~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 42 ♥

זהו הסיפור ה201 חברות.
ריגושים *.*

"קניתי לך את הספר שביקשת, יש בפנים גם בייגלה חם מהמאפיה…" אימי הניחה בחיוך את קניות הבוקר על שולחן השיש במטבח. הרעפתי עליה חיוך מבין ספל השוקו החם ששתיתי, היא פתחה את המקרר והוציאה גבינה לבנה,
"למרוח לך גבינה?" היא שאלה.
"אני שונאת גבינה אמא." אמרתי, אימי עטתה עליה מבט של 'אופס…שכחתי…' והצטערתי שאמרתי את זה, היא הרי מנסה לחזק את הקשר, לא צריך להזכיר לה עד כמה היא לא מכירה אותי.
"זה בסדר." חייכתי.
הבטתי בחלון הזכוכית הענק בסלון, גשם קל ירד ושטף את הרחוב.
התכרבלתי בתוך הקפוצ'ון שהיה גדול עליי בכמה מידות, צבעו האפור תאם את צבע השמיים. בעוד שלהרבה אנשים מצב הרוח הסגרירי הזה גורם לדיכאון, לי זה גורם בדיוק ההפך, למין חמימות כזאת בלב, הרגשה של בית.
זה היה היום האחרון לחופשת החג,
קשה לי להגיד איך הייתה החופשה…מן פסק זמן כזה מהחיים, זמן לקחת אוויר.
היא הייתה במקום.
זיכרונות החלו להציף אותי מלפני שבוע,

אימי הסכימה לי להישאר בבית ביומיים האחרונים שהפרידו בין הלימודים לחופשה. בקושי יצאתי מן המיטה, התחפרתי בתוכה, וכשאימי חזרה מהעבודה היא תפסה אותי באותו המצב.
"קדימה מותק, צאי את לא יכולה להישאר כאן לנצח." היא מלמלה וליטפה את שערותיי שבצבצו מן המיטה, הרמתי מעט את השמיכה מעל פניי,
"אני לא מוצאת משהו טוב יותר לעשות…" אמרתי את האמת. היא חייכה חיוך עדין,
"אני לא יכולה לראות אותך כך, מחר מתחילה חופשת החג ויש לי חופש תודה לא-ל, אנחנו הולכות לבלות! לקרוע את העיר, ונוציא את המבט העצוב הזה מהפרצוף שלך!" היא צבטה את אפי וגיחכתי, הזדקפתי במיטה,
"את זוכרת את הפעם האחרונה שיצאנו לקניות ביחד?" שאלתי בחשש, אימי נאנחה,
"אני אשתדל לא להכריח אותך לקנות משהו שאת לא רוצה." גיחכתי,
"ו-?" דחקתי בה שתמשיך, אימי נחרה,
"ואני לא אמנע ממך לקנות בגדים מסוימים, גם אם הם נורא מגוחכים ולא הולמים את ה-
"אמא!" אמרתי ברוגז, היא השתתקה בחוסר רצון,
"אני צריכה מלא עזרה מחרותיים לארוחת החג אז תתכונני נפשית?" התעסקתי עם הפוך הנעים שלי, והשפתי את מבטי…
"אוליי נחרוג מהמנהג שלנו?" שאלתי בהיסוס,
"מה זאת אומרת?" היא שאלה, נשכתי את שפה התחתונה שלי.
כל שנה סעודת חג אצלנו זאת חתיכת סיפור, משפחתה של קלואי מתארחת אצלנו, יחד עם עוד אנשי עסקים למיניהם. הרמתי את מבטי,
"יש מצב שהחג הזה נחגוג רק אני את ואבא? אני פשוט צריכה קצת שקט…" אימי חשבה לרגע,
"בטוחה? את לא מעדיפה לבלות את סעודת החג עם קלואי כמו כל שנה? וחשבתי גם להזמין את מאדי…" לא רציתי להיפגש עם אף אחד, לא היה לי כוח. רציתי לצבור משאבים וכוחות, לא לבלות את החג בהסברים ותירוצים למה שעובר עליי בזמן האחרון…ובמיוחד לא למאדי שתזרח מאושר לאחר שאספר לה מה קרה.
"כן." אמרתי בביטחון, היא לקחה נשימה,
"כן…כן, ברור מותק." היא הניחה את ידה בכף ידי ואני אחזתי אותה.
אני ואמא שלי פחות או יותר עמדנו במשימה, לא היה יום שאימי לא יצאה איתי וניסתה להוציא אותי מן המצב רוח הרע, או להשכיח את סאם ממחשבותיי, והיא הצליחה למען האמת. אבל סאם עדיין נשאר, והרגשה עמומה של כאב בחזה צרם כאשר חזרנו הביתה והייתי יושבת בתנוחה עוברית על המיטה, או שהייתי שותה ספל שוקו חם ומתמקמת במרפסת הקטנה שבחדר הוריי.
אבי עבד כרגיל במהלך כל החופשה, וזה הקל עליי מעט. הוא היה דיי רגוע בחופשת החג, אני חושבת שהרוגע שאמא מקרינה קצת אופף את הקרירות שלו.

