על אהבה, סמים, ואלכוהול.. פרק 10

פרק 10:
"בוקר טוב ישנונית", קראה אנדי מבעד לדלת, "זמן לקום", אמרה וקפצה על מיטתי.
"אנדי!", קראתי ברוגז, "ההורים שלך אחים במקרה?!"
"לא חברה יקרה, קדימה אפ על הרגליים, עשר דקות והיינו פה".
היא הוציאה חצאית קצרצרה וחולצה מכופתרת עם עניבה של מדי בית הספר, "אני באמת חייבת ללבוש את זה?", שאלתי ביאוש
"את מעדיפה מכנסיים?"
"טוב בסדר, את יכולה להביא לי את המרטינס האדומות שלי?", אנדי שלפה את נעליי הדוקטור מרטינס האדומות שלי מתוך המגירה והביטה בהן בבוז, "את באמת מתכוונת ללבוש את זה?"
"לנעול", תיקנתי אותה, "וכן, תכירי את הבייבי שלי"

לקחתי מגש והעמסתי עליו אוכל, חביתה וסלט, גבינה ופנקייקים, כל מה שנראה טעים ואכיל והתיישבתי בשולחנם של אנדי וחבריה. "הרבה אוכל בשביל נערה כמוך הלוא כן?", שאל דמיאן שחיוך זחוח מתנוסס על פניו, "קוראים לזה רעב דמיאן", ענתה רייצ'ל במקומי, "רק שאלתי", אמר במבוכה, "אריה, חשבתי שאולי.. אולי תירצי ללכת איתי לסיבוב אחרי ארוחת הבוקר?", עיניו היו אדומות, כנראה מעייפות.
"כמובן למה לא? זה מאוד מתוק מצידך דמיאן", חייכתי אליו, והתחלתי לבלוס את האוכל שנערם על צלחתי בשקיקה.

"אז אריה, איך השהות שלך בבית הספר?", שאל דמיאן בהתעניינות, הלכנו בגן המקסים של בית הספר, פרפרים בשלל גוונים התעופפו סביבנו.
"נחמדה בסך הכל, אני מקווה שזה ימשך ככה", עניתי בחיוך, הטיול שלנו לווה בשתיקה מעיקה והתשתוקקתי לבואו של אוריאן, לפתע הוא לא נדמה בעיניי כשחצן, אלא כ.. כמשהו בלתי יאומן, מישהו שצריך להיות על ידי, בלי שום סיבה מיוחדת.
".. בסדר?", שאל דמיאן.
"מה?", עניתי מהורהרת, "לא הקשבת למילה ממה שאמרתי נכון?", נחרת צחוק נפלטה מפיו, "לא, לא ממש, מה אמרת?
"אני לוקח אותך למקום מיוחד, בואי".
הוא הוביל אותי למעין ביניין אבן קטן, בקתה, שמוקמה בסוף הגן בפינה נסתרת, נכנסנו פנימה והוא טרק את הדלת מאחוריו.
"למה באנו לכאן?"
"הרבה זמן חיכיתי למישהי שווה שתיכנס בשערי 'הייטס', את יודעת?"
"דמיאן, אני רוצה ללכת", אמרתי בתוקף.
"טוב, גם אני רוצה דברים, כמו למשל", הוא הירהר למספר שניות, "מה יש מתחת לחצאית הקצרצרה הזאת"
"דמיאן, אם אנדי או כל אחד אחר ידעו על מה שעשית..", התחלתי לומר אך הוא קטע אותי באמצע ושלף בקבוקון קטן מכיסו האחורי, ריח חריף התפשט בחלל האוויר הקטן בו היינו, "לא אכפת לי מאנדי או מכל השאר, אני רוצה את מה שכאן מולי, רוצה לגימה?", אמר בחיוך זחוח.
"דמיאן, אתה שיכור, דמיאן תן לי ללכת ואל תעשה שטויות שתיתחרט עליהן!", הפצרתי בו.
הוא זרק את הבקבוקון על הרצפה והנוזל השקוף שהיה בתוכו נשפך ונספג באדמה כלא היה, הוא היתקרב אליי בצעדיי ענק, "דמיאן, דמיאן בבקשה לא", התחננתי לפניו, "אל תדאגי מתוקה אני מבטיח לא להכאיב לך אם לא תתנגדי", הוא חייך והבל פיו האלכוהולי גרם לעיניי לדמוע, "דמיאן אני מתחננת", הוא סטר לפני ונפלתי על הרצפה, "לא אמרנו שאת לא מתנגדת?!", הוא צעק וקרע את החולצה מעליי, ניסיתי להאבק בו אך ללא הועיל, הוא הפשיט אותי והתחיל במעשיו, זעקה נפלטה מגרוני, "דמיאן דיי! זה כואב, דמיאן!", דמעות זלגו על לחיי וצעקות נמלטו מפי, לפתע דלת הבקתה נפתחה בתנופה, אוריאן עמד שם, עם ערימת כביסה מלוכלכת בידו.
"חשבתי ששמעתי צעקות, מי זאת הפעם דמיאן?", אמר וצחוק בקולו.
"מישהי מיוחדת, רוצה להיצטרף?"
"אורין", צעקתי, ממררת בבכי, "תעזור לי", פניי חבולות וכל גופי דואב.
כאילו למשמע קולי זרק אוריאן את ערימת הכביסה על הרצפה, הוא רץ לעבר דמיאן ואגרופו ניתך בפניו, "מה עובר עליך?! חולה נפש!", היתכווצתי אל פינת החדר בעוד אוריאן מכה את דמיאן, "מה חשבת לעצמך?!",הוכיח אותו אוריאן, "הייתי בטוח שזאת עוד אחת מהחברות הסתומות שלך!", אמר דמיאן בקול מתחנן, "בן זונה אחד!", צעק אוריאן ושטף קללות יצאו מפיו. דמיאן היה מוטל לצד החדר, פניו מגואלות בדם.
אוריאן ניגש אליי והושיט אליי את זרועו, "אל תסתכל עליי", סיננתי לעברו, באותו רגע היתחרטתי שסירבתי למכנסיים.