על הטוב והרגע ~ סיפור ערסים ~ פרק עשירי

~ נקודת מבט של אלירז ~
הלכתי לחדר האורחים, נוכח לגלות שם את נועם.
"מה עכשיו? דביל." מלמלה והביטה בי.
"כולה רציתי לקרוא לך לארוחת ערב, מופרעת." מלמלתי.
אין הילדה סתומה ברמות.
היא משכה בכתפיה וקמה מהמיטה.
"ליד אמא שלי את מתנהגת יפה מאוד, אבל שאנחנו לא ליד אמא שלי, מה, פתאום זה מותר לצאת עליי?" הבטתי בה בחיוך מתגרה.
היא צחקה והביטה בי חזרה בחיוך מתגרה.
"זה תמיד בסדר לצאת עלייך. מישהי צריכה להעמיד אותך במקום." היא צחקה, וקול צחוקה היה כקול פעמונים לאוזניי.
היא באותו הרגע כל כך הזכירה לי את אופק, את המלאכית שלי…
סעמק, שוב אני חושב על זה?
ירדנו לסלון, אמי כבר חיכתה לנו בשולחן האוכל.
"אלירז!" אחי הקטן קפץ עליי בחיבוק.
חיימשלי הילד הזה, הדבר שהכי חשוב לי.
"מי זאת? זו חברה שלך?" הוא שאל אותי והביט בנועם, מחייך לעברה.
"לא!" שנינו אמרנו במהירות.
"אז מה היא?" הוא שאל, מביט בה בתמיהה.
"היא… ישנה כאן… לכמה ימים…" מלמלתי, מגרד בראשי.
"אני ליאור." הוא חייך והושיט לה את ידו.
היא התכופפה וצחקה, מושיטה את ידה אליו בחזרה ולוחצת את שלו.
"אני נועם." היא אמרה, בעוד הוא קופץ עליה בחיבוק, שכנראה לא הייתה מוכנה לו.
לחייה הסמיקו, והיא חיבקה אותו בחזרה.
אמי הביטה בהם, היה לה מבט… חם, אוהב בעיניים.
והבנתי למה היא הביטה בהם ככה…
נועם הייתה ילדה כל כך יפה… כל כך טובה… וכנראה שאפילו ליאור נדלק עליה.
ילד בן ארבע, חה.
אבל סעמק, אני לא נדלקתי עליה.
היא סתם עשירה מרמת אביב.
צפנבונית.
סנובית.
מגעילה.
יפה..
מדהימה…
חמודה…
דיי כבר, אלירז! אתה מוכן לסתום את הראש?
התיישבנו בשולחן והתחלנו לאכול, ראיתי שנועם בקושי אוכלת.
מה יש לה?
~נקודת מבט של נועם~
לא היה לי נעים לאכול אצלם, הרגשתי לא בנוח שאני גוזלת מהם כל כך הרבה.
אלירז הביט בי, והבטתי בו גם אני.
הוא כל כך יפה… את זה תמיד ידעתי.
אחריי שסיימנו לאכול, אלירז הציע לי לצאת איתו ועם ליאור לפארק לאומי, כדי שהם יוכלו לשחק קצת בכדור, ואני כמובן, לקרוא.
נכנסנו למכונית, אני ישבתי מאחורה עם ליאור ושיחקנו כל מיני משחקים מוזרים שהוא לימד אותי.
ראיתי שאלירז מדי פעם מביט בנו במראה ומחייך, אולי אליי, אולי אל ליאור, ואולי אפילו… לעצמו.
"הגענו." אלירז הכריז ואני וליאור יצאנו מהרכב.
ליאור רץ אל הדשא והתגלגל במורד הגבעה, בעוד אני ואלירז הלכנו זה לצד זו.
"הוא מחבב אותך." אמר אלירז והביט בי בחיוך, שלשם שינוי…
היה אמיתי.
לא יהיר, לא מתנשא, וגם לא מתגרה.
"גם אני מחבבת אותו." אמרתי, מבטי עדיין שקוע בליאור הקטן.
ללא ספק, הוא היה ילד מדהים.
הוא היה יחסית מאוד בוגר לגיל שלו, הוא היה חמוד, מתוק, והוא היה גם חתיך קטן.
כמו אח שלו.
או שלא.
בערך.
אוף, לא יודע.
"אני הולך לשחק איתו. אל תתרחקי." הוא הביט בי באזהרה ולחיי הסמיקו.
הוא גיחך והלך אל עבר ליאור.
למה לעזעזאל הסמקתי?!
~ נקודת מבט של אלירז ~
כשהיא הסמיקה גיכחתי, למרות שרציתי לנשק אותה באותו הרגע.
חה, אני מדבר שטויות.
לא רציתי לנשק אותה, על מי אני עובד?
טוב כן רציתי.
