עם כל הכאב-פרק11

כל מה שרציתי היה לצאת משם ולהיות עם אמאני.
"בואי איתי לתל אביב.."אמרתי בפניה,נושם את הדמעות שלי.
"אני לא יכולה.."היא אמרה בפניי.
"מה יש לך כאן?"שאלתי אותה.
כשאני מבין שהנשיקה שחלקנו היא גם הנשיקה האחרונה.
"אני מצטערת.."היא אמרה כשאני מוחה את הדמעות מעיניה.
כן,הדמעות לא הפסיקו לזלוג.
הכאב המשיך לחלחל.
כאב בלתי נמנע.
שילבתי את כף ידי בכף ידה.אחזתי בידה חזק.
סירבתי להיפרד ממנה לשלום.
היא חיבקה אותי ונפרדה ממני לשלום.
הגיע הזמן לצאת מישם ולנסוע הביתה.
במשך כל הנסיעה הביתה ישבתי באוטובוס,מביט החוצה מהלון כשהגשם יורד.
בבית חיכתה לי אישה שאני לא אוהב.
נאנחתי אנחת ייאוש וניסיתי להירדם.
ניסיתי להרגע ולהנות מהשקט ומרעשי הסביבה האחרים.
אך,כל מה שיכולתי לשמוע היה פעימות הלב שלי,כשחשבתי על אמאני.
אנשים נכנסו ויצאו מהאוטובוס.
ניסיתי להרדם כשלפתע התיישבה לידי אישה זקנה שלא הפסיקה לספר לי את סיפור החיים שלה.
הנהנתי בנימוס ושתקתי.
לאיש לא היה מושג מה עובר עליי באותם רגעים.
האישה שרציתי להיות איתה לא חיכתה לי בבית.
אלא,בעזה.בין הבתים ההרוסים.
מסתתרת מאביה שהתעלל בה.
הבטתי החוצה,נאנח שוב ושוב.
דמעות זולגות מעיניי מבלי שחשתי בכך.
כן,הלב שלי נשבר בקירבי.
ככל שהאוטובוס הלך והתקרב לתחנה המרכזית,כך פחדתי מהרגע שאאלץ לרדת ממנו.
חששתי מהרגע שאפגש עם חגית.
זה הולך להיות סוף שבוע ארוך.
ארוך מאוד.
האוטובוס הגיע ונעצר בתחנה.
ישבתי מספר רגעים.מהורהר,ואז ירדתי ממנו.
בלעתי מעט רוק.
הסתובבתי ברחבי העיר.נטול תקווה.
עצוב.עד שלבסוף חזרתי הבייתה.
בבית חיכתה לי חגית,שהחלה לבשל את ארוחת הערב.
"יש לנו אורחים היום.לא שכחת,נכון?"היא שאלה.
"מי מגיע?"שאלתי,קצת המום.
"אחי והחברה שלו.."היא אמרה.