על קשתות ושמלות נשף פרק שניים-עשר

מצב רוחה של אנה-בל היה ירוד במיוחד היום, היא קיוותה שמה שהקפטן האכזרי אמר לה היה שקר מוחלט. אך ככל שהיא חשבה אל כך, נראו דבריו יותר הגיוניים, דבר אחד היא לא הצליחה לפענח, מדוע קפטן זאקרי אדמס בא עד לתאה כדי להזהיר אותה מפני קשר כלשהו אם אחד מאנשי הצוות שלו. זה חסר כל היגיון, "שקועה בהרהורים עמוקים?" היא שמעה קול מוכר שכנגד רצונה גרם לה לחייך. "בערך" היא הסתובבה, והוא עמד שם. ביציבתו מלאת הביטחון. "הגיע הזמן להטליא גרביים!!!" הוא אמר בעליצות מזויפת, אנה-בל צחקה. "אכן כך" הוא פתח את דלת תאה, והזמין אותה לצאת במחוות לעג לאותם ג'נטלמנים שאיתם גדלה כל חייה, היא צחקה. והחלה הולכת בגב זקוף להחריד ומרימה את שולי שמלתה המטונפים, וויליאם האלה חיוך קלוש אל פניו. הם המשיכו ללכת, וויליאם מאחור ואנה-בל מלפנים, ככל שעבר הזמן השמירה אליה התרופפה. שכן לא הייתה אפשרות לברוח בכל מקרה. שנכנסו לחדר המועד כבר חיכה ליד הדלת שק בגדים, שלרבה המזל כובסו לא מזמן. הם ישבו אל אותם שני כיסאות שוויליאם "שאל" מחדר האוכל ביום הקודם. כישוריו של וויליאם בתפירה היו אפסיים, כך שאנה-בל הסתפקה בחברתו הנעימה.
הם שוחחו אל כל נושא שאפשר לעלות אל הדעת, אך אף פעם לא נגמרו להם המילים, היא הקשיבה בשקיקה לסיפורים שלו על מלחים אמיצים ומפלצות ים נוראות, וכן סיפור אישיים ומצחיקים עד דמעות על ימיו הרבים בים. הוא התעניין דווקא בפוליטיקה וספרים שקראה, נראה שהם לעולם לא מאסו זה מחברתו של זה, אך עדיין היה משהו זהיר בהתנהגותם, כל אחד מהם ידע שאליו לרסן את התלהבותו, שמא השני יקבל רושם מוטעה. אך קל לשכוח זאת בלב כל הצחוק והשמחה. "אתה יודע…" אנה-בל אמרה כמעט בלחש, וויליאם הביט בה במט שואל, "אתה ממש שיפרת את דעתי אל שודדי-ים בזמן האחרון," היא ישבה מעט קרוב יותר, לא היה לה אכפת מה הקפטן אמר, היא ידעה שוויליאם בחור טוב, הוא לא יעזוב.
"באמת? אני? אני שיפרתי את דעתך אל משהו?" הוא נראה באמת ובתמים מופתע, "מדוע אתה כל כך המום? אני סבורה שאתה יכול לשפר את דעתי אל דברים נוספים…" היא חייכה אליו את חיוכה הנעים,
"אז אולי את לא מכירה אותי כל כך טוב כמו שאת חושבת" קולו היה קודר, היא נרתעה לאחור. "טוב… סליחה.. זאת אומרת…" היא השפילה את מבטה, "אין צורך להתנצל, לא עשית דבר" הוא הביט בה במבט מלא רחמים, חיוך עצוב נפרש אל פניו, "טוב בדיוק התחלת לספר לי על הפעם שדגת בטעות כריש נמר?" היא חייכה והזמינה אותו להמשיך לדבר, "טוב זה לא היה בדיוק ככה, החכה הייתה תקועה במקומה אל מעקה הספון, וכנראה שנתפש שם דג גדול, עכשיו בגלל שאף אחד לא מיהר להוציאו מן המים, הדג היווה פיטיון לדברים יותר גדולים שעברתי ליד החכה ראיתי שהיא זזה אז ניסיתי להוציא את הדג, שהתחלתי למשוך ראיתי קצה של סנפיר יוצא מהמים…" אנה-בל התענינה בדבריו, אך מחשבותיה נדדו לצורה המושלמת של פיו, ולריח שנודף ממנו, שילוב של עשן, האוויר אחרי הגשם, ועצי אורן. "וככה יצא שאכלנו מרק כריש לארוחת ערב, " וויליאם סיים את סיפורו, "רגע מה? זאת אומרת…" היא גימגמה, וויליאם צחק, "לא שמעת מילה נכון?" היא נדה בראשה לשלילה, "טוב לא נורא, גם ככה המצאתי את זה כרגע" הוא אמר ומשך בכתפיו, אנה-בל נתנה לו מכה קטנה בכתף. "טוב עכשיו תורך לספר לי על הספר על האיש שננטש על אי מבודד" היא גלגלה עיניה וסיפרה לו את אודותיו של הספר, הסופר והדמות.