~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 41 חלק ג’ ♥

"אז מה יש לך לומר להגנתך?" לייבל התקדמה אליי לאחר שסגרה את דלת הקרון, ידיה משולבות מתחת לחזה, שפתיה נמתחו לחיוך דק ועיניה הביטו בי בשעשוע. ישבתי על כיסא, רגליי הונחו על הרצפה במן צורה העקומה, כך שהברכיים שלי נגעו אחת בשנייה וכפות רגליי היו מרוחקות אחת מן השנייה, ידיי מוללו בלחץ את הכובע הצמר של…של…
עיניי הושפלו למטה, מסרבות בכל תוקף להביט בלייבל שהייתה נראית מרוצה משום מה. נראיתי כמו ילדון קטן מבויש, שהרגע גנב סוכרייה מהארון במטבח למרות שאבא לא הסכים, וכעט הוא יושב נכלם, מנסה להתחמק מעונש. שיערי לא היה הדוק כמקודם, הגומייה איבדה מכוחה מעט והוא היה אסוף ברשלנות, שיערות ראשי הבהירות נפלו על עיניי בצורה מבולגנת, ולא מיהרתי לסדר אותן.
לייבל גררה כיסא וישבה עליו בצורה הפוכה, מניחה את ידיה על משענת הכיסא, ואת ראשה בין כפות ידיה. הצצתי במבט חושש בלייבל,
"קדימה דברי!" היא דחקה בי בתקיפות, נשכתי את פנים הלחי שלי, והרמתי את ראשי בחוסר רצון, ידי שעטה לעבר זרועי השנייה, משפשפת אותה בחוסר נוחות.
לא הייתי נכונה לדבר, שפתיי ננעלו וחדלו מלהיפתח מהרגע האחרון שבו היו פסוקות, אותו רגע שגרם לי להתיישב פה כמו אסירה מלכתחילה, נתונה ל'חסדיה' של לייבל.
לייבל נאנחה,
"אל תגידי לי שחזרת להיות אילמת כמו אתמול, זה לא יעבוד עליי הפעם." היא אמרה, לקחתי נשימה ופתחתי את פי אך כל מה שיצא ממנו זו מן אנחה בהולה. לייבל כיווצה את גבותיה ומבטה הרצין,
"מה הולך אם?" היא שאלה,
יישרתי אליה מבט מיוסר, שפתיי רעדו והתעקלו כלפי מטה,
לא הצלחתי לדבר, לא הצלחתי לנשום.
והרגשה של אתמול ניצתה בי, חוסר אונים.
"לעזאזל אמבר את נראית כמו הבולדוג של מיס פומפרי!" למשמע העקיצה פרצופי עטה הבעה תואמת יותר לתיאור שלה.
לייבל עיקמה את פיה,
"את רוצה שאני אקרא לסאם?" היא שאלה בחוסר טאקט מובהק, עיניי נפערו לגודל צלחות, מזועזעות מהצעתה,
"אוקיי אוקיי, הבנתי! לא סאם, לא סאם…" היא אמרה במהירות, בטני נהפכה בכל פעם שהיא הגתה את 'שמו של' על פיה.
היא חיכתה, ואני הרמתי את גבותיי,
"אוקיי, אני בהחלט אקרא לו אם תמשיכי לשבת כאן כמו בול עץ!"
ראשי נד לשלילה במהירות כזאת עד שחששתי שהוא ייצא מן המקום.
היא סימנה בראשה שאני אתחיל לדבר, ליחכתי את שפתיי,
"א…אני…" התחלתי, לייבל דירבנה אותי להמשיך,
בלעתי את רוקי.
מאז אתמול הודיתי ביני ובין עצמי על כך שיש לי רגשות כפלי סאם, וזה היה קשה מנשוא, ועוד יותר להכיל את כל הרגשות והעקצוצים שבאו יחד עם זה כעסקת חבילה.
וזאת הייתה הכרה ביני לבין עצמי, עוד לא הייתי מוכנה להכיר בכך באמצעות פי, ובטח שלא לפני לייבל.
"אני…אני חושבת שיש לי רגשות כלפי סאם…"מלמלתי במהירות, מתנשפת כאילו רצתי ריצת מרתון.
