עם ראשונה שאני כותבת כאן, האהבה הראשונה שלי

היי, אני יודעת שלא יקרה מצב שאני אשלח לך את זה, זה מביך מדי ופשוט לא מתאים. אז החלטתי לפרוק, לפחות לעצמי..
היית האהבה האמיתית הראשונה שלי, הראשון שבאמת אהבתי, שבעצם לימד אותי מה זאת אהבה, מה זה כאב מה זה לבכות, לצחוק וכל זה היה הכי אמיתי. וברגע של עצבים וחוסר מחשבה על איך זה ישפיע עלי… נפרדתי ממך. שיחקתי את עצמי ״גיבורה״, את האמת.. זה לא אני עשיתי את זה, נתתי למישהי אחרת להחליט בשבילי. אני מודה, זאת היתה טעות. אבל בכל מקרה אני לא חושבת שהיינו מחזיקים עוד הרבה זמן. בכיתי, כל לילה במשך שנתיים. עד שאספתי את עצמי ואמרתי לעצמי להשלים עם העבודה- שאותך אני אף פעם לא אשכח, לא משנה כמה אנסה זה תמיד חוזר אלי בסופו של דבר… כמה שאני מנסה להדחיק את זה ממני, המחשבות לא הפסיקו עד היום. אני לא יודעת אם זאת עדיין אהבה, אבל מה שאני כן יודעת שזה מכביד עלי. אם היתה לי אפשרות הייתי מוחקת אותך מהזיכרון שלי, זה משפיע עלי בכל מקום, כל מקום שאני הולכת כל שיר שאני שומעת מזכיר לי אותך. אני יודעת שזה כבר מטורף כי עבר המון זמן, ועדיין לא התגברתי עלייך. הזמן הזה מכפיל בהמון את הזמן שהיינו ביחד. אולי אני מכחישה את אהבה הזאת אלייך? או מה שזה לא יהיה, אבל קשה לי ככה. כמה עוד אפשר? כי נמאס לי כבר. אני בטוחה ויודעת שאתה כבר המשכת הלאה ממזמן. אז למה לי זה כל כך קשה? האם אני היחידה? השאלות האלה תמיד עוברות
לי בראש. אני יודעת שאם תרצה אותי, אני לא אתנגד.. אבל למה אני משלה את עצמי, זה לא יקרה. אני לא יודעת אם אני יכולה לאהוב מישהו אחר חוץ ממך. זה משגע אותי. אני אבודה, קשה לי ולא רק בגללך, יש עוד המון סיבות. אני מנסה שלא להרים ידים, אבל עוד כמה אפשר? אני לא חושבת שאחזיק מעמד עוד הרבה זמן. נמאס לי אין לי כוחות להתמודד עם זה, זה נמשך משהו כמו שלוש שנים בערך? זה מטורף! ולא הגיוני שאני עדיין חושבת עלייך. הלוואי שמחר בבוקר אני אקום בלי זיכרון.. ככה אולי אוכל להתחיל חיים חדשים, ובפעם בלי כל הסיוט הזה.