי. ואני מתכוונת לזה. תזכור את זה לעתיד" תפכחתי על כתפו כמה פעמים נעמדתי דום והסתובבתי לצד השני מתחילה ללכת.
"קייטי!"
אל תשימי לב אליו.
"קיטי קאט!"
קייטי תרגעי, לנשום, לנשום.
"יוהווו ציפורים!"
הווו שכחי מזה!
"מהההההההההה!!!!!!!!"
"לא שכחת משהו?"
"מה שחכתי?"
"אממ את התיק? שלך?"
פניתי לבהות בתיק שלי שעדיין שכב בנינוחות על הספסל. שיי חייך כנראה כי הבין כי הוא הרס לי את ה'יציאה' המדהימה שלי והכולכך לא מתוכננת אם אתם מבינים על מה אני מדברת. אני לא מבינה מה יש לי עם הילד הזה אבל כל פעם שהוא בסביבה אני שוחכת מעצמי ובמקום זה נהפכת לאדם אחר. אדם סרקסטי ביותר. מעולה!
פניתי לקחת את תיקי אבל שיי לקח אותו בידו והרחיק אותו ממני.
"לא אין סיכוי, לא לפני שאת מסכימה פה למשהו"
"מה?" עניתי בזלזול, כבר נמאס מהמשחקים האלו שלו.
"תבואי איתי לראות סרט?"
"מה?!!"
"שמעת מה אמרתי ואת חייבת להסכים ואת יודעת מה קורה לאנשים שלא מסכימים כן?"
"כן כן" כל החרא הזה כבר לא אכפת לי ממנו. כמו שההורים אומרים תמיד אם משקרים אז כל חייך יהיו מלאים בייסורים. חה מצחיק! לא ואני לא מלאה בייסורים אני סתם קנגורו. לא יותר טוב, אני 'קיטי קאט' ולי אין ייסורים אצלי זה בגדר 'צחוק'! זה מה שהם, האחרים חושבים. בצחוק.
"אוקיי אני אבוא"
"יש!" שי אמר והגיש לי את תיקי.
"הסתובבתי ללכת אך שניה לפני שנעלמתי מעינייו צעקתי לו.
"אתה מבין שאני לא באמת התכוונתי לזה נכון?"
שיי הסתובב אלי והתחיל לצחקק פשוט לצחוק יותר נכון.
"אויי קייטי בעוד זמן קצר את תתחנני על ברכייך שאני אצא איתך לסרט"
חלומות מדהימים יש לילד.
הסתובבתי והלכתי.
אוייש הכאב ראש הזה לא עוזר לי. וגם החום שעלה לי בכלל לא עזר למקרה. כנראה שאני אצטרך לישון היום מוקדם מהרגיל.