לייבל הרימה את גבתה,
"וואו. את חושבת?!" היא שאלה בגיחוך,
כיווצתי את גבותיי, מביטה בה בשאלה,
לייבל גלגלה את עיניה בחוסר סבלנות,
"זה ברור! מצחיקה שכמותך, זה לא מה שמטריד אותי כרגע…" היא נפנפה בידה בביטול, לא הבנתי ממה אני מופתעת יותר, מזה שלייבל איכשהו הבינה לבד -ולפי הבעתה כנראה שמזמן- את מה שאני הסקתי רק אתמול , או מהעובדה שהודתה בפניי ש-היא- לא אחרת מאשר לייבל, מוטרדת!
הרגשתי כל כך חשופה,
"איך לעזאזל?" שאלתי בעיניים קרועות, היא גלגלה את עיניה בשנית.
"אויי באמת אמבר, לא צריך להיות חכם גדול בשביל לפקוח את העיניים ולראות את מה שהולך בניכם בחודש האחרון, גם אם אתם מנסים להלביש על זה מלבושים משונים, בצורה מאוד ילדותית דרך אגב." היא העירה, ואני עקבתי אחרי מילותיה כלא מאמינה,
"עוד מישהו…?" שאלתי נחרדת,
לסתותיה של לייבל נעו, מעידות על כך שהיא לועסת מסטיק, היא משכה בכתפיה,
"אני חושבת שגם ארון שם לב, רק שזה לא מעניין אותו ממש…ולא שמת לב לפרצופים שבלה שולחת בך? הרי זה ידוע שהיא דלוקה על סאם מהרגע שהגיע לבית הספר…רק שהיא יותר מידי ביישנית המסכנה בשביל לעשות את הצעד הראשון…"
ואני חשבתי שהיא פשוט מקנאה בי על הצטיינותי בשיעורי היסטוריה. באמת אמבר.
"למה לא אמרתם כלום?!" שאלתי בטון מאשים, הם היו יכולים לחסוך ממני כל כך הרבה חוסר הבנה וכאב!
לייבל החמיצה פנים,
"נו באמת אם! כל מה שהיית עושה זה לצחוק בקול גדול ולרדת על שנינו…" היא הסבירה, והיא צדקה, בוודאי הייתי שוללת את הדעה שלה במהירות, הרי עכשיו בקושי אני מוכנה להודות בכך.
"וחוץ מזה את יודעת שאני לא אוהבת להתעסק בעניינים שלא קשורים אליי…"
"אני רואה…" עקצתי,
"טוב בהתחשב בעובדה שהחלטת לצרפת לו את הפרצוף לעיני כולם, הפכת את זה לעניין של כולנו!" היא אמרה במתק שפתיים וגרמה ללחיי להיצבע בצבע אדום עמוק.
"היית חייבת לציין את זה?" סיננתי מבין שיניי,
היא הרימה את כתפיה כאומרת 'תשלימי עם המצב',
נאנחתי
"פאק." ידיי כיסו את פניי, ושוב התכנסתי בתוך עצמי, מרפקיי ידיי נשענות על רגליי.
"אלוה-ים אמבר, אבל למה את נשמעת כל כך ממורמרת?!" היא שאלה בדאגה, וידיה אחזו בידיי, היא ניסתה להרפות את האחיזה שלהם מפניי.
"תרימי את הראש, את בסך הכל מאוהבת אמבר! את מתנהגת כאילו מת לך החתול שמעולם לא היה לך!" גופי התכנס בתוך עצמו עוד יותר כאשר לייבל הגתה על שפתיה את המילה 'מאוהבת'.
אבל לא היה אכפת לי למען האמת, לא היה אכפת לי שאני מתנהגת בצורה כל כך לא בוגרת, לא היה אכפת לי שבמקום לנסות להתמודד עם המציאות אני מנסה לברוח, כל מה שרציתי לעשות' ויזהר מי שיבקר אותי על זה!' זה להתכסות מתחת למיטה ולישון שנת חורף עמוקה, להתעורר לעולם בלי סאם, בלי הרגשות האלו! ולכל הרוחות, בלי הרעב המזורגג הזה לשפתיים המטריפות שלו!!!
לייבל סוף סוף הצליחה להוריד את ידיי מפניי, לאחר מאמצים רבים של התנגדותי.
