על טעויות משלמים פרק 3

ראיתי אותה מתנשקת עם מתן, ילד מהשכבה שלה.
הרגשתי איך העצבים משתלטים עלי, בעטתי בדלת בחוזקה, הם הפנו את מבטם המבוהל לכיווני ולורנה הלכה כמה צעדים אחורה, היא הביטה בי במבט המלאכי שלה שכרגע לא נותן לי שום סיבה להאמין לו.
התקדמתי בצעדים מהירים לכיוון מתן, מאגרף את ידיי ומרים אחת לכיוון פניו.
הבאתי לו אגרוף שהפיל אותו על הריצפה, הוא ניסה לקום, לא הבאתי לו, התיישבתי עליו והתחלתי להביא לו אגרוף אחרי אגרוף, בלי רחמים, הוא לא יכל להגן על עצמו, אני יותר חזק, כשאני עצבני אין אחד שיכול לעצור אותי.
"י'בן זונה, עוד פעם אחת אתה תתקרב אליה אני הורג אותך", צעקתי והמשכתי להביא לו אגרופים, הוא כבר לא הגיב, הוא היה מעולף.
"דיי בן אתה תהרוג אותו", לורנה צעקה בבכי וגרמה לי לעצור, לא לזוז. הבטתי על פניו של מתן שנטפו מדם וירקתי עליו.
הרמתי את גופי ממנו והסתכלתי על לורנה, שבוכה מולי עכשיו.
התקדמתי לעברה באיטיות והיא לקחה צעדים אחורה.
היא נצמדה לקיר ואני שמתי את שתי ידיי על הקיר, שלא תוכל לברוח.
הבטתי בה במבט מאוכזב, היא עמדה ובכתה, לא יכלה לעצור את עצמה, כל הגוף שלי שרף, לא ציפיתי שהיא תבגוד בי אי פעם, היא הרימה את ידה בכדי למחות את הדמעה הבוגדנית שירדה במורד לחיי אך תפסי בידה בחוזקה.
"איך יכולת?", שאלתי אותה בקול שקט מלא באכזבה וכעס, היא הנידה את ראשה ולא הפסיקה לבכות, למה אני כל כך חלש מולה?
"למה את בוכה?", שאלתי אותה, היא הביטה בעיניי השחורות וחשבה מה לומר.
"אני לא..", "אל תשקרי!", צעקתי, היא עצמה את עיניה, מפחדת מהתגובות שלי, לא מכירה את הצד הזה שלי.
"אל תשקרי לי לורנה, אני שונא שמשקרים לי, למה עשית את זה?", שאלתי מנסה כמה שיותר להיות מאופק.
"אני באמת לא אשמה, זה הוא שנישק אותי בן", היא אמרה בבכי, מביטה בי במבט מתחנן שאאמין לה.
"את יודעת…", התחלתי להגיד בעודי מביט בה במבט נגעל.
"לפני שבאתי אליך…חיכו לי שתי כוסיות על המיטה שרק חיכו שאגע בהן, אבל אני אמרתי לא, מי צריך אותן כשיש לי אישה כמוך. באתי אליך, רציתי לחבק אותך, לנשק אותך, להסניף אותך כמו תמיד אבל במקום זה…אני מוצא אותך עם מתן מחליפים נוזלים. אבל את יודעת מה אני הולך לעשות עכשיו?", שאלתי אותה, היא הביטה בי והדמעות לא עוצרות. "מה?", היא שאלה בקול שבור.
"אני הולך לפרק להן את הצורה כזה חזק שאת בחיים לא תזכי לדעת", אמרתי, פוגע בה, נותן לה להרגיש את מה שאני מרגיש עכשיו.
"יופי, מקווה שתחטוף איידס", היא אמרה, אבל אני יודע שהיא אומרת את זה כי היא פגועה עכשיו. הורדתי את שתיי ידיי מהקיר והבטתי בה, בפעם האחרונה לפני שאני עוזב את ביתה ולא חוזר לעולם.
המבט הפגוע שהיה בעיניה עכשיו, כנראה לא אשכח לעולם, זאת הפעם האחרונה שאני מביט בה ככה מקרוב וזה הזיכרון האחרון שזכיתי ממנה.

יצאתי מהבית, לא יודע לאן ללכת, מה לעשות, לקחתי נשימה עמוקה, היא כאבה, כל הגוף שלי כאב, הרגשתי איך רגליי עוד שנייה לוקחות אותי בחזרה אליה וגופה הקטן יהיה בין זרועותיי, שוב. אבל מהר מאוד נתתי למחשבות האלה להיעלם והלכתי מהר הביתה.

פתחתי את הדלת של הבית, נכנסתי וסגרתי אחריי.
אבי היה בסלון, בקבוק בירה הייתה בידו ומבט משועמם היה בעיניו.
"מה כלומניק, החלטת לחזור הביתה?", הוא שאל בקול משועשע והביט בי במבט שגרם לי לאגרף את ידיי. אני גם ככה עצבני, אם הוא ימשיך להתגרות בי אני מסוגל להביא לו אגרוף.
"תעזוב אותי יוסף", קראתי בשמו, אני יותר לא קורה לו אבא, אני יתום, הם לא קיימים בשבילי יותר.
"יוסף?", הוא שאל וקם מהכורסה שכבר נהרסה מרוב שהוא יושב עליה כל יום וכל היום ולא זז ממנה, הוא מבחיל.
הוא נעמד מולי, רק שני סנטימטרים מפרידים בינינו ושנינו מביטים אחד בשני במבט שנוא, לא מסתירים את האמת.
"כן, יוסף", אמרתי, לא מסתיר את העובדה שאין לי יותר אבא.
"אתה חתיכת אפס, תראה…מה יצא ממך אה?כלום, אתה רק יודע להרוס לכולם את החיים, לי ולאמא שלך כבר הרסת, למי עוד תהרוס את החיים אה?אתה פשוט אפס מאופס שאין לו עתיד", הוא ירה לעברי, חסר כל רגש, מבלי למצמץ וחייך לעברי חיוך מתגרה, אני שונא אותו.
"חשבת פעם אחת למה יצאתי כזה "אפס"?", שאלתי, לא מראה לו כמה המילים שהוא כרגע אמר חדרו לי ללב וריסקו אותי.
"למה?כי אתה אפס בן, אתה טיפש, בחיים לא יצא ממך משהו", הוא אמר, אני שתקתי, כבר יודע שאני הולך לעשות משהו שאתחרט עליו מיד אחרי, אבל באותו הרגע הרגשתי שאני חייב לעשות את זה.
הרמתי את אגרופי שמיד אחרי פגשה את עינו, הוא נפל על הריצפה וניסה לעכל את מה שעשיתי.
"הכל בגללכם, אתם הורים אתם?אתם זבל, המיץ של הזבל, אני שונא אתכם, למה בכלל הבאתם אותי לעולם אה?כדי להגיד לי כל הזמן את כל הדברים האלה?אה יבן זונה, תענה לי!", צעקתי והדמעות החלו לזלוג ללא שליטה, מראה לידו חולשה, את כל הכאב שהרגע הוא גרם.
"אתה תתחרט על זה בן", הוא אמר ופלט אנקת כאב.
"אני מתחרט שהבאתם אותי לעולם", אמרתי בקול שבור, מתכוון לכל מילה.
חבל שאמי לא הפילה אותי והייתה מונעת ממני לחיות בחיים העלובים האלה.