~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 35 ♥

"את הפונץ' תשימו בצד השני." אימי הורתה לאחד הטבחים,
"לא! לא! לא! ביקשתי ורדים בצבע משמש לא לבנים, מה זאת חתונה?!" שפשתי את עיניי והתקדמתי אל החצר.
המרפסת האחורית שלנו המתה בבני אדם, חלקם לבושים בלבוש לבן כשל טבחים, וחלקם בבגדים שחורים כשל מלצרים, כמה בנות היו לבושות שמלמלות ורודות קצרות שהיו אחראיות להגיש את הקינוחים. שולחנות עגולים מעץ הורכבו על הדשא, את לוחות העץ עטפו במפות משי לבנות ובמרכזם הניחו אגרטל מעוצב בורדים בצבע לבן שבין רגע הוחלפו בצבעי משמש, הבטתי בשמיים ונוכחתי לראות שמש חמימה, האירועים של אמא שלי אף פעם לא משתבשים. בצד ימין מרוחק ניצב מנגל ענקי, ועוד שולחנות מלבניים לבנים שעליהם סידרו צלחות, לחמים ועוד. נורות צבעוניות נתלו מלמעלה.
התקדמתי אל אימי שלבשה ז'קט בצבע כחלחל ומכנסיים בצבע דומה.
"היי אמא…" מלמלתי לעברה, היא הסתובבה בחטף,
"למה לעזאזל את עדיין לא לבושה?!" היא קראה בעצבים, השפלתי את מבטי אל עבר הסריג השחור שלבשתי ומכנסי הג'ינס,
"אמא עכשיו עשר בבוקר, האנשים יגיעו רק בשבע…" הסברתי לה בהיגיון, אך היא לא נראתה כמסופקת לפני שהיא הספיקה לענות לי בתגובה היא זרקה צעקה לאחד המלצרים,
"תכניס את החולצה אל תוך המכנסיים! למען השם!" הנער בין העשרים עשה כדבריה בפרצוף חמוץ, אימי הסתובבה אליי מביטה אל הרצפה, תופסת את ראשה בחוזקה,
"אמא תירגעי, המסיבה הולכת להיות להיט! כמו כל שנה!" אמרתי לה, היא תמיד הייתה נלחצת ביום של המסיבה והכל בסוף היה יוצא לה כמו שרצתה בדיוק ההפך ממני, די מיציתי את כל העצבים שלה בשנים האחרונות,
"לא…הפעם אביך לא כאן כדי לעזור לי…" היא יבבה, נאנחתי…אני דווקא די שמחתי שהוא לא יכל לעזור כאן במשך היום אלא להגיע רק למסיבה עצמה, הייתי יותר משוחררת…
"אמא, כל שנה יוצא מושלם בזכותך, לא בזכות אבא!" היא משכה בכתפיה והתעודדה, היא נשמה עמוק ולפני שהתרחקה העירה בעיניים מצומצמות,
"לכל הרוחות אמבר תעלי למעלה להחליף בגדים!" גלגלתי את עיניי, הסתובבתי אל עבר דלת ההזזה מזכוכית, עיניי מקובעות בקרקע, דבר אחד טוב יצא מכל העצבים של אמא שלי- קיבלתי פטור מבית ספר…
"אימיייייייייייייייי!!!" הרמתי את עיניי בבהלה, לשנייה ראיתי את החצר ושנייה לאחר מכן פרצופי היה מעוך בסריג ורוד, ידיה של מאדי עטפו אותי בחוזקה,
"לעזאזל מאדי את חונקת אותי!" מאדי שחררה אותי אך לא הורידה את ידיה מכתפיי.
תכירו את מאדי, דודתי, אחות של אמא שלי, בעוד אמא שלי קיבלה שיער בהיר ועיניים כחולות, אחותה קיבלה שיער בצבע חום כהה ועיניים בצבע ירוק. כעט שערה הקצר היה אסוף בגומייה וקשת קטנה משכה את שערה לאחור, הקשת הייתה בצבע ורוד, היא הייתה לבושה בסריג ורוד וחצאית שחורה מגזרה נפחוה במקצת.
