על אהבה, סמים, ואלכוהול.. פרק 13

פרק 13:
"שום דבר, נואל בידיוק עמד ללכת, ללכת ולא לחזור", מחיתי את עיניי.
"כן היא צודקת, אני הולך ואני לא יחזור, שיהיו לך חיים טובים אריה, היה טוב להכיר אותך, היה טוב וטוב שהיה", דמעה אחרונה זלגה על פניו והוא ניגב אותה בטרם יפרצו אחיותיה, הוא פתח את הדלת, "שלום אריה", אמר וחייך אליי, "שלום נואל, שלום ולא להיתראות", הדמעות איימו שוב לפרוץ מעיניי, נדמה כאילו כל סיפורי הוא ברכת דמעות גדולה הלא כן?
והוא הלך, הלך כלא היה.
אוריאן היתיישב על הכסא ומשך אותו לכיוון מיטתי, "מה הלך כאן אריה? מי זה המשוגע הזה?", תמה.
"המשוגע הזה, זה החבר הכי טוב שלי, או לפחות היה", היישרתי את מבטי אליו, "אני כל כך מצטער..", הוא אמר ועצב אמיתי נשמע בקולו.
"אתה יודע", גיחכתי בעצב, "יש לנו, בני האדם הרגל משונה, להצטער על דברים שכלל לא קרו באשמתנו, אבל הכוונה האמיתית שלנו זה להגיד 'אני משתתף בצערך', אבל הרי אף אחד מאיתנו לא רוצה לצאת מפגר, לאף אחד אין ביצים להגיד את זה נכון?", הטחתי את רגלי השבורה בכעס על המיטה, כאב זרם בעורקיי, מעין תחושת המהום הכתה בי לשבריר שניה, "אף אחד לא יגיד 'אני משתף בצערך' כי זה משפט של לוויות, אבל אף אחד לא מבין שלהגיד אני מצטער זה מטומטם כל כך!", לחיי נצבעו באדום, כאילו סטרתי לעצמי חזק מידי, "מה?", פניו של אוריאן נבוכו, "לא משנה", סיננתי לעברו, "עבר עליי יום ארוך אני חושבת שאני ילך לישון", עצמתי את עיניי, מחכה שהוא יצא מהחדר כדי שאוכל לבכות לבד, "בסדר, לילה טוב סויר", הוא נשק למצחי ויצא מהחדר.

"אריה חכי!", קול גברי מוכר קרא אחריי, "תעזוב אותי משוגע!", אני רצה, רצה ביער שחור, צלליות מפחידות נערמו סביבי, קוראות לעברי קריאות גנאי.
"אוריאן!, אוריאן איפה אתה?", רגלי נתקלה בשורש בולט, ידיי נחבטו בקרקע וספגו את המכה במקום פניי, "תפסתי אותך!", יד משכה אותי לאחור וסגרה על פי, ניסיתי לצרוח, להאבק אך ללא הועיל.
רגליי החופשיות בעטו לכל עבר בעת שנישאתי באוויר, קללה חרישית בקעה מעליי, "תפסיקי להתנגד, פראית!"
ניגררתי במדרגות חלקות, לחות וריח של עובש עמדו באוויר, הוטחתי אל הרצפה, זעקות יצאו מפי, "זה לא יעזור לך חמודה, כאן אף אחד לא יכול לשמוע אותך!", הקול צחק מעליי.
"הצילו!, מישהו הצילו! הוא מכאיב לי", דמעות תסכול זלגו על פניי בזמן שניסיתי להאבק שוב לשווא, "כאן אף אחד לא ישמע אותך!", הקול המשיך לצחוק מעליי ברשעות.
"אריה תתעוררי!", זרועות טילטלו אותי בעדינות.
"מה? מה קרה?", העברתי יד על פניי, מצחי ספוג זיעה קרה, "חלמת", קול מרגיע ושלו נישמע מעליי, "אוריאן איפה אני?", "את בחדר שלך ב'הייטס', הכל בסדר", הוא נטל מגבת מהמקלחת וניגב איתה את פניי.
"מה אתה עושה כאן?"
"המנהלת הורתה לי ולאנדי לשמור עלייך", הוא חייך אליי.
"תודה אוריאן, על הכל"
"אין בעד מה סויר, רק פעם הבאה, בלי צרחות, אנשים מנסים לישון", הוא גיחך לעברי.
"לישון? מה השעה?", הסתכלתי סביב, על הרצפה היה מזרון מוצע.
"2 וחצי לפנות בוקר סויר, לילה טוב".