עם כל הכאב-פרק 7

ידעתי למה אני נכנס.
הבנתי שאני עלול להסתבך קשות.
אבל,הלכתי בעקבות הלב.
זה עלול לכאוב.מאוד.
כעבור מספר רגעים נרדמתי.אוחז את אמאני בזרועותיי.
כשראשה מונח על החזה שלי.כשהיא מגישה כל נשימה.
שומעת כל פעימת לב.
בבוקר,נפרצה הדרך.
"המפקד!"ניגש אליי אחד החיילים,"אתה בסדר?"
"כן,"עניתי מתאושש אט אט מהשינה.
"מי זאת?"שאל החייל..
"בחורה."עניתי,כשאמני קמה מבוהלת,כשהחיילים מביטים בה המומים ומכוונים אליה נשק.
"לא..לא!! הבטחת לי!"היא קראה.
"אל תפגעו בה. בבקשה!"אמרתי מרחיק אותם מפנייה.
כשהיא בורחת.מפוחדת. נעלמת בתוך ענני הערפילים של הבוקר.
"אמאני!!!!"קראתי,רץ אחרייה,מאבד אותה בתוך הערפל הסמיך.
עם לב מדמם,רצתי אחרייה במטרה למצוא אותה
"המפקד,"אמר שוב אחד החיילים,"לאן אתה הולך?"
"אמאני!!!!"קראתי לעברה,פוחד שלא אראה אותה יותר לעולם.
אני חייב למצוא אותה.
היא נעלמה לי ולא הצלחתי למצוא אותה.
נפלתי על ברכיי,נטול תקווה כי לא מצאתי אותה.
חשתי שנגמר לי האויר.לא הצלחתי לנשום באותם רגעים.
כל כך רציתי לעזור לה.להוציא אותה מהתופת.
הלב שלי נשבר בקרבי.
מבלי שחשתי בכך,זלגו לי דמעות מהעיניים.
אני נחוש בדעתי למצוא אותה.
למצוא אותה ולומר לה שאני לא מסוגל לחיות בלעדיה.