עם כל הכאב-פרק 1

בוקר.
כן הבוקר אנחנו נכנסים לעזה.
לקרבות עקובים מידם.
נשלחנו לשם בכדי למנוע הפרות סדר.
אני לא חושב שאיי פעם הרגשתי שמשהו יקרה כמו בפעם הזו.
יש לי הרגשה רעה.משהו רע עומד לקרות.
לקחתי מספר נשימות לפני שאנחנו נכנסים.הלב מאיץ.
אין לדעת מי יפתיע אותנו.
"אלי שבשמיים,תגן עלינו.."חשבתי בליבי.
כשלפתע חטפנו מטח יריות מכיוון הכיכר המרכזית בעיר.
התבצרנו מאחורי ביית הרוס והתחלנו לירות בחזרה.
כדור חלף לי ליד הראש ושרט אותי.
"אתה בסדר,המפקד?"שאל אותי ליאור,אחד החיילים שלי.
"אני בסדר.."עניתי,מזיז אותו הצידה.חששתי שהוא ייפגע.
"אתה מדמם.."הוא הוסיף לומר,שולח כף ידו לראשי.
"אף אחד לא מת מקצת דם.."חייכתי והמשכתי לפעול.
חילקתי להם פקודות בזמן שהסתתרנו שם.
"ליאור!" קראתי.."שב בשקט,אתה תיהרג!"
הייתה לי הרגשה נוראית שהילדון הזה יחטוף כדור בלב.
כולם התבצרו בבית,מחכים לפקודה שלי לפרוץ החוצה ולירות.
ליאור פרץ ראשון.
לפתע שמעתי אותו נפגע מאש הירי וצועק.
הוא נפל ארצה פצוע.מדמם,מחלקים שונים בגופו.
החבר'ה חיפו עליי בזמן שהזעקתי את החובשים.
"ליאור.."ניגשתי אליו,"אתה שומע אותי?"
"המפקד.."הוא אמר..מתנשם,כשאני פותח את האפוד שלו,שלא היה סגור כמו שצריך.
הוא היה מלא דם..
רועד כולו..
החובש ניגש אליו מהר עם עירוי נוזלים.
"מה מצבו?"שאלתי,מנסה לשמור על איפוק וקור רוח..
"יש לו כדור בלב.."אמר החובש,מנסה לחסום את הדם באצבעו.."חייבים להביא אותו מייד לבית חולים ולא הוא ימות!"
"צריך למהר..אסור שזה יקרה. נשבעתי בפניי הוריו של הילד הזה לשמור עליו!"אמרתי מאבד קור רוח זמנית.לא הצלחתי לחשוב,הלב שלי האיץ כל כך חזק.לאיש לא היה מושג מה עובר עליי באותו רגע.
אלוהים,מדובר פה בחיים של בן אדם! ילד,שבקושי סיים בית ספר וכעת הוא נילחם.על חייו!
"המפקד.."פנה אליי ליאור,רווי דם.."תאמר לסיוון שאני אוהב אותה.."
"אתה לא עוזב אותנו!"קראתי.."ילדון!"