על קשתות ושמלות נשף פרק עשרים ואחד

היא הקשיבה לפעימות הלב שלו, שהיו חלושות במידה מדאיגה.
"וויליאם…" היא לחשה. "כן?" קולו היה כל כך רך.
"מדוע הלב שלך כל כך… חלש?" היא שאלה בפחד. הוא גיחך, ידו האוחזת בעורפה חיממה אותה. "הוא לא, את פשוט מקשיבה בצד הלא נכון." היא הביטה בו בשאלה, ראשה נח על הצד השמאלי של חזהו. "אבל… זהו צד שמאל." היא אמרה בבלבול. הוא הזיז בעדינות את ראשה לצד ימין, ואכן הפעימות התחזקו ונשמעו קרובות ובהולות. "נכון, הלב שלי הוא בצד ימין. יש לזה שם, אך מעולם לא הצטיינתי בזכירת שמות. כל הקרביים שלי הפוכים, וכך גם הריאות. סביר להניח שבלב שלי יש מום כלשהו, נדמה לי שקראתי על זה ספר פעם. יש מגוון רחב ביותר של מומים אפשריים, אך הסיכוי שאני בריא לחלוטין הוא זעיר. אחד ל… מאה אלפים נדמה לי." הוא אמר זאת ברוגע ושקט מופתי. אנה-בל נרעדה. "איך… איך גילית את זה?…" לחשה בבעטה.
"שנולדתי, אנה. חיפשו את הדופק בדיוק כפי שאת עשית. בוודאי לקח להם רגעים ספורים להבין שהלב שלי בצד הלא נכון. הרופא, כך אני מניח, פתח את ספר הרפואה למרות שכבר הכיר את המצב. מן הסתם רצה לבדוק פעם נוספת את הסיכוים הבלתי אפשריים שדבר שכזה יקרה ומה הן הסכנות הנלוות לכך." הסביר, היא הנהנה באיטיות.
"אל תמות בבקשה, למרות המום שאולי יש בליבך. אתה מיוחד מכדי למות." אמרה, הוא אסף אותה קרוב יותר אליו. "אני לא מתכוון למות בקרוב." לחש. היא אחזה בו בכל הכוח, כאילו פחדה שילך אם תרפה את אחיזתה.
"לא רק בקרוב. אל תמות כלל, וגם לא תסבול, לא לפני שתחיה שמונים וחמש שנים לכל הפחות. אז תשאל שוב. אבל יש לך שישים וארבע שנים בהן אסור לך למות כלל." אמרה בכאב, היא נתקפה פחד פתאומי. ודמיינה בראשה את וויליאם קורס ואוחז בחזהו בכאב.
"בקשר לזה את תאלצי לשוחח עם המלוכה." גיחך וויליאם, אנה-בל החליטה שלא לשאול לפשר דבריו. קולות חיים החלו לבקוע משני צידי הספינה שמלחים התעוררו מתרדמת הצהריים למרות שכבר היה ערב.
"כדי שנלך עכשיו, אנה. את לא תאמיני באיזו מהירות הבהמות ממלאות את האזור." לאנה-בל לקח כמה שניות להבין שהוא מתכוון אל חברי הצוות שלו, ואז היא נזכרה בדבר המטריד שסיפר לה ברי – המלח הזקן – מוקדם יותר באותו יום. למרבה הפתעתה היא לא נתקפה דחף פתאומי להדוף את וויליאם, היא נזכרה ברצח שביצע שהיה בן שלוש-עשרה שנים בלבד, והדבר לא עורר לא את חמת זעמה ולא את רחמיה. היא נהפכה אדישה לזוועה כפי שהיו מלחי הספינה אדישים לתחנוניה, כפי שוויליאם היה אדיש לחברי הצוות שלו.
