על הטוב והרע ~ סיפור ערסים ~ פרק אחד עשרה

"תודה." אמרתי כשאני, אלירז, וליאור המתוק חזרנו הביתה.
"על מה?" אלירז שאל, מביט בי בהפתעה מעט.
"שאירחתם אותי יפה כל כך. חוץ מאיזה אחד, בשם אלירז, יש לי כמה תלונות עליו." חייכתי בהתגרות.
"אני מבין." הוא חייך לעברי גם.
"תספרי לי, אני אדבר איתו." הוא חייך לעברי.
"וואלה לא נראה לי, נראה לי אני אלך לדבר עם אמא שלו." צחקתי והוא הזעיף את פניו.
"שתקי שתקי יא מכוערת." הוא מלמל והביט בכביש.
גלגלתי את עיניי.
"שוב מתחילים עם השקרים?" שאלתי אותו.
"הופה, מישהי עפה על עצמה. תדעי, הנחיתה הכי כואבת." הוא החנה את הרכב ואני גלגלתי את עיני.
יצאתי מהמכונית , והוא הרים את ליאור שנרדם על ידיו.
"אני רואה שאתה אומר את זה מנסיון." צחקתי.
"אני כבר מתחיל להצטער שהבאתי אותך הביתה באותו היום שאבדת את ההכרה… עכשיו את גם מתנחלת אצלי בבית." הוא מלמל ונכנסנו לבית.
הוא צדק, אני מעמיסה עליו ועל אמא שלו.
"אני מצטערת… אני אלך היום… אני באמת הגזמתי… אני לא יכולה לישון כאן בלילה, ובטח אבא שלי ישתגע…" מלמלתי.
הוא הניח את ליאור במיטה שלו ויצאנו מהחדר.
"יא משוגעת זה בסדר. את מוזמנת להשאר כמה שאת רק רוצה." הוא הביט בי ברכות.
~ נקודת מבט של אלירז ~
אני חייבת להודות, טאקט ואני לא מתאימים.
ברור שהעדפתי שהיא תשאר בבית שלי.
לא רציתי לראות אותה יום למחורת עם סימנים על היידיים.
זין.
אם זה יקרה אני אחסל אותו.
לא אכפת לי מה היא תגיד.
רגע, למה אני בכלל מגן על הילדה הזאת?
איכס. צפונבונית נאחסית.
"תודה." היא לחשה וחייכה.
"לילה טוב." היא הוסיפה והתחילה ללכת לחדר אורחים. "רגע!" קראתי לה והיא הסתובבה אליי.
ככה היא הולכת לישון?
"כנסי להתקלח, אני אתן לך חולצה ומכנס שלי."
מה עובר עליי לעזעזאל?
"אתה לא חייב…" היא מלמלה.
מה יש לה?
בלי הערות עוקצניות?
בלי התחכמויות?
"אני רוצה." אמרתי וסימנתי לה לבוא אחריי.
~ נקודת מבט של נועם ~
מה יש לי? למה אני לא עוקצת אותו? מתחכמת?
אסור לי לשכוח שאלירז הוא ילד פוזה.
ו… שרז אוהבת אותו.
פחחח… אני אפילו לא קרובה לאהוב אותו.
או שכן.
אני לא יודעת.
"קחי." הוא זרק לעברי טרנינג של אדידס שלו, וכך גם מכנס הטרנינג.
גלגלתי את עיניי.
"מה פשר גלגול העיניים המעצבן הזה?" הוא שאל והרים גבה.
הנדתי בראשי וגכחתי, יצאתי מחדרו והלכתי אל עבר החדר מקלחת.
ערס מצוי.
נכנסתי למקלחת, לוקחת את הזמן.
עמדתי מתחת לזרם המים החמים, הסימנים הכחולים צרבו על גופי.
הדמעות טשטשו את עיניי, אך ידעתי, אני חייבת להשאר חזקה.
אסור לי לבכות פעמיים ביום אחד. אסור לי לבכות בכלל. אני צריכה להיות חזקה, בשביל אמא שלי.
שכבר לא איתי.
יצאתי מהמקלחת ולבשתי את תחתוניי וחזייתי ומעל את בגדיו החמימים של אלירז.
הריח שלו נדף מהם, והרגשתי כשיכורה לריחו.
יצאתי מחדר המקלחת וראיתי אותו נשען על הקיר שמול חדר שמקלחת, מבטו רציני.
הוא הביט בי, לחיי הסמיקו.
"לקח לך הרבה זמן." הוא הביט בעיניי, מבטו רציני.
השפלתי את מבטי
באמת לקח לי הרבה זמן.
"אני מצטערת פשוט-" "זה בסדר." הוא אמר והתקרב לעברי.
הוא שלח את ידו אל עבר ידי ואוטומטית גופי נהדף אחורה, מהפחד.
חשבתי שהוא יכה אותי.
"אני לא אכה אותך, נועם." הוא הביט בעיניי ברצינות.
אני חושבת שזו הייתה הפעם השניה שאני רואה אותו רציני.
הוא היה נראה מחושב למדי, מהורהר אולי במעט.
הנהנתי, מאשרת לו לעשות את מה שרצה.
הוא התקרב והפשיל את שרוולי הטרנינג הערסי שלו, שעכשיו היה עליי, והביט בסימנים אשר היו על ידיי.
"זה לא אמור להיות ככה…" הוא מלמל וליטף את ידיי בעדינות , שבחיי לא האמנתי שאלירז ישתמש בה איתי.
צמרמורת נעימה עברה בגופי, והוא הביט בעיניי.
"תישני איתי." הוא ביקש.
לחיי האדימו.
מה קורה לי?
למה אני כבר לא מגיבה בשנינות , ברגזנות, בציניות שלי כלפיו?
הנהנתי בנוקשות.
הוא משך את שרוולי הטרנינג בחזרה למקומם.
ואני ניסיתי לחשוב, למה לעזעזאל הסכמתי?
מה עובר לי בראש המעוות שלי?
הוא אחז בידי וגרר אותי אל עבר חדרו בעדינות.
וזו הייתה הפעם הראשונה אשר הייתי בחדר שלו.
הוא היה חדר מאורגן למדי, לא חדר הערסים הטיפוסי שהאמנתי שאני אמצא.
נכנסנו למיטה, והוא משך אותי אליו וחיבק אותי בעדינות.
לחיי האדימו והוא גיחך מעט, ליטף את שיערי.
"אנחנו נצטער על מה שהולך כאן עכשיו." מלמלתי.
"אני לא אצטער."
הוא אמר ופנה להביט בי.
"ואת, נועם?"