על אהבה, סמים, ואלכוהול.. פרק 7

פרק 7:
המונית נעצרה בחריקה, "הגענו ילדונת", אמר הנהג בחיוך, "הגיע הזמן לרדת", ירדתי מהמונית והוצאתי את כל המזוודות בעזרתו של הנהג, "תודה רבה אדוני", אמרתי, "אני מצטערת על מקודם", "אין בעיה חמודה, שיהיה לך בהצלחה", הוא חייך אליי חיוך צחיח נכנס למונית ונעלם כלא היה.
עמדתי מול שער עצום בעל פיתוחים רבים, ניגשתי אל האינטרקום וכיחכחתי בגרוני, "אמ שלום, אני תלמידה חדשה", השער נפתח בגניחה איטית, מאחוריו חיכתה אשה נמוכה ורזה, שערה אדמוני, קימטוטים בצידי עיניה העידו על היותה בן אדם חייכני, "שלום", קראתי לעברה, "אני אריה סויר, תלמידת מלגה"
"הו כמובן, היכנסי חביבתי, חיכיתי לך, אני איזבל תומפסון, המנהלת שלך", אמרה וניגשה לעברי, "הבאת עמך ציוד רב, המתיני כאן ואגש לקרוא לעזרה"
"הנה עוד אחת עם דיבור של ימי הבניים, כולם מדברים ככה?..", הרהרתי לעצמי בעודי מחכה למנהלת החדשה שלי.
"קדימה אוריאן, הילדה מחכה", הפצרותיה של המנהלת נשמעו, העמסתי עליי כמה תיקים וניסיתי לגרור מזוודה אחת, מבטי מופנה אל הקרקע, מנסה להבין למה המזוודה לא זזה, "קדימה מזוודה מעצבנת", סיננתי לעצמי בכעס, מושכת בכל כוחי במזוודה, "תני לי", יד הניפה את המזוודה אל מעל אבן כלשהי והניחה אותה בעדינות חזרה על הקרקע, "תודה", הרמתי את מבטי ופגשתי בעיניים כחולות צלולות, חיוך לבן וישר בעל גומה אחת בצד שמאל, עורו היה שחום ושיערו החום סתור על מצחו, "אוריאן", אמר, מבטא צרפתי נשמע בקולו, "את?"
נדמה היה לי שליבי צונח לקרביי, "סויר, אני מיתכוונת אריה, כלומר אריה סויר, קוראים לי אריה סויר", אמרתי בהחלטיות לאחר גימגומים רבים, "אני אקח את אלה סויר, את תישארי עם התיקים", אמר בחיוך ממיס והלך משם.
"רגע לאן אתה לוקח את התיקים שלי?!", שאלתי, מובכת מהסיטואציה, "הוא לוקח אותם לחדר שלך במגורי הבנות, אל דאגה, אני ואת ניסתדר עם השאר, קדימה עליי לערוך לך סיור קצר לפני שתוכלי להתמקם", העמסנו על עצמנו את התיקים הנותרים ונכנסנו פנימה.
בניין אבן מאיים נישא מעליי, אך מסביבו הייתה מדשאה ירוקה להפליא, כל פינה אליה הפנתי את מבטי פרחה בשלל גוונים: פרחים כחלחלים שמעולם לא ראיתי קודם לכן, פרחים לבנים אשר נשאו אבקנים דבשיים כענבר, גפנים השתלשלו כגדר חיה ועליהם ניצנים כתומים זוהרים, כמעין אבני חן, מים נצצו בתוך בריכה תחומה באבנים, המראה היה מרהיב ולרגע לא יכולתי להתיק את עיניי ממנו, "הכל תודות לגנן הנפלא שלנו אבל קדימה בואי נמשיך, ישלנו עוד הרבה לראות", אמרה בטון מסופק.
היא הראתה לי את שאר החצר, ספסלי אבן ניצבו בגומחות נסתרות, ואז לקחה אותי לתוך המבנה, החוותה בידה לעבר כל מקום חשוב, ספריה, חדר אוכל, חדרי לימוד עד שהגיעה למגורי הבנות.
טיפסנו במעלה המדרגות לעבר החדר החדש שלי, חדר 107, אירוני חשבתי לעצמי, אוריאן עמד ליד הדלת, "זה בסדר איזבל, אני יעזור לתלמידה החדשה לפרוק", אמר בנימוס.
"תודה רבה אוריאן, אני באמת עסוקה עד מעל הראש, ברוכה הבאה אריה, שהות נעימה", איחלה לי ושבה על עקביה.
"אז אריה, מה הסיפור שלך?"