עם כל הכאב-פרק 3

עקב כך,שוחררתי לכמה ימים.
קיבלתי חופשה.
בבית חיכתה לי חגית.הבטתי בה,המום.
היא הביטה בי וכאילו המבטים שלה עברו דרכי.
לא חשתי,את מה שהייתי אמור להרגיש כלפייה.
לא,היא לא גרמה ללב שלי להאיץ.
לא יודע.הרגשתי כאילו חלק ממני נלקח.
מת.המוות נגע בי.
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו,מת.
זה הכה בי חזק,בכל הכוח.
"אהוב שלי.."היא אמרה נוגעת בגוף שלי..
"אל תיגעי בי.."ביקשתי ממנה.."אנא ממך.אני עלול לפגוע בך."
"מה קורה לך?"היא שאלה אותי.
"איבדתי חייל!"קראתי,"ראיתי אדם מת,חגית.מת! הוא לא יחזור!"
"מה קרה ללב שלך?"היא שאלה,מביטה בי בדמעות,לאחר שצעקתי עלייה.
"..אל תיבכי.."פניתי אליה,מביט בה במבט רך.
"השתנית.."היא אמרה.."משהו בך,נשבר."
כשלפתע חשתי כאילו אני לא מסוגל לנשום. קני הנשימה שלי נחתם.
הלב שלי התחיל לפעום חזק כאילו אין לי אויר.יצאתי החוצה,אל המרפסת.
"אני לא יכול לנשום!"קראתי,כשחגית,ניסתה להראות לי כיצד להסדיר את הנשימה שלי.
"אתה לא חוטף לי התקף לב עכשיו.."היא אמרה,תופסת לי את היד,מרגיעה אותי.
כשלאט לאט,חשתי יותר טוב.הוצאתי אויר והכנסתי אויר לריאות.
הלב שלי נרגע.
"רועי,אתה תצטרך טיפול.."היא אמרה לי.."אתה סובל מהלם פוסט טראומתי."
"מאיפו את יודעת?..מכול השטויות שאת קוראת באינטרנט?"שאלתי.
"אני לומדת את זה.."היא ענתה לי.."אתה לא מרוכז.אתה בהלם. עברת חוויה נוראית.הנפש שלך עברה טראומה וזה מצריך טיפול. ואם זה לא יטופל זה עלול להפוך למחלת נפש."
"כבר עשית ממני פסיכי?"צחקתי בפנייה.
כשמספר רגעים לאחר מיכן,נרדמתי המיטה לצידה של חגית.
חזרתי לאיזור הקרבות.
הפעם ידעתי שאם יקרה משהו.זה ייקרה לי.
אני אמות.ולא אחד מחיילי.