"בסדר." אמרה, ונתנה לו להוביל אותה במורד המדרגות. הוא פנה אל אגף השירות בו נמצע תאה והמשיך ללכת. לא מרפה מידה. לבסוף הוא נעצר מול התא שנראה ביתי להפליא, יחסית לחדר מסורג בלב בטנה של ספינת פיראטים. שניהם עמדו שם, וכעת נעלצו להתנתק. רק שידיהם המשיכו לאחוז זו בזו. הם הביטו זה בעיניו של זו במשך כמה כמה רגעים, להיפרד כעת נדמה להם כדבר נשגב ובלתי אפשרי לא פחות מתעופה. "אתה רוצה שנלך לחדר שלך?" הציעה אנה-בל לבסוף. הוא הנהן ומיד השניים פנו בכיוון ההפוך, ממהרים אל חדרו של וויליאם. הוא ניווט בקלילות בין המסדרונות המפוטלים, ואנה-בל ידעה שלעולם לא תצליח לשנן את הדרך הזאת. לכן היא החליטה לתת את מלוא תשומת ליבה לוויליאם ולצעדיו הקלילים והחיננים, אנה-בל דימיינה לעצמה אותו בתור זאב. רץ בין העצים ביער, כפי שהוא רץ בין המסדרנות הצרים. אך דבר אחד הפריע לה לדמיין, הרעד העז של ידיו. וגם רגליו, חשבה לעצמה אנה-בל. וכתפיו וכל גופו. היא שמה לב לכך מוקדם יותר אך ייחסה את הרעד לקור המקפיא שסרר בחוץ, אך כעת הם היו במסדרונות החמימים והלחים שהוארו בלפידים. וויליאם עדיין רעד, היא לא ידעה למה לייחס גם את החולשה הברורה של כף ידו שאחזה בשלה, וגם לא אתה פיק הברכיים שתקף אותו מידי פעם לפעם בריצתו. שכשל לרגע והתייצב מיד, כאילו נחוש להראות שהוא בסדר.
עד שהוא נעמד מול דלת עץ ישנה ורוצפת צלקות אנה-בל כבר הייתה מפוחדת עד עמקי נשמתה. הוא פתח את הדלת והציץ פנימה, לפתע נראה שבהלה תקפה אותו והוא זינק אל תוך החדר. מבקש ממנה לחכות כמה רגעים. היא הציצה פנימה וראתה אותו דוחף דבר מה את מתחת למיטה, ואז הוא פנה אליה ופתח את הדלת. חיוך חביב להפליא ומזויף להחריד על פניו. היא נכנסה פנימה וקדה קידה קטנה, מקווה לשבור את המעטפת המזויפת שעטה על עצמו באמצעות צחוק ציני או גלגול עיניים. אך לא, וויליאם רק הביט בה בשעשוע. היא חייכה חיוך רועד והתיישבה על מיטתו, המזרן היה דק וקשה. היא הביטה מסביב, החדר הקרין את אישיותו של בעליו יותר מוויליאם עצמו. בין אם היו אלה החריצים שהשאירו חצים בקירות, ובין אם היה זה הריח ששרר בו. ריח של מחטי אורן ועשן, והגשם הראשון שמנקה את כל האובך. למעשה, הריח הזה נבלע מעט בריח אחר. שככל שנשארה יותר זמן בחדר התחזק ותקף אותה, ריח חריף של אלכוהול מילא את האוויר. היא לא ציפתה שככה יראה חדרו של וויליאם, משום מה היא תיארה לעצמה משהו מפואר בהרבה ובהחלט יותר גדול. היא דמיינה מיטה גדולה עם מזרן עבה, היא דמיינה שולחן עץ ממהגוני. והיא דמיינה ריח שוקולדי עשיר. בהחלט לא ריח של אלכוהול וזיעה. אך לא היו בקבוקי משקה בחדר, הדבר ניחם אותה.
וויליאם התיישב לידה על המיטה.
"זה מרגיש נכון?" הוא שאל אותה לפתע, היא הביטה בו בתמיהה. "מה שאנחנו עושים, זה. זה מרגיש נכון?" חזר על שאלתו. אנה-בל לא הייתה צריכה לחשוב על זה הרבה. "כן." היא אמרה בהחלטיות. לפתע ספק תקף אותה. "לך לא?" היא שאלה בחשש, הוא הביט בה ברחמים.
"בשם כל השדים והרוחות…" היא מלמלה בקול נוגה וקמה. הוא משך אותה חזרה לישבה, אחיזתו הייתה חלשה מידי. "לא אמרתי שלא. פשוט ש… אני לא יודע… זה מרגיש כאילו אני עושה דבר מסוכן, רע. זה דווקא מוצא חן בעיני. אך רציתי לדעת אם אתה מרגישה אותו הדבר…" אמר, היא הביטה בו. "אני לא מבינה." היא הרגישה את הצורך לחבק אותו משום מה, אך עצרה בעצמה.
