על הבדידות שעוטפת אותי

"את יכולה לשים את האצבע על הרגע שזה התחיל?" הוא שאל אותה.
"לא". היא השיבה. "אבל אני יכולה להגיד לך בדיוק מתי התחיל לכאוב. אני יכולה להגיד לך בדיוק מתי כל האנשים שבחיי נעלמו ובמקומם הגיעה הבדידות."
היא עצמה את עיניה, ואז החלה לספר את סיפורה, על הבדידות הנוראה שעוטפת אותה כבר מזה שנים רבות כל כך, עד שהפכה לשקופה בעיני כולם, ובעיני עצמה. וכאילו חזרה עליהן מיליון פעמים בראשה היא אמרה את המילים ששיננה עד שיהיה מישהו שמוכן להקשיב לה.
"אני לא מאמינה באלוהים. אני לא מאמינה באלוהים אבל הייתי רוצה לחשוב שיש אי שם מישהו שמעריך אותי רק על היותי אני. לא שום ישות עליונה. אדם, אדם אמיתי, שיש לו את היכולת להבחין בי. להסתכל עליי.
לפעמים אני קמה בבוקר וזה מרגיש כאילו אם אני אמות היום אף אחד לא ישים לב."
ובאומרה זאת, כל שיכל לחשוב היה שאם היא תמות היום- הוא ימות מחר. אבל משהו עצר אותו מלומר לה.
והיא המשיכה בסיפורה.
"אני רק עוד משב רוח חולף בעולם. וזה ברור לי הרי שכשאני אמות, אנשים ימשיכו הלאה, ולאט לאט, כל האנשים שתהיה להם פיסת זיכרון ממני, אפילו הכי קטנה, ימותו גם הם, ואני אשכח. השקיעה לתהום השכחה היא בלתי נמנעת בסופו של דבר.
אבל עכשיו אני לא מתה, עכשיו אני כאן, ואני מתחננת וצורחת ממעמקי ליבי שיסתכלו עליי, שישימו לב לעצם קיומי. לעיתים נראה כאילו לא משנה מה אעשה כדי לרצות, כדי להיראות, כדי להיות חלק… לפעמים נדמה כאילו כלום לא מספיק.
וזה… זה הרבה יותר כואב מכל דבר שמישהו יכול לחוות. זה שברון הלב שנובע מעצם השכחה. מעצם זה שאני לא חשובה כמו שהייתי רוצה להיות. יותר מזה- אני שקופה".
ובליבו ידע כי הוא לא ישכח אותה, הוא ידע שהיא תהיה הסיפור שהוא יספר לילדיו ולנכדיו ואפילו לניניו. הוא ידע שהיא הסיפור שלו. וכל שרצה היה להיות שקוף ביחד איתה.
"זה מרגיש כאילו אני חלק מבועה בלתי נראית."
המשיכה.
"אני עוברת בין אנשים ברחוב, בין אנשים באוטובוס, אפילו בתור לקניות עוקפים אותי.
ואולי… אולי זה ככה כי כשאני מסתכלת במראה אני לא רואה כלום. היא כאילו ריקה מאדם. אולי אני צריכה להתחיל להבחין בעצמי לפני שאבקש שמישהו אחר יבחין בי.
אבל אם אף אחד לא שם לב, לא מתעניין, לא שואל… איך אני יכולה לעשות את זה?"
היא עצרה. השפה התחתונה שלה החלה רועדת ועיניה נצצו כמו הכוכבים בלילה החשוך.
הוא רצה להתקרב אליה, למחות את הדמעה שהחלה זולגת במורד לחייה, אבל כיצד יכול לעשות זאת אם היא לא נותנת לאף אחד להתקרב? הוא כבר פחד, שפספס את ההזדמנות ושמאוחר מדי- שהבדידות סגרה עליה והשקיפות היא זו שהרגה אותה.
נדמה היה לו כאילו היא רחוקה ממנו אלפי קילומטרים, ובכל זאת, כשהתקרב אליה עוד צעד אחד, הוא כאילו נכנס איתה לבועה העוטפת אותה, והם היו בלתי נראים ביחד.
חיוך קל עלה על פניה, ונראה היה כאילו הוא שוב מצא את מקומו בדיוק מתחת לאפה. כאילו הוא שב הביתה אחרי שנים רבות שלא ביקר.
ובפעם הראשונה, היה זה מישהו אחר שמילא את מקומה של הבדידות.