"מה עובר עלייך?" לייבל שאלה במבט מודאג, צבע החום ירוק העמוק של עיניה פגש את עיניי שלי, מנסה להכיל…לא ידעתי אם כל העסק עם ארון הוא שריכך אותה…
נשפתי,
"אני. מאוהבת. בסאם." אמרתי בקול מכני,
"אוקיי הבהרנו את הנקודה הזאת, זאת לא הפעם הראשונה שהתאהבת, אז למה הפעם את נראית כמו ילדה מפוחדת?" היא שאלה,
ואני שאלתי את אותה שאלה את עצמי,
למה זה כל כך מפחיד אותי?
"כי הפעם זה כל כך חזק. כל כך פתאומי…ולכל הרוחות…כל כך לא צפוי. לא רציתי את זה, לא צפיתי שזה יקרה, ובטח שלא עם סאם…ועכשיו…עכשיו אני לא יודעת איך להתמודד עם המציאות הזו שנראית כל כך זרה לי…" אמרתי בקול שקט ובמבט כנה. לייבל חייכה אליי חיוך קטן, מחכה שאני אמשיך, וזה עודד אותי,
"זה מנקר לי את הבטן ליי, זה חורך כל מקום בגוף! זה, זה…למה זה חייב להיות כל כך קשה?!" הרמתי את הקול במבט אומלל, לייבל חייכה,
"את חמודה כשאת אומללה…" היא מלמלה, והזעפתי את פניי,
היא גלגלה את עיניה בפעם המאה, עדיין אוחזת בידיי,
"נו באמת אם, תפסיקי לרטון…זה לא כאילו את לא ממש נהנית מזה!" היא אמרה בשעשוע, ואני משכתי את ידיי ממנה בתגובה,
"זה לא יקרה עוד פעם." אמרתי נחרצת,
"למה את מתכוונת? לפורקן היצרים הזה שלך?!" עיניה ברקו,
"ליי!" הרמתי את קולי הכעוס, היא צחקקה,
"אז מה את מתכוונת לעשות?" היא שאלה, אישוניי נעו לצד,
"אה…את מתכוונת אחרי שאני אוכל סופגנייה מפוצצת בריבת חלב? לחזור הבייתה ולקבור את עצמי במיטה." לייבל נחרה, והביטה בי בקוצר רוח,
"צודקת…אני לא חושבת שסופגניית ריבת חלב זה רעיון טוב במיוחד…" מלמלתי לאחר מחשבה קצרה,
"אמבר מספיק לנסות לברוח!" היא הרימה את קולה ואני לא ציפיתי לזה, היא ניערה אותי בשתי ידיה,
"מתי את הולכת להגיד לו איך את מרגישה?" היא שאלה,
התחלתי לצחקק,
"להגיד לו?!" שאלתי מזועזעת,
"נראה לך שאני אתן לו את התענוג הזה?! אויי אולה-ים…שהוא ישמע שפיתחתי רגשות כלפיו…זה יהיה פשוט אסון!" העלתי על דמיוני את פניו היפות של סאם צוחקות בלעג,
לייבל התרחקה ממני לאט, סקרה אותי וכחכה בגרונה, כאילו שוקלת אם להגיד את אשר על ליבה,
"את לא חושבת…את יודעת…שהוא גם…מרגיש כך?" היא שאלה לאט באותו קצב של נשימותיי,
נשכתי את שפתיי.
"אני לא רוצה להשלות את עצמי ליי…אני מעדיפה לא לצפות מידיי כי ההתרסקות עלולה להיות כואבת-
"אמב-
"בבקשה ליי." עצרתי אותה, נענתי בראשי,
"חוויתי בשנה הזאת יותר מידי אכזבות ו…נמאס לי להתמודד עם הכאב כל פעם מחדש. אני לא יודעת איך סאם מרגיש…אין לי מושג לעזאזל, אי אפשר לקרוא אותו…ובכל אופן הוא עם אלישיה עכשיו…אני בספק אם מרגיש משהו, הוא לא מחבב אותי יותר מידי את יודעת…" אמרתי בעצב, מושכת בכתפיי,
"או שאולי הוא מעמיד פנים כמו שאת העמדת לכל אורך החודשים האלו…" לייבל אמרה, הרמתי את עיניי,
המחשבה הזאת, שהוא באמת מרגיש כמוני הייתה לי כמוסה ומתוקה ולא רציתי לשקוע בה, בטח אם אף אחד לא יוכל להבטיח שיוכל למשוך אותי כשנהיה מסוכן.
