על סודות ואהבה – פתח דבר

"אוליביה!" קולה הצפצני נשמע של בלה תורנסטון, מנהלת בית היתומים, נשמע מאחורי דלת חדרה הקטן, ואחריו דפיקות קולנויות וכועסות.
"אני יוצאת!" ענתה לה בעצבנות. היא פנתה אל המראה הקטנה שבחדרה, אם אפשר לקרוא לזה מראה בכלל. זה היה שבר זכוכית שחתכו אותו בצורת עיגול, וכל הנוגע בו היה נחתך. היא העמידה אותה על הקיר והסתכלה על עצמה, מסרקת את שיערה השחור. אוליביה היתה לבושה בחולצה לבנה ארוכה וחצאית קפלים אדומה שמגיעה עד הברכים, גרביונים לבנים שמגיעים קצת מתחת לברך ונעלי בד שחורות.
"גברת אוליביה צ'יים הולט!" קראה בלה בעצבנות. "את יודעת שמי שמאחרת, אוכל לא מקבלת!" זה היה האיום הקבוע של בלה לילדות שמאחרות לארוחות, כמובן שהיא לא מימשה אותו אף פעם, רק עם אוליביה. היא סיימה לסרק את שיערה והניחה את המסרק הכחול על שולחן עץ המהגוני, ויצאה מחדרה, טורקת את דלת העץ ונועלת אותה עם מפתחה הזהוב והכניסה אותו לכיס חצאיתה.
חדרה של אוליביה היה בקצה המסדרון של מחלקת "הבוגרות", ולכן היתה צריכה לעבור ולראות את כל הפרצופי הלועגים לה. בבית היתומים, ארבע מחלקות. שתיים של בנות, ושתיים של בנים. המחלקות התחלקו למחלקת הצעירות שבה היו בנות מגילאי שנה (ובמקרים חריגים כמה חודשים, כמו במקרה של אוליביה) עד אחת עשרה, מחלקת הבוגרות שבה היו בנות מגיל שתיים עשרה עד שמונה עשרה, וכשבגיל שמונה עשרה, הנעורת והנערים עוזבים את בית היתומים. והמחלקות של הבנים היו בדיוק אותו דבר לפי הגילאים והשמות הפכו להית בזכרים. צעירים ובוגרים.
"שלום הולט!" אמרה בלעגנות קלוב שיצאה מחדר המלתחות שמצד שמאל לחדרה של אוליביה. לצד קלוב, איך לא, עמדה השפוטה שלה, קלואי. שתיהן נראו בדיוק אותו דבר. שיער בלונדיני צבוע ושורשים שחורים, גבוהות, שיזוף מלאכותי בצבע חום בהיר, חצאיות מיני אדומות וחולצות וי לבנות בעלות מחשוף קטן.
ההבדלים הבולטים בינהם היו שקלואי קצת יותר נמוכה מקלוב ושהיא קצת יותר מלאה מקלוב. אוליביה השפילה מבט אל רצפת הפרקט הכהה מכוסה שטיחים ורדרדים וחלפה במהירות על פני קירות המסדרון הורודים, נערות מצחקקות, דלתות עץ פתוחות וסגורות. הבנות והבנים צחקו עליה משום שהיא היתה הויתקה ביותר שם. רוב הילדים הגיעו כי הוריהם לא יכלו לגדלם או לטפלם ורובם מכירים את משפחותיהם. חלק הגיעו כי הוריהן נרצחו, או בכלא, או שמתו בתאונת דרכים. אחת מהנערות האלה היו קלוב. הוריה של קלוב נהרגו בתאונת דכים ואת כל כספם הרב ואת כל רכושם השאירו לה. לא היה מי שיטפל בקלוב אז דודתה שלחה אותה אל בית היתומים הזה.
"סוף סוף." לחשה בהקלה אוליביה כשהגיעה אל סוף המסדרון ואל תחילת גרם מדרגות העץ הלולייניות. וכשחשבה שהרגע הזה לא היה יכול להיות טוב יותר, נתקלה במלודי איס, או פיקולו בכינויה בבית. אתמול היתה בת שתיים עשרה והיא באמצע המעבר ממחלקת הצעירות שמתחת למחלקת הבוגרות אל מחלקת הבוגרות. שתיהן נפלו על הרצפה ומזוודותיה בדוגמה המנומרת של מלודי נפלו עליה.
"זאת מי שסיפרת לי עליה?" שאלה מלודי כשקמה והעבירה יד בשיערה הקצוץ בצבע קינמון – חום אדמדם. היא היתה לבושה בחולצה לבנה ארוכה ובז'קט עור שחור ללא רוכסן, ג'ינס כחול עם קרעים ששוליו נדחסו אל מגפי העור השחורות שלה.