הבטתי באמא שלי מורחת גבינה על בייגל החם שלה, היא התיישבה על ידי ולקחה ממנו ביס קטן ומנומס.
"תודה אמא." אמרתי, היא לא ציפתה לזה.
"על מה?" הא שאלה וניגבה את זווית פיה במפית נייר לבנה,
מתחתי את ידיי על השולחן ואחזתי בספל הסגול,
"על הכל. החופשה הזאת לא יכלה להיות טובה יותר…" הודיתי, היא חייכה ולאחר מכן פרצופה הרצין,
"איך את, מוכנה למחר?" היא שאלה בהיסוס, נשמתי עמוק והשפלתי מבטי אל הספל.
"אני חושבת שכן…" אמרתי,
"עד כמה שאפשר…" הוספתי.
אימי עדיין החטיפה לעברי מבט מודאג, כפי ששמתי לב, והבנתי למה.
כל השבוע דיי הסתגרתי מהעולם, או לפחות מהאירועים האחרונים שצרבו את זיכרוני.
לא רוצה לתת תשובות. אימי כעבד נאמן סיננה את השיחות שנכנסו אל הבית בשבילי לאחר שסיננתי אנשים בפלאפון שלי.
'היי אם, למה ביטלתם את סעודת החג?' זאת אחת מן עשרות ההודעות שקיבלתי מקלואי וסיננתי.
'אמבר קיבלת את ההודעה שלי? את לא עונה לפלאפון!' נאנחתי ונעלתי את הפלאפון.
קלואי גם הופיעה בבית שלי לאחר כמה ימים אך אימי אמרה לה שאני לא נמצאת.
גם לייבל שלחה לי הודעות, אומנם לא באותה תדירות של קלואי, וגם אותה סיננתי, כמו שסיננתי את הנרי.
'אמבר יפה, תחזרי אליי כשתוכלי…'
'אמבר מה עובר על הנייד שלך? את לא עונה גם בבית…'
'אמבר אני לא מבין מה עובר עלייך, אבל אני מאוד מאוכזב שאת לא מספרת לי…קבעתי לנו הרבה דברים לחג…'
זרקתי את הפלאפון לצד המיטה וכיסיתי את פניי בידיי, ידעתי שאני לא יכולה להתחמק מהם לעוד הרבה זמן, אבל בזמן שאני יכולה…למה לא?
'היי אמבר, אני יודע שאת מסננת את לייבל וקלואי כבר כמה ימים, אני לא יודע מה קרה…אבל את יודעת שאת יכולה להתקשר אליי אם את צריכה כתף.' חייכתי חיוך מתוק אל ההודעה של ארון.
כולם התנהגו כאילו אני לא בסדר, ולא רציתי להרגיש ככה.
לא רציתי להרגיש מסכנה,
לא רציתי להיות הילדה עם הלב השבור.
אני אדם חזק. לא שנשבר מכל דבר.
אומנם שיחה אחת לא סיננתי, זה היה לאחר כארבעה ימים מאז תחילת החופשה…

