עם כל הכאב-14

ליבה של תל אביב.
השעה הייתה שתיים עשרה בצהריים.
לאחר החיבוק והאיחוד ביני לבין אמאני לקחתי אותה לסיבוב בעיר כשאני אוחז בידה.
היה בי חשק עז לברוח איתה למקום סודי. רק שלנו.
הייתי נסער ואחוז התרגשות.
אך משום מה הרגשתי,חזק בעצמותיי כי האושר הזה יהיה קצר מועד.
ידעתי.הרגשתי את זה בלב.
אך,גם ידעתי כי איני מוכן לוותר עליי.
כשמה יגידו חבריי.
קצין בדרגה גבוה בצה"ל יוצא עם בחורה מעזה.
שיגידו מה שהם רוצים.אני הולך עם הלב שלי.
עם האהבה.גם אם זה יכאב.
אני לוקח את הסיכון.
גם אם זה יגרום למותי.
אני אוהב אותה.
כשמאוחר יותר,ישבנו בשדרה רחוקה יפה בעיר.
מביטים זה בזו ומשלבים ידיים.
"חשבתי שלא אראה אותך יותר.."אמרתי בקול רועד מעט.
"..הייתי חייבת לפרוש כנפיים ולברוח אלייך.."היא אמרה.
"מלאך שלי.."ליטפתי את פנייה,כשהיא מביטה בי,מחייכת אליי.
המבט שלה שבה אותי.הלב שלי הגביר פעימות. שותת דם.
שלחתי ידי לשפתייה הרכות,מלטף אותן.
נשימתי נעתקה ממני עם כל מבט שלה.כל מבט זה חץ בלב.
שתקנו,מביטים זה בזו כשלאחר מיכן חלקנו את הנשיקה הנפלאה ביותר שאיי פעם חלקנו.
על ספסל בשדרה.מתחת לעץ. לשם שינוי הרגשנו כמו זוג נורמלי.
העיברית של אמאני הייתה רהוטה. היא דיברה שוטף כאילו הייתה באולפן כלשהו.
לא כמו ביום שהכרתי אותה.היא בקושי ידעה לדבר.
"רועי.."היא פנתה אליי.."אתה הצלת אותי."
הבטתי בה,שותק.חייכתי קצרות וליטפתי אותה.
"אני מוכן לחטוף למענך כדור בלב שלי." אמרתי לה.
"תפסיק לדבר על מוות.."היא הפצירה בי.
שכן,יש מצבים שאהבה ומוות כרוחים זה בזו.
"אני חייל.."אמרתי,"אייך שלא תסתכלי על זה אני מתקרב ומתרחק מהמוות כל יום.
יקירה שלי,המוות אינו נורא כל כך לעומת החיים בלעדייך."
אמני שתקה והביטה בי. גם היא פחדה.