"אני דרוך, כל הזמן. אני מצפה בכל שנייה שזאק יגיע לכאן, אם הוא יגלה… אם הוא ידע מה אנחנו עשינו… מעולם לא הרגשתי את התחושה הזו, ורציתי לדעת אם אתה מרגישה אותו הדבר. או לפחות יכולה להסביר לי מה זה הדבר הזה." אמר, נחשף בצורה שהפתיעה את אנה-בל לא פחות מאת עצמו.
"אתה מפחד, מהקפטן שלך וממה שהוא יעשה." אמרה בשקט, וויליאם נחר נחרת בוז.
"אני לא מפחד מזאק." גיחך.
וכך עברו השעות, לפעמים הם דיברו, לפעמים צחקו. אך מרבית הזמן הם ישבו על המיטה, ראשה מונח על חזהו ידיו עוברות בשערה. התנועה הייתה כל כך מרגיעה, לא עבר זמן רב עד שאנה-בל נרדמה.

היא התעוררה לצליל מחליא, והופתעה לגלות את וויליאם רוחן אל מחוץ לצוהר העגול שנקבע בקיר. כל ראשו יחל לעבור בצוהר הזה, אפילו שלא היה גדול במיוחד. לאנה-בל לקח כמה שניות להבין שהוא מקיא, כל גופו רעד. לפתע גל גדול במיוחד הגיע, ווויליאם נהדף אחורה שמי המלח פגעו בפניו, הרסס הקפוא ניתז אל החדר. אנה-בל תהתה בליבה למה הוא לא קם לסגור את הצוהר, רק שאז היא הבחינה שהוא מנסה.
היא ראתה את פניו מאדימים ממעמץ ואת שריריו נמתחים. אך כלום לא קרה. משום מה היא פחדה כל כך לקום, הייתה לה תחושה שוויליאם יאבד את דעתו אם יגלה שהיא ראתה את זה.
הוא מלמל משהו לעצמו בכאב, והביט בתקרה בעיניים כחולות שלא נראו צלולות.
לקח לאנה-בל שניות אחדות לפענח את המילים.
"אני חלש." זה מה שהוא אמר, ואז מצמץ, אולי כדי לסלק את הדמעות מעיניו. "כל כך חלש, חלש ופתטי." אנה-בל דמיינה לעצמה את תחושתיו של העלם, ניסתה לפחות. אך היא התקשתה להבין את וויליאם או את המצב הזה.
מדוע הוא הקיא? הייתה לה תחושה שזאת לא מחלת ים, הרי הוא מורגל לשוט במשך חודשים ארוכים. ומדוע הוא לא מסוגל לקום? מדוע הוא מכנה את עצמו חלש?
הוא ניסה בשנית לקום, ללא הצלחה.
כל גופו רעד, ועיניו נראו מעורפלות.
"וויליאם?…" היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בזה יותר. בכל שנייה שוויליאם שכב שם, רטוב רועד ומובס, אנה-בל הרגישה יותר ויותר קרובה למצבו. היא לא הבחינה בדמעות עד שהיא נאלצה לנגב אותן כדי לראות.
"די," היא אמרה לעצמה במחשבותיה. "זה לא הזמן להיות חלשה. תבכי אחר כך."
וויליאם עצם את עיניו, מסרב להביט בה.
"וויליאם?… מה קרה?…" היא שאלה בלחש, הוא הסית את ראשו, ורק שיער שחור נגלה לעיניה.
"אתה זקוק לעזרה?…" היא לחשה.
"לא!"
אנה-בל נסוגה אחורה בבהלה, מושכת את השמיכה כך שתסתיר את רגליה הארוכות. כעת היא לבשה רק את כותונת המשי, ושמלתה הענוגה הייתה מונחת על כיסא העץ.
אנה לא זכרה שהיא פשטה אותה.
"לא, אני בסדר." וויליאם מיהר להוסיף- הוא נשמע מותש. "תחזרי לישון אנה." טון דבריו יותר דמה לאנקה מאשר לבקשה. אנה-בל התפתתה לעשות כדבריו, אך הצד השני שלה סירב להפקיר את וויליאם למחלה שלו. היא החליטה שהוא חולה, הרי זה ההסבר היחיד.
