עם כל הכאב-פרק 5

הבטתי בה.כשבעצם אני לא יודע עליה כלום.
בחורה זרה בעיר זרה לחלוטין.
"אימאני.."פניתי אליה,"אני רוצה שתבטחי בי.."
"למה?" היא שאלה אותי.
"כי אני פה לטובתך.."אמרתי בפניה.."אני באמת..לא אפגע בך."
"לא.."היא ענתה..
"תיראי.."אחזתי בכף ידה .נוגע בה בעדינות.
נשמתי חזק.רועד מעט.
הצמדתי את ידה לחזה שלי.
"את מרגישה את זה?"שאלתי,מביט בה בעיניים מרצדות.
אימאני הביטה בי,המומה.חשה את הלמות ליבי בעוד אני חש אני מתפרק.
"את מרגישה את הלב שלי?"שאלתי שוב,מתנשם.."הוא הולם בכוח.
זה רק לב.לב של בנאדם.אנחנו שנינו בסך הכל בני אדם."
כן,לב של גבר. מוטרף חושים. נסער. מרוגש. עם לב מפרפר.
אימני שתקה.הבטתי בה ברוך.רגוע. הרגשתי חלש לידה.
רציתי כל כך לראות את פניה.והיא מנעה זאת ממני.
נגעתי ברעלה.
"לא!"היא קראה,"אסור.."
"זה רק אני ואת."אמרתי,"איין פה אף אחד..ממה את פוחדת?"
אימאני שתקה,מהוססת..כשמספר רגעים לאחר מיכן הסירה את הרעלה.
לפתע,נגלתה בפניי האישה הכי יפה שראיתי מימיי.
שום דבר בעולם לא השתווה ליופי שלה.
"וואו!"חשבתי .."אולי מתתי ועליתי לגן עדן?..איזה מלאך!"
למרות שידעתי שבעולם המציאותי אין לנו סיכוי ביחד.עם הבדלי הדתות בנינו.
אט אט התפתחה בנינו שיחה.
נוכחתי לדעת כי מאחורי הפנים היפייפיים האלו ניצבה בחורה טובת לב.
עדינה ומאוד אינטילגנטית.
היה לה ידע נרחב בהמון תחומים.
השיחה החלה לזרום בנינו,כמעט שלא דיברנו על המצב בין העמים שלנו.
אלא,על תחומי עיניין שעינינו את שנינו.
מסתבר כי היא רוצה להיות רופאה.ולרפא אנשים חולים.

בכלל,עם כל המלחמה הזו.
כל אחד מאיתנו בא מרקע שונה.
מהצד הנגדי של השני.
אבל,כזה נוגע לאהבה,אין חוקים.
לפתע חשבתי:
ברגע שיוסרו ההריסות ויוציאו אותנו מיכאן,ייתכן שלא אראה אותה יותר.
זה החל להטריד את רוחי.
אני לא רוצה שהיא תעלם לי.