על הטוב והרע ~ סיפור ערסים ~ פרק תשיעי

"אין סיכוי…" מלמלתי והעברתי את מבטי מכף רגלו עד ראשו.
"ו…אני ואיתי… בערך… שכבנו אתמול." הוא מלמל במבוכה וגירד בראשו.
"ולירון לא יודעת כלום מזה, נכון?" שאלתי.
"לא… אני מפחד מהתגובה שלה. אני באמת אהבתי אותה, אבל אף פעם לא נמשכתי אליה. תמיד היא חשבה שזו אשמתה, אבל… מלפני כמה ימים גיליתי שאני הדפוק מבנינו." הוא אמר בשקט.
"אני מאמינה … אני מאמינה שהיא תקבל את זה יפה." חייכתי לעברו חיוך צדדי.
"היא לא… היא… היא אוהבת אותי, היא תשבר." הוא מלמל וקבר את ראשו בין ידיו.
חיבקתי אותו בעדינות.
"אני מבטיחה לך, הכול יהיה בסדר." מלמלתי וליטפתי את שיערו.
הוא חייך וחיבק אותי בחזרה.
"את משהו מיוחד, נועם." הוא נשק למצחי וגכחתי.
"אז אני מבין שסיפרת לה." שמעתי קול מאחורינו וקפצתי בבהלה.
"תרגעי." איתי צחק והתיישב מצידי השני.
"אז עכשיו… אתם כאילו… זוג?" שאלתי והם הנהנו.
"זה כזה מגניב!" צחקתי ומשכתי את שניהם לחיבוק.
"השאלה כמה לירון תחשוב שזה מגניב…" שי מלמל.
"אם היא אוהבת את שניכם היא תקבל את זה טוב מאוד. ותאמינו לי, היא אוהבת את שניכם." חייכתי ושניהם נשקו ללחי שלי , כל אחד מהצד שלו.
לחיי הסמיקו והם צחקו.
~
חזרתי הביתה, נכנסת לסלון.
"אבא?" קראתי לו.
אין קול.
עליתי לחדר שלו ודפקתי על הדלת.
שמעתי קולות מוזרים.
תחילה חשבתי שאולי הוא מקיא, אבל אז נפל האסימון.
הוא … שוכב עם מישהי.
הדמעות עלו בעיניי, רצתי לבחוץ, מתחילה לרוץ ברחובות, בטח חושבים שאני משוגעת.
נתקלתי במישהי, אך לא ייחסתי לה חשיבות, עד שהבנתי שהיא מחבקת אותי.
ואז גיליתי בעצם שזו מזי, אמא של אלירז.
"מה קרה, נועם?" היא שאלה ברוך.
הנדתי בראשי, הדמעות המשיכו לזלוג על לחיי.
"בואי, נקח אותך לבית שלי. אל תדאגי , אלירז לא בבית." היא אמרה, נכנסנו למכונית שלה, שחנתה לא רחוק, ונסענו לבית המוכר.
~
"את רוצה לשתות משהו?" מזי חייכה לעברי חיוך אמהי ואוהב.
"אה…" הסמקתי.
"אל תתביישי לבקש." היא חייכה והנהנתי.
"אפשר אולי… שוקו חם… אם יש?" לחיי הסמיקו.
היה הנהנה וצחקה.
"יש לנו תמיד שוקו בבית, זה גם המשקה האהוב עליי." היא חייכה , מזגה כוס שוקו והכניסה למיקרו.
ככה זה הכי טעים והכי פשוט, גם לפי דעתי, וכנראה גם לפי דעתה.
"אז… רוצה לספר לי למה בכית?" היא שאלה והתיישבה לידי, מניחה את כוס השוקו שלי על השולחן , בעוד שלה הייתה בידה.
נשמתי עמוק.
אני רוצה לספר לה. אני חייבת לספר לה.
"אמא שלי… נפטרה מלפני שנה וכמה חודשים, מהתרסקות מטוס." חייכתי חיוך עצוב, והיא ליטפה את גבי בעידוד.