היא הייתה בשעה שתיים בצהריים, למרות שלפי מזג האוויר היה נראה כאילו מוקדם בבוקר. עוד הייתי לבושה בפיג'מה, קראתי ספר על הכיסא המסתובב שהיה בצבע ורוד עדיין כשהרגליים שלי ניצבות מעל המכתבה בצבע בז. זה לא היה נוח כמו המיטה, אבל הבטחתי לאימי שאני לא אתכנס בתוך המיטה, אלא אם כן אני צריכה לישון. לפתע הנייד שלי השמיע צלצול מן הקצה של המכתבה, הורדתי את רגליי וגררתי את הכיסא לעבר הנייד שלי. כבר חשבתי לנתק מתוך אינסטינקט אבל אז ראיתי את השם 'ריי' על הצג, הוא כבר התקשר אליי אתמול ושלשום ולא עניתי, לאחר מחשבה קלה משכתי את הציור הירוק על הצג,
"גלר?" קולו המחוספס נשמע מעבר לקו.
שהיתי לכמה זמן, לא אומרת דבר.
"גלר את שם?" הוא שאל בשנית ואני התעטשתי,
"כן, כן. אני כאן." מלמלתי, יכולתי לשמוע את נשמותיו מעבר לקו,
"יופי, אני שמח שאת לפחות נמצאת באיזשהו מקום." הוא אמר בטון מאשים,
"ריי, מה יש?" שאלתי כדי לקדם את השיחה,
"איפה את?" הוא שאל.
ידעתי למה הוא מתכוון.
לפני שהאירועים האחרונים התרחשו הייתי אמורה להיות צמודה כל השבוע לסאם, לא לנסות להבריח אותו מן מחשבותיי. כך תכננו כביכול, לאחר היריד יחד עם התרומות ועם האנשים שהתנדבו לעזור היינו אמורים לפקוד כל יום את הפארק, לשפץ אותו ולעורר בו חיים.
"אני בבית." נשפתי.
"אני יודע שאת בבית, השאלה היא למה את לא פה?" הוא נשמע מאוכזב,
"אני לא יכולה לבוא ריי…"
איך אני יכולה להסביר לו?
"את לא יכולה להיות פה? מה בדיוק הייתה התוכנית? לעלות לנו את המורל ולעזוב?!"
לעזאזל.
שיניי היו נוקשות.
נאנחתי,
"ריי זה לא קשור…אני פשוט…זה מסובך, בסדר?" התפללתי שהוא יבין או לפחות יעזוב אותי בשקט, האשמות שלו לא עוזרות למצב רוח שלי.
אני מספיק מרגישה אשמה.
הוא שתק לכמה זמן כאשר שמע את טון קולי.
"סאם זקוק לך." הוא אמר לאחר כמה רגעים.
נשמתי עמוק.
"אני לא חושבת ריי…" מלמלתי.
"אז את טועה. כל השכבה שלך כאן כדי לתמוך, והרבה מאוד זרים נחמדים שבאו לעזור, חוץ ממך.
ואת יודעת שלא משנה כמה אנשים יש כאן…את זאת שמטעינה אותו ונותנת לו את הכוח, גם אם הוא לא מוכן להודות בזה…רק בגללך הוא לא ויתר על כל הרעיון, אז איך את חושבת שהוא מרגיש כאשר מוותרת עכשיו?"
כל הדיבור על סאם פער בי חור ענק,
חור ענק של געגוע, וכאב עצום שהרי אני לא יכולה להרגיע את הגעגוע הזה על ידי שום דבר.
"עדיף שאני לא אהיה שם ריי, תאמין לי…" מלמלתי בעצב,
"על מה את מדברת?" קולו נשמע מעט כעוס.
נשמתי עמוק,
"אני וסאם רבנו…" הסברתי,
"רבתם? אז מה?! אתם רבים כל הזמן…ונכון שהוא קורא לך סיר לחץ, ונכון שזה נכון…אבל הוא צריך אותך כאן." ליחכתי את שפתיי ודיברתי בקול חלוש,
"זה לא היה סתם ריב ריי. אני…אני חושבת…אני פגעתי בו ריי." קולי נשבר, נשכתי את שפתיי.
הוא שתק לרגע ואז נאנח ופלט,
"אני יודע." נשימותיי החלו להיות טעונות,
"הוא היה נראה קצת מנותק, וכשהעליתי את השם שלך הוא היה נראה מרוחק עוד יותר…הסקתי לבד שמשהו קרה בינכם אבל לא ידעתי שזה משהו משמעותי…" הוא אמר ונתן לי תחושה שהוא יודע איזה מן 'תקל' קרה בינינו.
"אמרתי לך. עדיף שאני לא אהיה שם…" מלמלתי באנחה,
"נו בחייך גלר, פשוט תבואי תעזרי קצת והכל ישתנה…"
"אבל הוא לא רוצה לראות אותי, ריי!" אמרתי בעצבים ובתסכול, יותר על המצב מאשר על ריי.
אני יודעת שפגעתי בו, המבט שהיה על הפרצוף שלו, שנייה לאחר שהוא דחף לידיי את הדפים בגסות…היה מבט סולד, כואב, כועס…אפילו…אפילו זיק של שנאה היה שם, אני לא יודעת אם אני מסוגלת לראות את המבט הזה שוב, ממישהו שרציתי שיהיה כל כך קרוב אליי אבל, טוב… הוא…איך ריי אמר? נשאר מרוחק בכל הקשור אליי.
"טוב, תעשי מה שאת רוצה…" הוא הפטיר, היססתי לרגע ומוללתי את קצוות הפיג'מה שלי בידי, העפתי מבט בחלון חדרי, שהתפרס מן הרצפה לתקרה,
"אלישיה שם…?" שאלתי, הוא נחר בקול,
"בחייך אמבר!…הוא נפרד ממנה לפני שלושה ימים…" אנחת הקלה עלתה בקרבי.
כחכחתי בגרוני,
"אז…איך הולך לכם?" שאלתי, כל כך רציתי להיות שם. להיות לצד סאם, ריי ודרו…
אבל…
"אני חושב שהתוכנית שלך עובדת…חבל שאת לא כאן, דרו לא מפסיק לחפש אותך…" בלעתי את רוקי, אני בטח ממש אכזבתי אותו.
"תגיד שדברים לא הסתדרו כמו שצריך…שלא יכולתי לבוא…" שיקרתי,
"ולסאם?"
לקחתי נשימה,
"אני לא חושבת שהוא ישאל…" אמרתי בכאב.
"אני חושב שאכפת לו יותר ממה שאת חושבת…בכל אופן, אני צריך לזוז גלר, נדבר."
לפני שהפסקתי להגיד להתראות הוא ניתק והשאיר אותי דוממת. הורדתי את הפלאפון מאוזני, והבטתי בריקנות בחלון.

