~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 37 ♡♥♡

השמש קפחה על עורי, מסמנת שהגיע הזמן לקום. מתחתי את רגלי בעדינות. עיניי עדיין היו עצומות, מסרבות להיפקח, מנסות להיזכר בחלום שחלמתי.
על מה לעזאזל חלמתי?
התהפכתי לצד השני, מחייכת עדיין ולא רוצה להתעורר, המיטה הייתה כל כך חמימה ונוחה, במיוחד כשרוח קרירה פרצה אל תוך החדר, אספתי את רגליי אליי והתכנסתי בתוכי.
אני כל כך אוהבת את החלומות האלו, שמרגישים כל כך אמיתיים, חלומות שבהן המציאות טובה יותר,וההרגשה בלב מדהימה…חמימה.
ועם זאת אני כל כך שונאת את אותם חלומות, כי ברגע שאתה מקיץ מן החלום, כשאתה חצי ער אתה מנסה להיזכר בהם על מנת לשקוע אל תוכם בשנית אך ללא הצלחה…והדבר היחיד שהם משאירים לך היא מן מתיקות כזאת על מנת להתגרות בך. אני כל כך שונאת את הדקות הבודדות של היאבקות בלזכור את המקומות והאנשים עד שאני מתייאשת ופותחת את עיניי.
לעזאזל.
נאנחתי, ופקחתי את עיניי לאיטה, ריאתי הייתה מטושטשת, מצמצתי את עיניי חזק.
"אהההה!!!" אחרי שניות מטעות לאחר שנשמע קול הצווחה נשמע קול לא פחות מכאיב, חבטה של עור חשוף על עור אחר.
"פאק אמבר!!!"
הבטתי בסאם, יושבת ישיבה מרושלת, שתי ידיי מכסות את פי, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. סאם מישש את לחיו הכואבת,
"אני ממש מצטערת! אני חשבתי, זאת אומרת שכחתי מאתמול, אני מתכוונת שישנתי, בחדר שלך ו- מלמלתי בלי סוף מפודחת עד עמקי נשמתי, לא מצליחה לרסן את הצחקוקים הקטנים מפני הסיטואציה המבדרת הזאת.
"לעזאל איתך אמבר, ממה היד שלך עשויה ממתכת?!?!" הוא המשיך לשפשף את לחיו הכואבת, ואני חייכתי אליו חיוך מתנצל מתחילה לכסוס את ציפורניי בזווית פי.
"מצטערת?!" אמרתי בנימת שאלה, הוא שפשף את עיניו העייפות והוריד מעליו את השמיכה הוא גרר את רגליו לכיוון המקלחת.
חיכיתי שהוא יצא מהחדר ואז התגלגלתי מצחוק.
"אני עדיין יכול לשמוע אותך!" הוא קרא אבל זה לא מה שמנע ממני להפסיק.

"העניין הזה שלא נתת לי ארוחת בוקר זאת איזו מן נקמה על הסטירה ממקודם?!" שאלתי אותו בזמן שהוא חגר את החגורה, ישבתי במושב לצידו וכל מה ששמעתי אלו קרקורי הבטן שלי.
"לא…זה בגלל שאין לנו זמן ואין לי ממש כוח…" הוא אמר בלי להתבייש, הבטתי בו חצי המומה,
"אתה ממש ג'נטלמן!" אמרתי בציניות, הוא אחז בהגה, עדין לא מתניע את האוטו והביט בי,
"אין לך ממש זכות דיבור את יודעת, בדרך כלל הבחורות שאני מכניס למיטה נותנות לי נשיקת בוקר טוב על הבוקר ולא משתקות לי חצי מהפרצוף." הוא השיב בחיוך חמוץ, מסמן בידו על לחיו המוכה,
"אה-אה! ידעתי שזאת נקמה!" קראתי, מנפנפת באצבע שלי מולו, הוא גלגל את עיניו כמתעלם ממחאתי והתניע את המכונית.
טוב לאחר שלא הפסקתי להתלונן באוזנו על כמה שאני רעבה הוא הפסיק להתעלם מדרישותיי ועצר בנחירה ליד בית קפה פינתי. לאחר כמה דקות חזר עם שקית מנייר בצבע חום.
הצצתי לתוכה,
"איך ידעת שאני אוהבת קרואסון עם שוקולד?" הבטתי בו מופתעת, הוא גיחך ומשך בעורפו,
"כולם אוהבים קרואסון עם שוקולד…" עשיתי תנועה עם הראש כמסכימה איתו על דבריו.