"לא." היא קבעה, ונעמדה בנחישות. "אתה לא בסדר, ואני לא אנטוש אותך בשעת מצוקה בגלל גאוותך הטיפשית." משום מה אנה-בל ציפתה שהוא יצחק, אולי יעיר הערה משעשעת כלשהי לגבי אופיים הטבעי של גברים. אך וויליאם נעל את לסתו, ובאופן כללי לא נראה משועשע במיוחד.
הוא ניסה לקום בשנית, הפעם כמעט הצליח להתיישב אך לבסוף נפל לאחור. הוא ניסה להזדקף ישירות משכיבה, אנה-בל לא הבינה מדוע הוא לא מנסה להיאחז בארון או המיטה, או קם בהדרגה קודם לברכיו ורק אחר כך מזדקף.
היא נעמדה מולו, כך שלא תהיה לו שום אפשרות מלבד להביט בה. שניה אחדה של מראה עיניו הכהות החדירה בה את הכוח שהייתה זקוקה לו כדי לבצע את המעשה הבא.
היא החלה מנסה למשוך אותו לישיבה. עכשיו לא הייתה בה תקווה לעצור את הדמעות. וויליאם צרח, וניסה בכל כוחו להדוף אותה. אך נראה שכל כוחותיו לא הסתכמו בהרבה באותו הרגע. היא שאפה את האויר מהפה והוציעה אותו מהאף. שיטה שאמה לימדה אותה.
"זה מרגיע את הגוף וגם את הנפש." כך היא אמרה בחיוך חביב להפליא שחשף טור של שניים לבנות וישרות. "זה מאט את מחזור הדם. וגם מאוד שימושי במקרה שאת סובלת מבחילה או רוצה לא להריח סירחון כלשהו."
כעת היא בהחלט נזדקקה לכל שלושת הפעולות של השיטה הזאת. החדר הריח כמו קיא ומי מלח, אנה-בל תיארה לעצמה שזה הריח היחיד שיכול היה להגעיל אותה יותר מריח האלכוהול החריף.
וויליאם לא הדיף את הצחנה, אלא החדר. כך לפחות אנה-בל העדיפה לחשוב.
היא משכה אותו למיטה למרות כשהוא מקלל כמו שד. אך הוא עדיין נשמע יותר מותש מאשר מתריס. עיניו היו עצומות ושילוב משונה של יפחות ואנקות נפלט מפיו מידי פעם לפעם. אנה-בל הניחה שזה הדבר הכי קרוב לבכי שוויליאם אי פעם יתן לעצמו להפיק.
אנה-בל לא הייתה בטוחה מה משמעות הנשיקה שהם חלקו מוקדם יותר באותו לילה, אך דבר אחד היא ידעה. מה שזה לא היה, זה קשר אותם זה לזה. חייב אותם זה לזה בצורה שלעולם לא תחלוף לחלוטין. חלק מהמחויבות שלה כלפיו היא לעזור לו גם שאינו רוצה בכך, ואם זה קשה: היא תתמודד עם זה. כי זאת העלמה שהיא הפכה להיות.
אנה-בל הייתה הליידי ששערה מגיע חמישה סנטימטרים בדיוק מתחת לכתפה, ומסודר בעזרת סיכות מאין ספור בבקבוקים הדוקים כמו שערה של בובה.
אנה הייתה העלמה שחיה על ספינת פיראטים שלושה חודשים ועוד לא נשברה, העלמה היחפה ששערה הארוך אסוף בפקעת משוחררת ולא מסורקת. העלמה שקרעה את שכבות המלמלה משמלתה. העלמה שסירבה להיכנע וסירבה לבכות, שהבינה שעליה להיות חזקה. העלמה שעיניה הירוקות הבוהקות שידרו התרסה ואש, ששפתיה הדקות והעירומות מאודם נישקו שודד ים.
וכעת היא החליטה, שזה הזמן להפסיק להיות אנה-בל ולהתחיל להיות אנה. כי וויליאם זקוק למישהי מועילה וחזקה, לא עדינה ובכיינית.
"מה קרה?" היא שאלה בביטחון שהצטערה עליו כמעט מיד, כשוויליאם לא ענה ורק עיווה את פניו.