"כן, נו מה חשבת?" אמרה לורי הול כשעלתה את המדרגה האחרונה עם תיק בדוגמה זהה לדוגמת המזוודות של מלודי. היא התנשפה כשהגיעה למעלה המדרגות והסיטה את שיערה השחור כפחם שהגיעה לה עד קו האוזניים אל מאחורי אוזנה, וכצפוי, הוא ברח משם ונתלה שוב על אוזנה.
"שוב קיבלת עונש, לורי?" שאלה אוליביה בלעגנות כשקמה מהרצפה מכוסת השטיחים והפילה מעליה אחת ממזוודותיה של מלודי.
"מה זה עניינך, הולט?" שאלה לורי ושיחקה בעגילי הפנינה שלה. אוליביה נעצה בה מבט זועם וירדה במהירות בגרם המדרגות הלולייני. כשהגיעה למטה, עברה במהירות על פני הסלון הגדול והמרווח ונכנסה אל המטבח הגדול לא פחות מהסלון, אפילו יותר גדול. שני שולחנות עץ גדולים ניצבו במרכז החדר ומשני צידם ספסלים מרווחים, נערים ונערות מכל הגילאים ישבו על הספסלים, אכלו, צחקו, נהנו, דיברו. בצד האחורי של החדר, לצד החלונות הסגורים והמלוכלכים, ישבו על כיסאות מוגביהם תינוקות מגילאי שנה עד גילאי חמש ומטפלות האכילו אותם ברסק תפוחים.
דינג!
פעמון התנור נשמע ואחריו בלה. "מי שאיחר אוכל לא יקבל!" היא הסתכלה על אוליביה שנכנסה לחדר ונעצרה לצד ספסל קרוב לדלת, מנסה להידחק בין שני זוגות מתמזמזים.
כשהצליחה, הסתכלה על השולחן. השולחן היה מלא סלטים, חביתות, פנקייקים, בייקונים, ביצים ודייסות. אוליביה מזגה אל קערתה כמות נדיבה של דייסת שיבולת שועל ואכלה אותה במהירות. מזגה לעצמה כוס מיץ תפוזים וניגשה אל הרשימה שמעל התנור, לראות איזו תורנות צריכה להיות לה היום.
"בדקתי כבר, את בזבל!" אמרה קלואי והתרחקה משם במהירות. אוליביה הסתכלה על הרשימה הלבנה וראתה שמישהו, קישקש על תורנותה האמיתית וכתב לצדה "זבל! מגיעה לך!"
'קלוב וקלואי!' חשבה לעצמה בכעס וחיפשה במדפי הארונות מחקים. תמיד יש במדפי הארונות מחקים, בשביל הבית ספר. היא מצאה מחק משומש ומלוכלך אך זה יספיק לה. היא החלה למחוק במרץ את הכתובת ואת הקישקוש בתקווה לראות את תורנותה האמיתית עד ש…
"אוליביה צ'יים הולט!" בלה ראתה אותה. "את מנסה לחבל ברשימת התורנות? עונש כפול! תבואי לכאן ערב להכין את ארוחת הבוקר של מחר!" זעפה בה בלה. אוליביה זרקה את המחק על הרצפה בזעם ויצאה זועמת מהמטבח.
ככה בערך עברו ימיה של אוליביה בבית היתומים. היא עלתה בגרם המדרגות הלולייני ונעצרה בתחילת המסדרון, תופסת נער כבן שבע עשרה מחטט בחדרה של קלוב.
"ג'ון?" שאלה אוליביה ונכנסה לחדרה של קלוב, "מה אתה חושב שאתה עושה?" ג'ון החזיק ביומנה של קלוב וחיט במכתבי האהבה שלה, ובדבריה הפרטיים. חדרה של קלוב היה מבולגן, לא כראוי לה. הסדינים היו על הרצפה, מגירותיה היו פתוחות והחפצים מהם נפלו על רצפת הפרקט, ארונה היה פתוח ובגדים היו על הרצפה.
"זה לא מה שאת חושבת, אוקיי הולט? אני… אני…" ניסה ג'ון להמציא תירוץ וברח מהחדר בעודו דוחף את יומנה השחור של קלוב אל ידיה. היא בחנה אותו בקפידה.
"הולט!" קלוב קראה מאחוריה. היא נראתה מזועזעת ולחייה האדימו, לא מרוב הסומק ששמה.
"את כל כך בצרות! דבר כזה עוד לא עשית!"
קלוב הסתובבה זועמת אל גרם המדרגות, כדי לקרוא לבלה, בזמן שכל מי שיכל מבית היתומים ששמע את צעקתה של קלוב סבב סביב אוליביה, מסתכל על החדר המבולגן ומפנה אצבע מאשימה עליה, כאשר בלה הופיעה מאחוריהם.