צלצול נשמע, השפלתי את פניי אל האייפון שלי.
שיחה נכנסת מאת:
אמא
השתקתי את הצליל והתעלמתי ממנו. סאם הציץ מזווית עיניו במעשיי,
"עוד כמה זמן את מתכוונת להמשיך לסנן אותה?" טוב מסתבר שהוא שם לב לכל הפעמים הבוקר שלא עניתי לשיחות ממנה.
"לא יודעת…זה לא ממש מטריד אותי כרגע…" אמרתי, מנסה להתחמק ולא ידעתי אם מסאם או מעצמי.
הוא נאנח,
"אמבר… ל-התעלם- מאמא שלך, לא ישפר את המצב ולא ישנה כלום, להפך! את סתם תחיי בהכחשה ולא תתמודדי עם כלום." ידעתי שהוא צודק אבל ממש לא היה לי כוח כרגע או בכלל להתעסק עם מצב אבא/אמא.
"סאם, תודה על אתמול באמת אבל אני חושבת שמעכשיו אני אלך אחרי הרגשות שלי…" אמרתי,
"את מתכוונת אחרי הפחדים שלך." הזעפתי את פניי,
"לא, אני לא חושבת שזה טוב שאני אדבר עם אמא שלי עכשיו, לא לי ולא לה וזה מה שאני מתכוונת לעשות." הרמתי מעט את קולי, תקיפה יותר.
"זה לא שאת חושבת שזה הדבר הכי טוב, זה פשוט נוח וזמין לך עכשיו…"הוא אמר ישירות בלי לנסות לעדן את מילותיו,
שיפסיק לנתח אותי!!!
"אוקיי סאם! מעכשיו אני מבקשת ממך להשאיר את כל העניין הזה לי, תודה על הכל אבל אני לא צריכה עצות יותר…" ביקשתי. הוא עצר לייד בית הספר בחריקה, והפנה את גופו אליי,
"תפסיקי להיות פחדנית! זאת לא בושה לבקש עזרה!"
אני לא יודעת מה עבר לי באותו רגע, אבל פשוט לא רציתי לשמוע את מה שיש לו להגיד, אולי מפני שזאת האמת וכמו רוב האנשים כשהם נקלעים לסיטואציה כזאת הם פשוט מרימים את הקול על מנת להשתיק את הקול הפנימי שלהם.
"אני לא צריכה עזרה ממך סאם! ובבקשה תשמור את המחשבות לעצמך ואל תנסה לעזור לי!" התחננתי בקול, הוא הביט בי לרגע, גבותיו מכווצות ואז פלט,
"זה מה שחברים עושים…"
לקחתי נשימה.
"ומה אנחנו?" גיחכתי והנפתי את ידיי לצדדים, ואז הנמכתי את קולי,
"זה לא שאנחנו חברים, לא?…" נעצתי בו מבט חסר הבעה, ובלי שמץ של רגש פתחתי את דלת המכונית ויצאתי מן הרכב.

לעזאזל איתך אמבר למה את חייבת להרוס הכל?!?!
רגשות המצפון החלו להתמלא בליבי,
איך יכולת להיות כל כך אכזרית אל סאם שלא עשה כלום מאשר לעזור לך?!
קישטה! ניסיתי להזיז אותם הצידה אך כל מה שעלה בראשי זה המבט הפגוע והמבולבל של סאם.
צעדתי במהירות במסדרון, כל שיערות ראשי מתנופפות לכל עבר, הגעתי אל דלת הכיתה ולאחר מחשבה קלה צעדתי אל הכיוון השני.
ישבתי בתנוחה עוברית על הדשא, נשענת על אחת מעשרות מדרגות האבן שנועדו לישיבה…מזג האוויר היה מקסים ושלו ואני ניסיתי להשתוות אליו, הבטתי אל השמיים מהרהרת.
"אמבר…" קול מוכר קרא לי, הסטתי את עיניי מן העננים הצחים,
"שון…" הגהתי את שמו על פי, מביטה בו בבלבול כאשר התיישב על המדרגה שהפרידה בינו לבין הקרקע ולי, הרמתי את עיניי אליו,
"אז אני רואה שגם לך לא ממש בא לשמוע את קולה של גברת לונייטד על הבוקר…" מלמלתי בגיחוך, הוא חייך את החיוך המקסים שלו,
"אמת…הראש שלי מלא במחשבות גם ככה מבלי להתעסק במחשבה מה יותר צהוב, גוון עורה או בננה…" הוא פלט ושנינו התחלנו לצחוק,
המצב הזה.