"תענה לי וויליאם, ברור שמשהו לא בסדר. ואני רק רוצה לעזור…" הוא הוסיפה ברכות. וויליאם הביט בה בבת אחת, עיניו היו הדבר הכי מפחיד שאנה ב- אנה, רק אנה, ראתה בחייה.
"אם היית רוצה לעזור היה עליך להניח לי לנפשי!" הוא משך את עצמו בקושי רב לישיבה, אולי האנרנלין שמילא אותו בבת אחת איפשר זאת.
"מתי תביני! אתה לא זקוק לעזרתך! את רק אצילה טיפשה שמשחקת במרד! אני לא ילד, מתי תבין!" הוא אמר תבין, בלשון זכר. "וויליאם…" אנה-בל לחשה.
"אני לא צריך שתגיד לי מה לעשות! מעולם לא הייתי צריך! אני אעשה מה שאמצע לנכון ולך אין שום מילה בדבר!" עיניו של וויליאם היו מזוגגות. אנה לא ידעה מי הוא רואה מולו באותו הרגע, אבל זו לא הייתה אנה-בל.
הרעד, ההקאות, החולשה, ועכשיו ההזיות. אנה ידעה שאלו סימפטומים של משהו, היא רק לא הצליחה להיזכר של מה.
"אתה לא אבא שלי זאק! אינך זוכה להחליט כמה אני אתאמן או כמה אוכל! ואתה בבחלט לא זוכה להחליט כמה אני שותה!"
אנה-בל הייתה זאת שפרצה בבכי, אנה הייתה זאת שלא הצליחה להפסיק.
נראה שוויליאם התדרדר אט אט לחרדה. נשימותיו נהפכו קצרות יותר ויותר, והוא ניסה נואשות לנער יצורים בלתי נראית מידיו. צורח וצווח מילים מעורפלות בדבר חרקים שזוחלים על הקירות, שזוחלים מתחת לעורו.
אנה-בל הייתה זאת שהתייפחה, אנה הייתה זאת שאיבדה שליטה על היפחות.
כשהיא ניסתה לגעת בו הוא צרח אפילו יותר חזק, וניסה לבעוט אותה מעליו. הבעיטות לא פגעו בה, וגם שהן כן הן היו חלושות ולא הכאיבו. אבל הדברים שהוא צרח לעומת זאת…
נדמה שכל חמש דקות וויליאם חשב שהיא מישהו אחר. הוא התחנן לסליחתה רגע אחד וצרח שהוא שונא אותה ברגע אחר. וכל פעם שזהותה הדמיונית התחלפה אנה ניסתה שיטה אחרת להרגיע אותו.
שוב ושוב הרולטה חזרה לזאק, ולעוד אדם שאנה לא יכלה לנחש את זהותו כיוון שוויליאם כינה אותו 'אדוני'.
הדרך היחידה שהיא מצאה להרגיע אותו אפילו במעט הייתה לצרוח עליו בכל כוחה שיהיה בשקט. אם הוא ראה אותה בתור זאק הוא רק צרח בחזרה, אבל אם הו אחשב שהיא האיש השני -אותו כינה 'אדוני'- הוא שתק והתכווץ.
אנה לא נהנתה מכך כלל וכלל, אך האפשרות החלופית היחידה שהצליחה לעלות בדעתה הייתה להכות אותו. היא ידעה שבמצבו החלוש היא לא תתקשה לעשות זאת, אך גם אנה-בל וגם אנה התנגדו לרעיון. טוב, אולי אנה מעט פחות, אך היא החליטה שתוכנית המגירה שלה תהיה לאיים עליו. לא יותר רחוק מזה.
אנה ניסתה הרבה מאוד דרכים חיוביות להרגיע אותו, ממילות נחמה עד מגע מלטף, אך הן נכשלו אחת אחת.
עד שרעיון מבריק עלה במוחה, היא חטפה את הקשת של וויליאם מפינת החדר, בטוחה לחלוטין שאם הקשת תהיה בידיו, אפילו ללא אשפת החצים, הוא ירגע לפחות קצת.
אך ברגע שהיא נגעה בקשת וויליאם החל צורח וצווח יותר מאי פעם. מגדף אותה ומאחל לה דברים כל כך מחרידים שברכיה איימו לקרוס תחתיה.