ניערתי את המחשבה מייד מראשי,
"אמבר, את לא יכולה להתעלם מהרגשות שלך, זה מה שיגרום לאסון! ומצד שני את לא יכולה להמשיך להתהלך כמו רוח רפאים מבוהלת!" היא אמרה,
"אבל הכל לא-אותו-הדבר ליי. אני לא מסוגלת לתפקד לידו, אני מתנהגת כל כך לא עצמי…כל הביטחון שלי מתנדף…אוחח לעזאזל למה הוא חייב להיות כל כך יהיר?!" אמרתי נואשת, לייבל אחזה בכתפיי,
"הכל בסדר אם, את אותה אמבר רק שעכשיו את דיי מודעת למה שהולך שם- היא הניעה את אצבעה אל מול הלב שלי,
"את תחזרי לעצמך, עם או בלי רגשות, שום דבר לא אמור להפחיד את אמבר גלר." היא אמרה בחיוך,
"והנרי, למען השם, הנרי!" פלטתי לאחר שנזכרתי שטכנית אני חברה שלו, לייבל נחרה,
"תעזבי שנייה את הנרי, כולנו ידעו ואל תתכחשי שכל העניין היה מימוש של פנטזיה ישנה, אתם לא מתאימים, מעולם לא הייתם…וזה לא קשור לסאם בכלל…תתרכזי בעצמך עכשיו."
"אז את אומרת שאני צריכה להתנהג כאילו הכל כשורה?" שאלתי,
"אם את רוצה להרעיף על סאם נשיקות זה גם בסדר מבחינתי…" היא אמרה בגיחוך וזכתה למכה ידידותית מצידי.
"כן אם, תפסיקי להסתגר בתוך עצמך, זה בסך הכל סאם, אותו סאם שלא אכפת לך להרים עליו את הקול, אותו סאם שאת מקניטה בכל בוקר, אותו סאם שגנבת לו את הבגדים…" היא הרימה את ידיה משני צידי גופה,
נשכתי את השפה התחתונה שלי,
"את מודעת לכך שאת נושכת את השפה שלך עכשיו?" לייבל אמרה בחיוך ערמומי,
"תשתקי." סיננתי והאודם עלה במהירות לחיי.

עיניי וידיי עברו שוב בפעם האחרונה על הדפים שהכנתי לפניי כמה ימים, בהם כתוב את כל הנתונים, על פארק הסקייטבורד, או בקיצור את כל הדברים שסאם צריך בשביל 'הנאום' שהוא צריך להגיד על הבמה בחוץ לפני הקהל הגדול. הבטתי בסאם לפני שהתקרבתי אליו, ידיי אחזו בחוזקה את כובע הצמר שלו בידי.
הוא ועוד כשתי נערים עמדו מאחורי הקלעים של הבמה, איפה שכל ציוד הבמה נמצא, הוא היה מרוחק מבין שניהם. נשמתי עמוק.
הכל בסדר אמבר. להתנהג כרגיל. הכל בסדר.
חלפתי על פני שני הנערים, מתקדמת עוד יותר אל סאם, שהיה עסוק בכוונון של הכפתורים או מה שזה לא יהיה של המערכת הגדולה.
נגעתי בעדינות בגבו, מודעת לפרפרים שתקפו את הבטן שלי. סאם הסתובב, מבטו נתקל בשלי, מרוגש.
תירגעי. ציוויתי על עצמי.
"היי." חייכתי בביישנות, הושטתי את ידי האוחזת ברכושו,
"הכובע שלך…" מלמלתי,
הוא תפס בכובעו, סוקר אותי במבטו, מלטף.
הוא חבש אותו לראשו, ועמד נטוע, כאילו מחכה למשהו,
הדפים.
התנערתי ממחשבותיי, וכחכחתי בגרוני,
"זה אממ…הדפים, זאת אומרת מה שאמרתי לך שכתבתי לנאום וכל זה- פיו התעוות כשאמרתי 'נאום'.