אני ושון צוחקים ביחד היה מעט מוזר, אבל איכשהו הרגשתי נינוחה, כאילו רק אחרי ששמעתי את קולו התחלתי להתגעגע אליו.
"אז מה מטריד את ראשך בימים יפים כאלו מיסטר שון?" שאלתי בצחוק, חיוכו התחלף בחיוך עצוב לאט והוא ענה,
"אני ותמרה נפרדנו…"
לפני מספר חודשים הייתי הורגת בשביל שמישהו אכן יבשר לי את השורה הזאת, מצחיק…הרי אני וסאם לא היינו תקועים כל כך בחיים של אחד השנייה אלמלא הייתי עדיין עם שון ולא הייתי מצוברחת כאשר נתקלתי בו בסופר, אלמלא לא הייתי מנשקת את סאם על מנת שאכן שון יקנא וייסיים את יחסיו עם תמרה…ועכשיו פשוט חייכתי חיוך מנחם ושתקתי.
"התגעגעתי אליך…" הוא אמר לפתע, ואני הבטתי בו בבלבול, לא לזה ציפיתי,
"זה לא נראה כאילו אני חסרה לך כל כך…" אמרתי את האמת, מדברת גם על עצמי באותו הזמן.
"אל תיהיי מצחיקה אם…כשנפרדנו, לא התכוונתי שזה ייצא ככה…" הוא העביר את מבטו ממני אל השמיים,
"את עדיין חסרה לי בתור בנאדם…" לא ידעתי אם זאת מחמאה או לא, משכתי בכתפיי ומתחתי את רגליי על הדשא,
לאחר דקה של שתיקה שאלתי את מה שישב לי על הלב,
"אף פעם באמת לא אמרת לי למה נפרדת ממני…" פלטתי, אם כבר אנחנו מדברים על הפרידה אז אני כבר אשאל את כל השאלות, כי הנושא הזה אף פעם באמת לא היה סגור אצלי, פשוט הייתי צריכה לזרום עם המצב ולהמשיך לחיות.
הוא חייך חיוך קטן וירד לשבת על ידי, כשרגלו האחת פרוסה על הקרקע והשנייה נעטפת על ידיי שתי ידיו.
"אני חושב שפשוט…אני ואת, את ואני…מעולם לא היינו באמת ביחד…" כיווצתי את עיניי, מנסה להבין את דבריו ואז הוא המשיך,
"לא באמת חיינו אחד את השני, מעולם לא נשמנו אחד את השנייה, זה היה אני ואת וזה היה זמן יפה ונחמד ובסדר. מעולם לא היו לנו את הפרפרים האלו שמתארים בספרים או את התחושה שאתה חסר שליטה…של טירוף, ולא רציתי להשלות אותך…לא רציתי להשלות את עצמי. לאחר שעבר הזמן הבנתי שפשוט נוח לנו אחד עם השנייה…הכל חסר סיכונים, בטוח, צפוי, ואני… אני לא רוצה לחיות ככה…לא רוצה לחיות בסדר…להרגיש כאילו אני תקוע שנים באותה נקודת זמן…" הוא חזר להביט בי והבטתי בו בשתיקה,
"שלא תביני לא נכון, הרגעים שלי איתך, אני אזכור לנצח ואני לא מתחרט על דבר. אבל מגיע לך משהו יותר גדול מזה אם…שמת לב שמעולם לא רבנו?" הוא שאל ואני פשוט השבתי לפי ההיגיון הבריא שלי,
"בגלל שהיינו זוג המושלם…" פרסתי את ידיי לצדדים, הוא החל לנענע את ראשו וקירב אותו אליי,
"לא זה שקר. זוג שלא רב מראה שמשהו לא נורמלי. כשאנו רבים כל אחד נלחם על הרצונות שלו, לא משנה מהם… אבל בסופו של יום אם השניים באמת אוהבים, האהבה לא יורדת אלא היא הולכת וגודלת כי מעמידים אותה באתגרים והיא מתחשלת. אני אולי אשמע מזוכיסטי אבל אני רוצה את הלהט הזה, וכן גם את הצרחות, אני רוצה להרגיש על הקצה…הריבים הם חלק מנישואין מוצלחים, זה מעיד על אנשים שחיים…ואני לא רוצה מושלם, אני רוצה מישהי שתשלים אותי, לא שתסכים עם כל דבר ותעשה כל דבר שאני עושה, אני רוצה לחיות עם מישהו לא עם שיבוט של עצמי, מישהי שאני אוהב אותה, עם כל המגרעות…וגם אחרי ריב מטורף אני אוכל בסוף היום לנשק אותה בלי אחוז אחד פחות של תשוקה…" שון סיים את דבריו, מתנשף מעט ואני הבטתי בו מהופנטת, ולאט לאט הבנתי למה הוא מתכוון.
