על קשתות ושמלות נשף פרק חמישה-עשר

"לא" היא אמרה בתקיפות, "את לא יכולה לחשוב ככה" היא נשמעה נואשת
"הוא אפילו לא נעל את הדלת" עד כדי כך היה אמונו בה מוחלט. אילו רצתה יכלה פשוט לקום וללכת. מצד שני, לאן כבר הייתה יכולה להגיע? "לחדרו של וויליאם" חשבה לעצמה. "אני יכולה לברר איפה חדרו ולהתגנב לשם." משהו ברעיון קסם לה, אפילו שהוא היה מגוחך לחלוטין. אך היא שעשעה את עצמה במחשבה שתתגנב לחדרו של וויליאם בחסות החשכה ותפתיע אותו. "מעניין איך יגיב לדבר שכזה?" היא שאלה את עצמה בשקט, "הוא בטח יכעס." היא חשבה. "בוודאי יהיה עסוק ב…" היא קימטה את מיצחה, "במה?" מעולם לא שאלה את עצמה איך וויליאם מעסיק את עצמו בשעות היממה בהם הוא לא איתה.
"אולי הוא עוסק בתחביב כלשהו?" היא תהתה. אך עדיין התקשתה לדמיין את וויליאם יושב בחדרו ומשחק בקלפים. היא העריכה שהשעה שעת ערב מאוחרת. וויליאם הבהיר שהיא רשאית לעזוב את תאה. כנראה הניח שאין לה סיבה לעשות זאת. אך אנה-בל הייתה סקרנית מטבעה. היא סידרה את שמלתה הקרועה כמיטב יכולתה ועזבה את החדר. משאירה אותו מסודר בקפידה.

הקפטן זאקרי אדמס שוטט בספינה ללא כל סיבה ממשית. הוא נהנה מבדיקה חוזרת ונושנת של כל פרט קטן בניהולו של אזור גדול כל כך כמו ספינתו המפוארת. אולם האוכל לבדו יכל להחיל מאה וחמישים איש בשעת הצורך. אך הוא העדיף להשאיר את צוות הספינה מצומצם. חמישים האנשים הכי טובים שאפשר למצוא בים. אך אחד מהם הטריד את מנוחתו במיוחד. סגנו הצעיר התנהג בצורה משונה להפליא בזמן האחרון. עצם העובדה שלא הכחיש מיד כל רגש אפשרי כלפי הנערה היה מקור לדאגה עבור הקפטן. השגעונות החולפים של וויליאם היו הדבר האחרון שהדאיג אותו. אך הוא חשש שהפעם יש כן משהו עמוק בהרבה. זאק החליט החלטה. הוא לא יתן לסגנו ליפול בקסמיה של נערה חטופה ולהשאר שבור לב פעם נוספת. היה לו די והותר דברים לדאוג להם בלי הצורך התמידי לוודא שסגנו לא ישקע בעצב וישתה למוות. הוא כבר היה קרוב לשם בעבר. הוא עבר ליד המסדרון שמוביל לחדרו של וויליאם. "לא יזיק לוודא" הוא חשב לעצמו והצמיד את אוזנו לדלת. בניגוד לצפיותיו הוא לא שמע את הקולות החנוקים והחלושים שמשמיע וויליאם בהסיח דעת בזמן אימוניו. אלא יבבות שקטות, יבבות של חיה פצועה. הוא הוציא את מפתח חדרו של וויליאם מהצרור הגדול ופתח את הדלת שבקט. לרגע הוא לא הבחין בסגנו. שכן זה היה כה מכווץ בפינת החדר שהיה עלול להיחשב בטעות לשק בגדים מלוכלכים. אך זאק זיהה את סבך השיער השחור, את הידיים הארוכות והדקות שלחצו על צידי ראשו בכוח כזה שהפכו אדומות. יבבה נוספת בקעה מפיו של וויליאם. ועיניו היו עצומות בחוזקה. הוא ניגש אליו ודפק חלושות על ראשו. "הי זה אני מה לעזאזל קרה פה?!" הוא אמר. וויליאם הרים את מבטו ועניו הכחולות הכהות נפתחו. הן היו מזוגגות. כאילו וויליאם אינו באמת רואה את החדר. הוא היה שיכור כלוט. "תעשה שזה יפסק!" הוא התחנן בקול רועד. "תרגיע, אתה שיכור. שום דבר מזה לא קורה באמת" זאק אמר בניסיון מגוחך לקול מרגיע. הוא כבר התמודד אם מצבים דומים. השיכרות, העייפות, היגון שבו היה שקוע מאז ומתמיד, ואולי השיגעון שהוא מסתיר מתחת למסכת האדישות. השילוב של כל אלא גרם לוויליאם להזות. "רק תפסיק את זה!" קולו של וויליאם רעד. "תפסיק את הקולות ותצא מכאן" הוא הוסיף בקיפאון. דאק קימט את מצחו. הוא שמע אנשים שמתלוננים על קולות בלתי פוסקים שרק הם יכולים לשמוע. ברוב המקרים האלה האדם השתגע לחלוטין ורצח כמה עשרות אנשים לפני שהצליחו להרוג אותו. "אתה שיכור. די" זאק ענה לו בקול חד. עיניו של וויליאם התמלאו כאב. "אתה חושב שאני לא יודע שאני שיכור?! אתה חושב שאני לא יודע שהקולות האלה הם פרי דמיוני בלבד?! אני הבאתי את עצמי למצב הזה! ברוב טיפשותי הנחתי שאוכל להתמודד איתו! אני יודע שאתה חושב שאני משוגע עכשיו! ואולי אתה צודק! אני ביקשתי ממך דבר שאתה בבירור לא יכול לעשות! עכשיו תעזוב אותי בשקט ותן לי לסבול! זו אשמתי שאני ככה! ואלי להתמודד אם המצב הזה לבדי!" הוא צעק. זאק הזדקף ונאנח. "אם אתה כל כך נחוש לסבול אז תסבול. אך אנא ממך. תפסיק לשתות להלילה. מחר אליך לקום לעבודתך" הוא אמר ויצא מהחדר. הוא ידע שלהזהיר את וויליאם הינו מעשה חסר תועלת. שכן גם ככה הנער לא יזכור דבר.