"אז…קח, בהצלחה." הושטתי לפניו את הדפים, הוא לקח אותם לאט ולא פסק מלהביט בי, הרווח שבין מצחו הצטמצם מעט, עיניו דרשו ממני משהו אבל לא הבנתי מה הוא רוצה,
הבטתי בו בעיניים שואלות אך לאחר כמה דקות של שקט הוא פצה את פיו,
"את רצינית?!" הוא אמר בקול זועף, מביט בי בעיניים פגועות.
משכתי בכתפיי,
מה עשיתי לא בסדר?!
"אני לא מבינה…" מלמלתי, הוא נשף בכעס, מרים את הדפים ומטיח אותם על ברכו כלא מאמין,
"טוב הפעם זאת את שנישקת אותי, אז אין לך מה להאשים אותי הפעם."
הבטתי בו חסרת אונים.
מה הולך פה לעזאזל???!!!
הוא בהחלט הוציא לי את כל הרוח מן המפרשים, באתי בדרך של שלום והוא שוב מכאיב לי כל כך, ולו מכולם יש את היכולת לעשות את זה הכי כואב. כף ידו שנשענה על הבוקסה הגדולה, עכשיו לפתה אותה בחוזקה ופרקי אצבעותיו בלטו,
התחלתי לנענע בראשי לאט,
"סאם מה עובר?" שאלתי מוטרדת, הוא נחר ושפשף את עיניו עם ידו,
"אמבר אני לא מתכוון לזרום איתך ולהעמיד פנים בהצגה המפגרת הזאת…" הוא אמר בקול טעון מבין כף ידו,
גרוני ניחר.
"על איזו הצגה אתה מדבר?" שאלתי בשקט,
למען השם אני מתנהגת כרגיל! זה לא מה שלייבל רצתה שאעשה?!
הוא נאנח והוריד את כף ידו מפניו, עיניו היו נטועות בקרקע, אישוניי זזו מצד לצד מנסות לחפש היגיון למבטו הזועם עליי.
"בחייך אמבר, אין לי כוח למשחקים האלו…תפסיקי לשחק איתי." הוא הרים את עיניו והביט בי,
שורף אותי.
בלעתי את רוקי.
"אני לא התכוונתי…" מלמלתי בהתנצלות, ולא הבנתי אפילו על מה אני מתנצלת, ושוב אותו הסיפור…אני לא מצליחה לקרוא את מבטו, ומילותיו לוקחות אותי לחלקים סתורים, מוסתרים.
הוא החל לגחך במרמור,
"שינינו יודעים מה את מרגישה, את מוכנה סוף כל סוף להודות בכך?!"
ליבי רטט.
הישירות הזאת, העיניים השורפות הללו.
לא הייתי מוכנה, שום דבר לא הכין אותי.
כמו תמיד כל כך כנה, כל כך אמיתי, זה שעט לעברי כמו חץ.
עיני נפערו, מביטות בו באימה, איך הוא יכול להשים את כל הקלפים על השולחן?! קלפים של רגשות, של נבכי הלב.
ושוב כל הביטחון שלי זרם ממני החוצה, תחת מבטו המאשים, הדורש, התקיף.
שנאתי אותו על כך.
"תנשום." סיננתי. הכבוד שלי ביעבע, ודרש שיחדשו אותו,
הוא הביט בי בבוז,
"ושוב את חוזרת למצבי הרוח המשתנים שלך? אל תתפסי מחסה מאחוריהן, לא מפניי." הוא אמר בקרירות, ולא הבנתי איך בכל השיחה הזאת הפכו החיוכים ממשתוקקים לסולדים.
הכל קרה מהר מידי.
דמעות עלו במורד גרוני,
"אני לא מפחדת ממך." אמרתי בקול ניחר, גבי הזדקף.
משהו במבטו של סאם התרכך מעט,
"אני לא ניסיתי…" הוא אמר בשקט, אך זה לא ניחם או ריכך אותי.
הוא סקר אותי מכף רגל ועד ראש ושב להביט בי,
מתקרב אליי מעט.
"למה נישקת אותי?" הוא שאל בשקט.
הוא הגהה על שפתיו את השאלה הזאת בלי לחשוב פעמים, בלי לחשוב מה זה עלול לעולל בי,
הוא שאל, פשוט.
נשמתי לאט, בכבדות והבטתי בו בעיניים מפוחדות,.
הוא חיכה, מעמיד אותי על הקצה, מלא בביטחון.
אני לא אתן לו את התענוג הזה.