"אמא תפסיקי להביט בי ככה, אני אהיה בסדר…" הנחתי את ידי על כתפה, והרגשתי שאני צריכה לעודד אותה יותר מאשר אותי. היא הניחה את ידה על ידי שעל כתפה.
"את באמת תיהי…" היא לחשה לי וחייכתי.

בום.בום.בום.בום.בום.
ליבי דפק כמטורף בשעה שחציתי את משדאות בית הספר.
הגעתי בשעה מוקדמת יחסית, נכנסתי לכיתה. מבטי הושפל ארצה, התקדמתי אל עבר המקום שלי.
"גברת גלר!!!" קול קרא לי בכעס, הרמתי את ראשי וראיתי במרחק מה ממני, את קלואי מביטה בי בכעס, ידיה משולבות מתחת לחזה, לצידה לייבל ישבה על השולחן, רגלה האחת כפופה והשנייה ישרה, היא נשענה על הקיר ולעסה מסטיק, היא הביטה בי במבט מאשים. מצידו השני של השולחן בצד ימין עמד ארון, הוא הביט בי במבט תוהה.
ליחכתי את שפתיי.
Here we go…
הנפתי את ידי, מסמנת להם שלום קלוש. קלואי הרימה את גבתה,
"לאן נעלמת? ולמה לעזאזל יש לך את זה- היא חטפה ממני את הנייד,
-אם את לא משתמשת בזה למען השם?!" היא הרימה את קולה. משכתי בכתפיי,
"לא קיבלתי כל השבוע שיחות והודעות אם לזה את מתכוונות…" מלמלתי, מסמנת בידי על הנייד, קלואי התחילה לחטט לי בנייד ולאחר מכן הצמידה את המסך אל הפרצוף שלי,
"איזה הודעה לא קיבלת ממני, את מספר 28 או 29?!?!" היא אמרה בכעס, הבטתי בשרשור ההודעות שלי עם קלואי, או יותר נכון של קלואי עם עצמה.
משכתי בעורפי, הבטתי בלייבל כדי למצוא מקום שיבין אותי אך היא ניענה בראשה,
לעזאזל.
נשמתי עמוק,
"לא יכולתי לדבר בסדר?" נשפתי, קלואי התכוונה לפתוח את פיה אך להפתעתי ארון עצר אותה.
"מספיק קלואי. עזבי אותה, העיקר שאנחנו רואים אותה עכשיו." הוא אמר והביט בי, מחפש בעיניו אישור שאכן עכשיו הכל בסדר, הנהנתי קצרות וזה הספיק לו. קלואי השתתקה, והסיטה את מבטה ממנו, מעוצבנת. בלעתי את רוקי והורדתי את מבטי, התעסקתי בידי עם החצאית הסקוטית בצבעי כחול וירוק כהה שלבשתי.
"היי סאם יש חדשות?" הרמתי את מבטי מידית, סאם עבר במעבר בין טור השולחנות הרחוק מהדלת- איפה שאנחנו שהינו לבין השני,
לאחר שאמר בחיוך שלום אל קלואי הוא העביר את מבטו בחיוך אל ארון ולייבל והן מלמלו בשמחה את אותה הברכה, מבטו עבר על שלי.
ליבי הפסיק לפעום, הייתי דרוכה מכף רגל ועד ראש.
"היי…" אמרתי בקול קלוש,
"בוקר…" הוא מלמל, מבטו היה חסר הבעה, בלי להקדיש לי יותר מידי תשומת לב הוא החזיר את מבטו אל קלואי,
"אז זהו, הכל לקראת סיום הודות לכם ולכולם…אנחנו נלך לעירייה…
מילותיו נבלעו באוויר החד.
עיניי היו פתוחות בהלם.
מכל הדברים שהעליתי בראשי על המפגש שלי עם סאם, לזה לא ציפיתי בשום אופן!
ידיי אחזו בחוזקה ברצועות התיק.
הוא פשוט לא התייחס אליי,