המערכת יחסים שלי ושל שון באמת הייתה נראית כמו חלום, הכל היה טוב…לא היה שום פסול אחד ואולי דווקא בגלל זה היא לא הייתה מושלמת…אוליי דווקא השלמות נמצאת אצל אלו שאוחזים בפגמים…הבטתי בו בעיניים נוצצות,
"והלהט הזה…יש לך אותו עם תמרה?" שאלתי, הוא החזיר את מבטו אל הדשא בחיוך עצוב, מהנהן. הוא התחיל למולל את שרוכיי נעליו בידו, פורם אותם מן הקשר.
"אז למה אתה לא נלחם עליו?" שאלתי כברור מאליו לאחר הנאום שהוא נשא לפניי…הוא נאנח,
"האהבה שלנו מלאה בזיקוקים, אבל עם כל היופי שלהם הם לפעמים מכאיבים, והאגו שלנו לא מוכן להתעלם מן הכבייה…" פלטתי נחירה כלא מאמינה, מתיישבת על שתי רגליי,
"אתה צוחק איתי? במשך כמה דקות אתה מזבל לי את השכל על האהבה ותשוקה ובסוף אתה לוקח את כל מה שאתה אומר וזורק אותו לזבל???" הרמתי את קולי עליו, פוערת את עיניי,
"אמבר- הוא אמר באנחה כמנסה להצדיק את עצמו אך אני התרוממתי מישיבתי, נסערת.
"לא! סליחה! לוקח את אותם דברים מפלש אותם בחרא ואז זורק אותם לזבל! משאיר לחתולים לאכול אותם! אל תדבר לי פה מילים מתיפייפות ולאחר מכן תעשה אחרת!" יצאתי מגדרי, אני לא יודעת מה בער בי…אבל התחושה הזאת, שמישהו מצא משהו שחיפש כל כך הרבה זמן והולך לאבד אותו מבין האצבעות לא נתנה לי מנוח ולא יכולתי לפסוח על כך בשתיקה, שון לא ידע מה לעשות עם עצמו כל כך, כנראה שהעמדתי אותו בסיטואציה דיי קשה כאשר הנפתי אליו אצבעה מאשימה כאילו כל כולי תלויה בכך שהוא יחזור לתמרה.
"אני לא יודע כל כך מה לעשות כדי לתקן את המצב…" הוא מצמץ בעיניו כמה פעמים מעביר את עיניו מצד לצד, כאילו מחפש דבר כלשהו להיאחז בו.
ירדתי אל גובהו, נשענת על רגליי כאשר עקביי מרחפות מעל הקרקע,
"אתה בעצמך אמרת- אם אתם באמת נועדתם זה לזה, לא משנה מה קרה, בסופו של יום האהבה רק תתחזק. האהבה היא סלחנית, היא אף פעם לא קנאית שחצנית או יהירה…זה רק האגו שלנו, אבל הוא עצמו לא פוגם בה, בכוח שלה אלא במימוש שלה שתלוי בנו…" אמרתי בטירוף כאילו אני באיזה סוג של טראנס, לא הבנתי מהיכן הבאתי את זה…הרגשתי כל כך חכמה לרגע אך עם זאת קיטשית להחריד, כאילו אני נמצאת באיזה סופו של סרט רומנטי ובזכותי הבחור בסוף יחליט לרוץ אל המטוס ולמנוע מאהובתו לטוס אל על, אל יבשת רחוקה.
התאפקתי כל כך שלא להריע לעצמי.
שון חייך,
"אני באמת התגעגעתי אליך…" הוא התרומם על רגליו וכך גם אני,
"תודה אם." הוא הדביק לי נשיקה יבשה על השפתיים, ולא היה בה שום רגש מעבר לחברות כנה.
