על אהבה, סמים, ואלכוהול.. פרק 9

פרק 9:
אוריאן נכנס דרך החלון בקלילות ולמרות פלג גופו הרחב יחסית נע בחינניות מפליאה. נדמה היה כי עשה זאת פעמים רבות, תהיתי לעצמי האם עשה זאת בעבר.
"היי", סיננתי לעברו, מתעסקת בהצעת המיטה.
"שלום גם לך", חייך ועזר לי למתוח את כיסוי המיטה מצדה השני של המיטה, "אז, מה היה כל כך דחוף לך לראות אותי?"
"לא הצלחתי להירדם", התיישבתי על המיטה והתכרבלתי בשמיכת פוך נוצות עבה, לגופי הייתה גופיה ומכנסיים קצרות.
הוא הירהר לרגע קל, "בסדר, אספר לך סיפור ערש"
צחקתי קלות, אך פניו נישארו כפי שהיו לפני מספר שניות, "אתה רציני?"
"ועוד איך, קדימה תשכבי ובואי נגרום לך לישון", גומתו התגלתה בעת שחייך אליי את חיוכו המקסים.
נשכבתי על צידי,עיני עצומות, פניי פונות לקיר, הרגשתי את המיטה שוקעת קלות תחת משקלו, "היו היה פעם, ילד קטן, שחיי יחד עם משפחתו בכפר קטן, אחותו של הילד נשלחה לפנימייה כי היא הייתה קצת קוקו", אמר, ראיתי את צל אצבעו המסתחררת לצד רקתו, מבהיר לי את היותה משוגעת, "יום אחד, האב קנה לילדו כלב, כלב גדול שגדל ברחוב, כך שהיה כמעט בלתי ניתן לאלפו. האב הורה לבן לאלף את הכלב להיות צייתן למשעי. הילד היה נחוש בדעתו להצליח במשימה שהטיל עליו אביו, בהתחלה היה מקבל נשיכות ושריטות קשות מהכלב והיה מיואש מנשוא, אך לאט לאט הכלב למד לסמוך על בעליו ואהב אותו יותר מכל. לאחר שנה, שהיה הילד בטוח כי הכלב מאולף הלך להראות לאביו את שעשה", אוריאן זע באי נוחות, הרגשתי את גב ידו מלטפת את לחיי ומסיטה קצוות שיער מהן, "הילד התפעל כל כך ממה שהצליח לגרום לכלב לעשות והיה בטוח שאביו יהיה גאה בו, אך האב רק אמר, 'אמרתי לך לאלף את הכלב לצייתנות ואתה חינכת אותו לאהוב, לרחם כמו נמושה,הוא אמור להיות כלב ציד, לא כלב שעשועים! האהבה היא לא נכס בני, היא רק גורמת לך להיות סיסי', והאב ירה בכלב שלוש יריות בעוד הילד צופה במות כלבו האהוב.זהו זה", נאנח, "נרדמת?"
פיהוק נפלט מפי, "זה היה סיפור נורא"
"כן..", אמר בעצב.
"הילד הזה, אוריאן, זה אתה?", הסתובבתי לצידי השני כדי שאראה אותו, עיניו נחו על פניי, אדומות מעט וידו עודנה מלטפת את לחיי.
"כן, איך עלית על זה?"
פיהקתי שוב ועיניי נעצמו, ידו ליטפה את עפעפיי, "זה היה ברור.. , אולי מחר תספר לי אם אתה מצרפת טוב", גיחכתי, "צרפתי טוב, את מתכוונת", תיקן אותי, "כן אולי גם זה", חיוך עלה על שפתיי, "את ממש עייפה מיס סויר", אמר וליטף את לחיי ברכות, "ואולי תספר לי גם למה קוראים לך אוריאן?", אמרתי בקול מתחנן.
"כן אולי גם זה, לילה טוב סויר", הוא קם ממקום מושבו לידי, "לא אל תלך", נוכחותו השרתה עליי רוגע ושלווה, רציתי שישאר לידי, בכל עורק מעורקיי.
"ניתראה בבוקר סאנשיין", אמר, נישק את שתי לחיי ופנה ללכת.