על קשתות ושמלות נשף-פרק שלושה-עשר

וויליאם חזר לחדרו, התחושה הנעימה שחברתה של אנבל נתנה לו התפוגגה במהרה, והשאירה אותו עצוב ובודד מתמיד. התחושה של בדידות הייתה זרה לו, הוא למד לתעב את המין האנושי בשלב מוקדם מעוד בחייו, אביו הוכיח לו כל פעם מחדש שאין גבול לאכזריות האנושית. הוא לא חשב שמישהו יצליח לגרום לו לפקפק בתפיסת העולם הזאת, אבל היא הייתה שונה מכל אדם שהוא פגש אי פעם. "די, אסור לך לחשוב ככה, כל האנשים רעים, אתה לא צריך אותם." הוא פקד על עצמו במחשבותיו. "ואולי היא שונה? אולי היא טובה? לא שווה להסתכן כדי לגלות?" שאל קול פנימי. התשובה לא איחרה לבוא. "וויליאם הישן לא היה אפילו חושב על זה!" צעק הקול הראשון, "ומה אם אני לא רוצה להיות וויליאם הישן יותר?" שאל הקול השני. הוא התיישב על במיטה מותש ממאבק הכוחות שהתרחש בתוכו, מצד אחד מי שהוא היה, זועף ושתקן, שמגנה כל רגש מלבד זעם. ומצד שני מי שהוא מאיים להיות, עליז, מכבד את הרגש ומוקיר אליו. "תבחר!" צעקו אליו שני הקולות כאחד, "האם אתה רוצה להרפות ולתת לשינוי שבך לקרות? או שאתה רוצה להיאחז בתדמית שבנית לך?" הוא הניח את ראשו בין שתי ידיו ולחץ חזק ככל האפשר, כאילו זה יכול להגן אליו מפני המחשבות. הכאב היה מנחם אך לא מספק. הוא קם במפתיע ונשכב למרגלות המיטה, הוא הכל במה שעשה תמיד שרצה להשתיק את מחשבותיו, הוא התאמן.

לאחר זמן רב שריריו צרבו, הם שרפו בכאבי תופת. אבל וויליאם המשיך בתנועה הקבועה ללא שום היסוס, כל אדם אחר היה מפסיק ממזמן, הוא היה מתייאש מהכאב, או מתפקע מהשעמום של להרים את גופו שוב ושוב מעל הקרקע. אבל לא וויליאם. הוא אהב את החדגוניות, הוא לא התייחס לכאב כאל משהו שצריך לעצור, אלא כתגמול על עבודה קשה. כאישור שמאמציו נושאים פרי, ואם הכאב אינו בא? סימן שאליו להתאמן קשה יותר. אליו לישון מעט יותר. אליו להיות קר יותר. עיניו הבזיקו לבקבוק המשקה שניצב על השולחן, "לא. אתה לא צריך את זה" הוא אמר לעצמו
היו שני גורמים מנחמים בחייו של וויליאם, האימונים והשתייה. בניגוד לאימונים וויליאם לא התייחס לשתייה כאל דבר חיובי, הכאב שבא מהשתייה לא הגיע בצורת שרירים שורפים, או גב כואב, הוא הגיע בצורת גלים של יאוש וסבל, שבמהלכם וויליאם התקשה למצוא מטרה בחייו העלובים, אך הכאב הזה היה מתגמל יותר, הוא היה מספק יותר, הוא היה מגרה יותר. וכמה מוזר שזה אולי ישמע, הכאב הזה היה אחד הדברים שוויליאם חשק בהם מעבר לכל דמיון. אבל הוא ידע שהשתייה היא גורם שלילי. לכן הוא סירב לשקוע בה, כמו אנשים רבים כל כך שהכיר בחייו הקודמים. אף הפיתוי היה עצום, הפיתוי לשכוח את הכול, לשכוח את זאק, לשכוח את אנבל, לשכוח כל דבר שהוא לא המשקה, החדר, או הזיעה שנוטפת על פניו
במהרה הבקבוק לא ניצב על השולחן יותר.