"מה קורה?" היא שאלה בחיוך ענק, שפשפתי את כתפיי בכאב,
"נפלא, איתך? לא ראיתי אותך שנים!" אמרתי בגיחוך, היא משכה בכתפיה,
"את יודעת שאני לא מסוגלת לבקר יותר מידי…"
גיחכתי, אימי ומאדי לא ממש מסתדרות, מאדי צעירה מאימי בחמש שנים וכך גם רוחה, הם הפכים גמורים,
מאדי נתנה בי מרפק צדדי,
"אז…איך את מסתדרת בבית של שני הכמרים…? נותנים לך לנשום מידי פעם או שיש שעות קבועות?" היא סיננה לי בזווית פיה,
"אל תהי כל כך דרמטית מאד…" אימי שבדיוק עברה לידינו סיננה אליה, גם אחרי הרבה שנים היה המשיכה לקרוא לה מאד(משוגע באנגלית) היא טענה שהשם פשוט הולם את אחותה. מאדי צחקקה, ואז הניחה את אצבעה על פיה כנזכרת במשהו,
"אויי! קניתי לך בגדים פשוט חמודים כשאני וכריס היינו בטוקיו, את חייבת ללבוש אותם למסיבה היום!" היא קראה בהתרגשות, פזלתי את עיניי לצדדים מהססת במקצת, למאדי היה טעם משוגע…שהלם אותה לגמרי, אבל עדיין…משוגע.
בלי לשאול לדעתי היא גררה אותי בידה ואספה בדרך לחדרי שקית מן הסלון. פשטתי את הסריג מעליי, לוקחת בידי את החולצה תוהה מאיפה לעזאזל אני אמורה להכניס את הראש,
"תראו את שני אלו איך הם גדלו!" מאדי קראה בלי מבוכה בכלל מסמנת בשתי ידיה על החזה שלי,
"כן, ואיתם גם היא!" אמרתי בזעף מחזקיה בבטני,
"תפסיקי לדבר שטויות…" מאדי נחרה וזרקה את עצמה על המיטה הגדולה שלי.
"את מלאה בדיוק במקומות הנכונים, זה סקסי…." היא אמרה לי מן המיטה,
"לא, אני פשוט מלאה." נענעתי את ראשי, ולפני שהיא הוסיפה עוד חוות דעת על הגוף שלי העברתי מייד נושא,
"כריס מגיע?" שאלתי אותה, חיבבתי את כריס הוא היה כמן אח גדול שלי, תהיתי לעצמי מתי השניים האלו יחליטו להתמסד…למרות שידעתי שמאדי לא אוהבת להתחייב…
"אולי…אני לא יודעת…" היא התעסקה עם שערה. לאחר שהבנתי סוף כל סוף מהיכן נכנסים לחולצה הזאת, הכנסתי את ראשי לבפנים אל תוך חלל החולצה,
"ומה איתך…יש מישהו חדש אחרי שון?" היא שאלה בסקרנות,
"בערך…" עניתי, לא ריציתי לפלוט שיש מאחר ואני לא ממש מרגישה שיש אחד. מאדי התיישרה מיידית,
"מה זאת אומרת? את רוצה להגיד לי שהוא עדיין עם איזו בחורה אחרת ואת צריכה קצת עזרה ממני להפריד ביניהם?" היא שאלה בעיניים זורחות, גלגלתי את עיניי,
"מצטערת להרוס לך את התענוג…אבל לא…" היא עיקמה את אפה באכזבה.
לאחר שסיימתי להתלבש היא הביטה בי בחיוך, התקדמתי לעבר המראה והיא נעמדה מאחורי,
על גופי העליון לבשתי חולצה שחורה עם פרחים צבעונים בעלת שרוולים שהגיעו לי קצת מעל המרפק, ומכנסיי עור זרוקים שכיסו את תבורי, החולצה חשפה מעט בטן מאחר שהייתה בגרזה קצרה. בחנתי את עצמי מכל זווית אפשרית, הלבוש היה שייקי וכיפיי,
"זה לא הכל!" מאדי אמרה בחיוך לאחר שהבחינה בחיוכי, היא תרה אחרי משהו בתיקה ולבסוף הוציאה שרשרת בעלת עיגולים ורודים גדולים, היא הניחה אותה על עורי החשוף. מדהים איך תכשיטים מוסיפים.
"ידעתי שתאהבי!" היא קראה בשמח, טוב זה מה שהיא אמרה גם במקרה ההוא כשהיא הביאה לי את השמלה ההיא מלוס אנג'לס שעדיין יש לי ממנה טראומה.