"רוץ כבר!" דחקתי בו, הוא הסתובב להוט אך בין רגע מעד על אחד משרוכיו הפתוחים ונפל ארצה שידיו ורגליו פרוסות לצדדים.
"שיט." הוא פלט בשקט הקצר שנותר לפני שפרצתי בצחוק מתגלגל, עוזרת לו לקום.

"מה זה היה?" קלואי הביטה בי במבט המום כאשר התיישבתי לידה סביב שולחן הקפיטריה, אפילו לייבל הביטה בי במבט מסוקרן מעט, זאת אומרת 97% היה מוקדש כולו בזלילת ההמבורגר, אבל בכל זאת, זאת לייבל!
"מה?" שאלתי במתק שפתיים, אוהבת למתוח את הסקרנות של קלואי כאלו הייתה ילדה קטנה.
ונאבדו להם 3% מצד לייבל.
נאנחתי,
"מה מוזר כל כך, אני ושון אולי אקסים אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים לשנוא את אחד השנייה." אמרתי לוקחת את המזלג בידי ותוקעת אותו בסלט החסה ממולי. לפני מספר רגעים נפרדתי משון בחיבוק ומאז קלואי לא הורידה ממני את העיניים.
קלואי הביטה בי במבט מוזר, חושד מעט. הרמתי את כתפיי בחוסר עניין ואכלתי את אשר נעוץ במזלג.
"אז את אומרת שאין לך איזשהו רצון לחבוט בפניו?" היא שאלה מצמצמת את עיניה,
"נופ!" עניתי בקלילות ולקחתי עוד מנה,
"לשבור לו את השיניים?"
"נופ." עניתי שוב אך קלואי לא הניחה לנושא,
"אפילו לא לסגור אותו בצינוק אפל וחשוך למשך כמה ימים בלי אוכל, מים ו-
"קלואי, אני לא רוצה להרוג את שון או לגרום לו נזק כזה או אחר!" אמרתי מגחכת, היא עיקמה את שפתיה,
"איך זה יכול להיות?" היא שאלה בתמימות, נאנחתי,
"קלואי, העובדה שזה לא הלך ביני לבין שון לא מחייב כי משהו היה לא בסדר…" אמרתי, היא עיקמה את פניה,
"אז מה?" היא שאלה בבלבול,
"כי היה יותר מידי בסדר…" אמרתי מילים סתמיות,
"אע?" קלואי עיקמה את פרצופה עוד יותר בבלבול, ואני גלגלתי את עיניי,
"לא משנה…למדתם משהו חדש היום עם גברת לונייטד, או יותר חשוב- היא שמה לב שנעדרתי?" שאלתי כמעבירה נושא,
"נעדרת?" לייבל שאלה בציניות,
"מפגרת..נו?" צחקתי,
"אל תשאלי את לייבל אם, לייבל הייתה עסוקה כל השיעור בלבהות במישהו אחמארוןאחמ!" קלואי אמרה במתיקות מעצבנת ממצמת בעיניה,
"אני לא בהיתי בו!" לייבל התעצבנה,
"ושולחת נשיקות!" וקלואי המשיכה, משרבבת את שפתיה כאילו נושקת למישהו, לייבל הייתה על קוצים,
"מספיק!!!"
אני- כיד לעזרה מייד התחלתי לעשות פנטומימה זהה לזאת של קלואי רק עם תוספת של ידיים ויתר מתיקות.
"תפסיקו שתיכן!!!" לייבל התרוממה מכיסאה בזעם, מטיחה את שתי אגרופים על השולחן, הבטתי בהם בחשש אך ההצגה לא הפסיקה,
"אוחח שתי מטומטמות אני לא יודעת למה אני מסתובבת איתכן אפילו…" היא נחרה, נוטשת את השולחן,
"או עם הכי מטומטם בעולם!" קלואי הקניטה אותה בקול והיא זכתה לנחירה קולנית יותר.
"מי הכי מטומטם בעולם?"
היינו צריכות לדבר על מיליון דולר.
ארון התיישב לידנו תוקע מבט תוהה בקלואי העומדת ובידיה המאהילות על פיה. קלואי חזרה לשבת,
"מממ…לא מישהו שאתה עשוי להכיר…" היא אמרה ואני התחלתי לצחוק, ארון שלא הבין את הבדיחה משך בכתפיו ותקע בנו מבט אחד מוזר לפני שהתחיל בזלילת האוכל שלו.