או שלא.
בכל מקרה, זה לא משנה.
היא סתם מגעילה וסנובית ששופטת אנשים סתם.
היא ישבה על הדשא, לצד נורת הרחוב אשר האירה אותה כאילו הייתה מלאכית.
ספר עבה היה בידה, וגכחתי שחשבתי כמה שהיא חנונית.
"אתה בוהה בנועם." ליאור הביט בי וצחק צחוק ילדותי.
למה הילד הזה כל כך חכם, למה?
"בוא נתחיל לשחק, קטנצ'יק." צחקתי והתחלתי לרוץ עם הכדור בין רגליי.
"נועם! בואי לשחק איתנו!" הוא קרא לנועם וצחק צחוק ילדותי.
היא חייכה במבוכה והניחה את סיפרה על השמיכה שפרסנו למקרה ונרצה לנוח, חלצה את נעלייה, הורידה את הסווטשרט שלי, שהיה גדול עליה בכמה וכמה מידות , ונשארה בגופיה וטייץ שחור.
סעמק… היא מעמידה לי אותו.
"אני מוכנה." היא צחקה והביטה בי במבט מאיים.
"השאלה אם אתה מוכן לכישלון שאתה הולך לחוש שאני וליאור ננצח אותך." היא חייכה חיוך מתגרה והחזרתי לה חיוך מפתה שגרם לה לנשוך את שפתה התחתונה.
"רוצה לשחק מלוכלך?" היא חייכה.
"נשחק מלוכלך."
אמרה והתחלנו את המשחק.
כבר אחריי שתי דקות היא הבקיעה גול, והבטתי בה, פעור פה.
אין סיכוי שבחורה תנצח אותי!
אין סיכוי שנועם הזאת תנצח אותי!
"את עכשיו הכרזת מלחמה." הבטתי בה והצבעתי לעברה באצבע מאשימה.
היא צחקה בהתגרות והבקיעה שוב גול.
מה אני עושה איתה, לעזעאל.
~
אחריי שנועם וליאור ניצחו אותי שבע – ארבע, ליאור המשיך לשחק בכדור ואני ונועם נשכבנו על הדשא.
נועם הזיעה, וגופה הבריק.
זה היה מחרמן, אבל שהבטתי בפניה הבנתי שזה לא רק מחרמן.
היא יפה.
היא הילדה הכי יפה שראיתי בחיים שלי.
פעם שניה בחיים שלי שאני חושב שמישהי יפה, ולא סתם עוד כוסית שאני צריך להשכיב.
הפעם הראשונה הייתה עם אופק, אבל אני בטוח שהיא הייתה רוצה שאני אמשיך הלאה.
היא לגמה מבקבוק המים ואז אספה את שיערה לגוגגלה, אבואגלה, שמוגלה, משהו עם גלה, והשעינה את ראשה שוב על הדשא.
הבטתי בידייה, שהסימנים הכחולים עדיין התנוססו עליהן.
הפעם היא לא יכלה להסתיר את הכאב מתחת לסווטשרט.
הבטתי בה בעצב, וכאב לי עליה.
היא ילדה כל כך טובה, למה זה מגיע לה?
היא הבחינה שאני מביט בידיה , והיא חייכה חיוך קלוש.
"אתה יכול לשאול, אם בא לך." היא אמרה, ונשמע כאילו… היא האמינה בי שאני לא אספר לאף אחד.
ואני באמת לא אספר לאף אחד.
"תספרי לי על עצמך. "
אמרתי והיא נאנחה.
"רק בבקשה, אל תסתכל עליי אחר כך במבט מלא רחמים. אני שונאת שמסתכלים עליי ככה."
היא אמרה והביטה בי.
הנהנתי.
מבין אותה אחושמוטה.
"אמא שלי נפצעה קשה מהתרסקות מטוס, והובלה אל עבר בית החולים תל השומר." היא התחילה, הדמעות כבר עולות בעינייה.
הבטתי בה בעצב, והיא המשיכה.
"היא נפטרה כמה שעות אחריי שהגיעה לבית החולים, ואבא שלי שקע בדיכאון ומצא נחמה באלכוהול. כשהוא תחת השפעת האלכוהול הוא מקלל, מרביץ, שובר, הורס.
ובעיקר הכעס שלו מופנה אליי." הדמעות זלגו על לחייה ומשכתי אותה לחיבוק חם .
מה אני עושה לעזעאל?
איזה גבר זין אני.
בהתחלה היא נרתעה, אך אחר כך חיבקה אותי בחזרה, מתכרבלת בין זרועותיי.
"למה הכעס שלו מופנה דווקא אלייך?" שאלתי, לא מבין.
היא נשמה נשימה ארוכה ואמרה,
"כי אני הייתי איתה במטוס. ולא מתתי במקומה."