"מאז… אבא שלי מצא נחמה בשתיית אלכוהול." אמרתי, והדמעות החלו לזלוג על לחיי שוב.
הפשלתי את שרוולי והראתי לה את הסימנים הכחולים.
"כשהוא שיכור, הוא לא שולט בעצמו. הוא עשה את זה, וגם את מה שקרה לי בראש…" מלמלתי, הדמעות לא מספיקות לרגע לזלוג על לחיי.
"אוי, חמודה." היא מלמלה וחיבקה אותי אליה , חיבוק אימהי.
חיבוק חם.
"אבל הוא בן אדם טוב…" יבבתי.
"הוא לא עושה את זה בכוונה." לחשתי.
"את מוזמנת להשאר כאן כמה שרק תרצי. בשבילי, תשארי כאן ללילה לפחות. תשני בחדר האורחים." מזי ליטפה את שיערי.
מה לעשות?
לבסוף, אחריי כמה שניות של חשיבה, הנהנתי.
"תודה רבה, מזי." חייכתי חיוך קלוש מבעד לדמעות.
"אמא אני בבי-" אלירז נכנס לבית , והשתתק כשהוא ראה אותי.
~נקודת מבט של אלירז~
מה היא עושה כאן?!
ו…למה היא בוכה?
"אני יכולה לספר לאלירז, נועם?" אמי שאלה את נועם.
על מה לעזעזאל הן מדברות?
נועם נשכה את שפתייה , נראה כי היא מתלבטת.
"לא. זה בסדר, אני אלך." היא לחשה ובאה לקום, אך אימי עצרה אותי.
"הוא לא חייב לדעת. זה לא קשור אליו." אמרה אמא וליטפה את שיערה של נועם.
"נועם נשארת לישון כאן הלילה." אמרה לבסוף אמא, ופניי נפלו.
"מה?!" שאלתי בכעס, בעוד נועם משפילה את מבטה.
"זה בסדר מזי, אני אלך. אני לא רוצה להכביד עליכם…" היא מלמלה וקמה ממקומה.
"לא. את נשארת כאן ללילה." היא משכה אותה בחזרה לשבת.
כוסראבק עם כמה שאני אוהב את אמא שלי, זה חוצה גבול!
"אלירז, תראה לה את החדר אורחים." אמי ציוותה עליי.
סעמק.
"בואי, מכוערת." אמרתי לה והיא הלכה אחריי.
"תסתום את הפה. לא דיברתי ליד אמא שלך, שלפחות תחשוב שיש לה בן נורמלי ולא זיין שיחים." היא כעסה.
פעם ראשונה שהיא מקללת.
פשש, כל הכבוד.
רגע, היא ראתה אותי מזיין בשיח?
אז כנראה בגלל זה היא קראה לי שמוק…
"זה החדר אורחים." אמרתי והיא הביטה בחדר בחיוך.
"זה הדבר הכי קרוב לבית שראיתי בזמן הקרוב." היא צחקה ונשכבה על המיטה.
היא נראתה… שונה?
אולי… אפילו יותר דומה לאופק שלי…
פחח… היא בחיים אל תגיע לציפורן של אופק המלאכית שלי.
"נשבע את נראת כמו ילדה מוכה." הקנטתי אותה, בעוד ידה הימנית הסתירה במהירות את הסימן הכחול אשר היה על ידה השמאלית.
"אני מצטער…" לחשתי כשהבנתי למה היא בעצם כאן.
למה היא בעצם מקבלת את כל המכות האלה.
למה… למה מצאתי אותה ברחוב, בקושי עומדת על רגליה.
סעמק, איך ההורים שלה יכולים לפגוע בה?!
"זה בסדר." היא חייכה חיוך עצוב והשפילה מבטה.
"זה לא בסדר." אמרתי, מביט בה בעצב מסויים.
לעזעזאל, מה קורה כאן?
"זה בסדר. אני כבר רגילה."