"ככה." עניתי ביובש. הוא לקח נשימה ולקח צעד אחד אחורה,
"ככה?!" הוא הטה את ראשו מעט, ואני לא הבטתי בפניו, אלא בנקודה לא ברורה בחזה שלו, בלב שלו…שיכולתי לשמוע אותו דופק בקול עמום כשהיה יותר קרוב.
פאק. אני כל כך רוצה שיהיה יותר קרוב.
הוא לחכך את שפתיו,
"אוקיי…" הוא סינן. הוא ליטף את זיפיו,
"אני לא מתכוון לשאול את זה עוד הפעם…אבל תחדירי לעצמך את זה טוב-טוב. את לא יכולה פשוט לעשות את זה- עיניו נסגרו על שפתיי החשוקות-
"ולאחר מכן לצפות שאשחרר, כאילו לא ערערת את עולמי לפני מספר רגעים." הוא חשק את שיניו, ונשם בכבדות, עיניו הכהות נטשו את שפתיי הבשרניות ושבו להביט בשלי,
יותר משהיה בהן כעס היה בהן מבט פגוע, כואב.
נשמתי נעתקה.
הוא חשף את כל כולו ולא הסתיר אפילו מעט, מצפוני החל לטפס בחדרי ליבי, אך מאוחר מידיי.
הוא דחף לעברי את הדפים בגסות ועקף אותי בסערה בלי להגיד מילה נוספת.
הדמעות החלו לזרום במורד פניי. ויפחות חלושות נבעו מפי כמו מעיין.
אני והאגו המטופש שלי!
כתפיי רעדו ולא מפאת הקור…הרגשתי איך ליבי מתכווץ בפנים.
טעית ליי.
הכל כל כך לא בסדר.

לא זעתי ממקומי. גם לא כאשר שמעתי את קולו של סאם על הבמה שכל מה שהפריד אותי ממנו הייתה פיסת בד שחורה עבה.
אני לא זוכרת בדיוק מתי לקחתי את רגליי והתרחקתי מהמקום, הדמעות כבר הספיקו להתייבש על עורי, להיספג אל תוכו, אך עיניי נשארו אדומות. אף אחד לא הבחין בי, ובטח שלא לקרע הענק שנפער בי,
"אמבר!" קריאה נרגשת נשמעה, הרמתי את עיניי כדי לראות באיזה אדם שנתקלתי בו מדובר.
אימי הביטה בי מחויכת,
"אמרתי לך אתמול שאני אשתדל לבוא! את לא מבינה מה עשו לי בעבודה בגלל זה! אבל הבטחתי שאני הולכת להשתדל יותר והינה אני!" היא פרשה את ידיה לצדדים, מחייכת חיוך ענק.
ההשתדלות של אימי נגעה לליבי, אך לא יכולתי לשמוח יותר מידי, לא כשהשמחה שלי הייתה נתונה בידיו של אחר,
חייכתי חיוך עצוב ורק אז אימי הבחינה במבט שעל פניי וחיוכה נמוג, היא הביטה בי במבט דואג,
"מה קרה ילדה?" היא שאלה, אישונה זזו מצד לצד, הדמעות החלו להתחדש.
"מקרוני." אמרתי בקושי, אימי נאנחה ואספה אותי אליה, וכמה זמן לא הייתי בתוך הידיים הלו…
היא ידעה על מה אני מדברת, גם כשעבר כל כך הרבה זמן מאז בית ספר היסודי, היא זכרה את הקוד 'מקרוני' (מקרה רוני, פרק 35), אותו קוד שביטא רגש יקר. רק שלפני שנים הוא ביטא רגש של ילדה בת אחת עשרה שהייתה כל כך נרגשת כשקיבלה מטבע שוקולד באחת מן הפסקות הצהריים. ועכשיו מדוברת בילדה בוגרת יותר, שכל עולמה היטלטל על ידי אחד שגרם לגבולות השנאה והאהבה להיטשטש, על ידי אחד שגרם לה סבל כל כך נוראי אך עם זאת ללהט ולאושר צרוף בלתי מוסבר.
על ידי סאם, הסם שלה.
אימה ידעה לנחם אותה אז, ולמרבה הפלא גם עכשיו,
דמעותיה נספגו בעורה, מורידות ממנה מעט את הנטל.