לא ידעתי איך לאכול את זה, מבטו היה מרוקן מכל רגש, קולו לא נצבע בשום צבע.
כלום.כלום.כלום.
הרגשתי כלום.
אפס.
הוא המשיך לדבר איתם, מתעלם מנוכחותי לחלוטין!
הוא סיים לדבר, וכשעבר על פניי הבטתי בפניו על מנת ליצור איתו קשר עין, אך הוא התעלם כליל מעיניי החדות, בלי להעיף בי מבט הוא חלף עליי כאילו הייתי עוד פיסה מן האוויר והתקדם אל עבר כמה נערים.
המורה נכנסה, לקח לי כמה רגעים כדי לעזוב את המקום, פסעתי בשקט אל עבר המושב שלי, סאם כבר ישב, עברתי מאחוריו, נועצת מבט מבולבל בראשו, מנסה להבין מה מתחולל באחד שיודע להטריף לי את המוח!
הייתי עדיין אחוזת הלם, גררתי את הכיסא והתיישבתי לצידו, מנסה לנחש מה הולך פה.
הוא התיישב כמו תמיד, רגלו האחת מתופפת על ברזל של השולחן, ורגלו השנייה על הקרקע, שיערו החום היה פרוע כבכל יום, הוא נשען אחורה בנינוחות, ונתן מסביבו תחושה של הערצה, ידו האחת הייתה שעונה על השולחן והשנייה אחזה בעט, שקצהו נלעס בין שיניו.
הוא העביר בי מבט קצר כשהתיישבתי, וחזר להביט במורה בשעמום.
מבטו לא היה פגוע או כועס…הוא אפילו לא טרח לתת לי עקיצה כמו בכל בוקר, העברתי את מבטי עליו,
מחפשת הסברים.
שום דבר לא נראה חריג.
השיעור התנהל כרגיל, הכל היה כשורה,
אז למה למען השם אני מרגישה כאילו אני עומדת לאבד את עצמי?!?!
אם חשבתי שהמבט שתקע בי לפני שבוע הוא המבט הכי נוראי שיכול להיות, הרי שאחזתי בטעות גדולה,
המבט וכל ההתנהגות העכשווית שלו היו כסכין חדה, מושחזת הרבה יותר.
הרגשתי כאילו חסרה חתיכה מהפאזל.
ועכשיו הבנתי את הבעיה.
נכון, סאם היה כרגיל, אך זה היה כאילו…כאילו לא הייתי בכלל בתמונה.
הרגשתי כאילו שאבו ממני כמויות אדירות של זיכרון והשאירו רק כאבים מאותם זיכרונות.
"אפשר?" סאם הרים את המחק שלי בידו והביט בי בשאלה, כיווצתי את עיניי והנהנתי לאט.
היה נראה כאילו כל מה שקרה היה כחלום רחוק.
מה הולך פה?!?!

הצלצול נשמע,
לני, נערה נמוכה עם שיער שחור התקדמה לכיווננו כאשר סאם קם מן הכיסא,
"סאם? אתה בא לראות? סיימתי את מה שביקשת שאשרטט אתמול…" היא אמרה בחיוך,
מעט פלרטטני לטעמי.
הוא הביט בה בחיוך מלא שיניים,
"באמת?! כבר?! את מלכה לני!" הוא אמר באושר, מבטי זז בינהם, הוא עקף את השולחן והיא חיכתה לו, כאשר שניהם פנו קמתי בחדות,
"סאם!" הם הסתובבו, סאם הביט בי בשאלה,
שפשפתי את זרועי,
"אנחנו יכולים לדבר?" ביקשתי, הוא משך בעורפו ולני עמדה מאחוריו בציפייה שיבוא,
"מצטער, יש לי דברים לעשות…" הוא הביט בי במבט מרוחק ושניהם שבו על צעדיהם.
הרגשתי אגרוף חזק ננעץ בי בבטן.

בחיים לא הרגשתי מנוכרת וזרה יותר למישהו כמו שהוא נתן לי להרגיש עכשיו.