"וויליאם…" היא כמעט התחננה. "בבקשה…"
היא לא הייתה בטוחה מה היא מבקשת ממנו, אבל זה היה קשה מידי. איך הוא יכול להיות אותו האדם שהיא נרדמה בזרועותיו? שנישק אותה, ששפתיו היו כל כך חמות שהיא כמעט נכוותה.
הן היו חמות מידי.
אנה הייתה זאת שהבינה, אנה-בל הייתה זאת שצרחה.
החום, הרעד, ההזיות, החולשה, ההקאות, כולם בישרו על דבר אחד.
"אתה הפסקת לשתות?!" היא צרחה. "זאת הסיבה שאתה צורח כך?! בגלל תסמיני הגמילה הטפשיים?! אתה כל כך גאוותן! לא יכולת פשוט להגיד?! למה?! למה אתה הכרחת אותי לעבור את כל זה, למה עוללת את זה לעצמך?! בשביל גמילה מטופשת אחת?! אתה הבטחת לי! לפני שעות ספורות אתה הבטחת לא למות ולא לסבול! ואז אתה עושה דבר שכזה לעצמך?! האם ההבטחה שלך כל כך חסרת ערך?! תשתה, תשתה כמה שאתה צריך, רק אל תענה את עצמך ככה! בבקשה וויליאם, אני יודעת שיש כאן אלכוהול! אני לא טיפשה! אני יודעת למה החדר מריח ככה! אני יודעת שאתה שותה, ואני אוהבת אותך בכל זאת ו-"
"את… אוהבת אותי?…" וויליאם אמר בחצי שאלה.
"כן! ברור שכן! לו לא הייתי אוהבת אותך כבר הייתי הולכת מכאן! לא הייתי עומדת כאן וצורחת על טיפשותך הבלתי נידלת!"
"רומנטי." וויליאם העיר. אנה לא הצליחה שלא לחייך למראה הצצה מהעלם שנרדמה בזרועותיו.
"פשוט… די. איני מסוגלת לצפות בך מתענה כך. אם אתה לא מוכן להפסיק את זה בשביל עצמך, אז תפסיק בשבילי." היא התחננה. וויליאם חייך, זה היה חיוך מותש ופצוע וקטן, אבל זה בכל זאת היה החיוך שלו.
אנה-בל הייתה זאת שצללה לזרועותיו. אנה הייתה זאת שנישקה אותו.
"קשת טיפש שכמותך." היא סיננה. "אצילה דקיקה וזועמת." הוא ענה.
"אתה איבדת את הזכות להשתמש בשפתיים האלו." היא החוותה בידה על פיו.
"חוץ מבשביל לנשק אותך כמובן."
"כמובן."

הוא שירבט במהירות רשימות ביומן המסע.
הוא התחיל לעקוב אחרי כל התקדמות של הספינה והצוות שלה ולתעד, בצורה פואטית למדי יש יגידו, את מסעותיו רק שספינותו הראשונה נהרסה. והוא הבין שלא קיים שום תיעוד להרפתקאות המופארות שהם עברו.
וכעת הוא כתב בספר, בכתב ידו המסודר ומוקפד, את המילים הבאות:
"זו עלולה להיות הרשומה האחרונה בספר זה, נודע לי לאחרונה כי צי המלכה רודף אחרינו בצורה מממוקדת. ואינני מאמין כי נהיה מסוגלים להתחמק מהם לעוד זמן רב.
ספינה שהייתה תחת פיקודי כבר הושמדה פעם אחת, ומתוך נסיון אני אומר שקשה לי לדמיין מצב בו אחד מחברי הצוות ישרוד. וגם אם מישהו אכן יצליח לחמוק מעונש המוות, זה בהחלט לא יהיה אני.
למעשה, האדם היחיד על הספינה שעשוי לשרוד את הפשיטה היא הליידי אנה-בל לייטווד. האצילה שהעכירה לא רק את גורל צוות השועלים האדומים, אלא גם את שכלו הישר של סגני.
לו הייתי יודע מה האצילה הזאת תעולל לנו, הייתי מורה לנער לירות את החץ ההוא הישר בין עיניה במקום בגלגלי הכרכרה.
להתראות לך, ובעזרת שדי הים, אולי ניפגש שוב.
בפרידה מכאיבה וחסרת תקווה- הקפטן זאקרי אדמס. מוכר גם כזאק האדום."