נעלתי נעלי בד שחורים, אספתי את שערי לגומייה, התכוונתי להתאפר מאוחר יותר. שתינו יצאנו מן החדר, ירדתי במדרגות נתקלת באימי ששלחה מבט ספקני בעור החשוף, מאדי לקחה את העיניים לידיים, לוקחת את ידי ועוקפת את אמא שלי לפני שהיא תגיד עוד מילה.

מבלי ששמתי לב השעה כבר הייתה ארבע וחצי, ישבתי על אחד הכיסאות הגבוהים, נשענת על השולחן בשעמום. ארון עבר לידי עם ארגז מקרטון,
"היי…תודה שבאת לעזור…" אמרתי בהכרת טובה, הוא הרים את כתפיו,
"אני מתישהו צריך לגרום לאמא שלך לחבב אותי…" הוא אמר בפשטות,
"יכולת פשוט לבוא עם חליפה…" העברתי את עיניי על בגדיו, הוא הרים את כתפיו שוב,
"זה לא ממש יעזור לי להיראות עשיר יותר…" הוא מלמל,
"טוב אם לא חליפה לפחות לא עם החולצה המזעזעת הזאת…" אמרתי בבוז, הוא הביט בי כפני נעלם,
"לייבל קנתה לי אותה!" הוא אמר בזעף, גלגלתי את עיניי,
"ככה חשבתי…היא לא מספיקה להתעלל בך גם כשאתם ביחד הא?!" לקחתי את כוסית הברד שבידי וירדתי מן הכיסא צועדת ליד ארון, ,
"את ממש סנובית היום הא, אפשר לחשוב שאיך שאת נראית- הוא נעצר להביט בי ולאחר שהשתהה מעט הוא מלמל,
"טוב אין לי משהו רע להגיד…" חייכתי עוד יותר ביהירות,
"הינה אמא שלי, לך להקסים אותה עם ידיך השריריות…" אמרתי בצחוק, הוא חייך אליי פרצוף חמוץ ושב לעבודתו.
עליתי למעלה עם מאדי כשהשעון הראה שהשעה שש ועשרים,
"בבקשה תרחמי עליי!" מלמלתי בפחד כאשר התיישבתי על הכיסא, מאדי נחרה חסרת סבלנות,
"תסגרי את העיניים."
לאחר שהיא סיימה בי את הניסויים שלה התקרבתי אל המראה, שפתיי המשורטטות נצבעו בצבע אדום, וריסיי הודגשו על ידי מסקרה שחורה ועל עפעפיי נמרח איילנר בצורה עבה אך לא גסה, עצמות לחיי נצבעו בסומק בצבע חום ורדרד.
"נו?" היא שאלה לטעמי,
"אמא שלי הולכת להרוג אותך…" השבתי בחיוך,
"מצויין." היא אמרה בחיוך רחב עם שיניים.

"אם!" קולה של קלואי נשמע והסתובבתי אליה, החצר כבר התחילה להתמלאות באנשי עסקים ונשותיהן, חיבקתי אותה ואת לייבל שעמדה לצידה.
"ואוו סידרתן פה ממש יפה!" ברנון החמיא לי מצידה של קלואי, הנהנתי בתודה,
"לא שעשיתי משהו…" עיניה של לייבל תרו אחרי משהו, וכשמצאה אותו היא גיחכה, נצמדתי אליה מתבוננת בארון מרחוק,
"את ממש אכזרית." גערתי בה על הקטע של החולצה, היא משכה בכתפיה,
"זה שאנחנו ביחד לא משנה את התחביבים שלי. וזה- היא הצביע על ארון שהסתובב עם החולצה כשעושה מעצמו צחוק,
"אחד מהם." היא התרחקה ממני והתקרבה אל ארון, כששם לב אליה הוא נתן לה נשיקה קצרה על השפתיים. חייכתי לעצמי.
"שלום יפיפה." הרגשתי שפתיים מנשקות קלות את צווארי, הסתובבתי אל הנרי שנראה טוב מתמיד, הוא החזיק בידו זר פרחים.
"היי יפיוף." עניתי בקיצ'יות ושמחתי על כך שלייבל התרחקה. החטפתי על לחיו נשיקה ולקחתי את זר הפרחים, ממלמלת תודה.
כן, אין מה לעשות הוא מקסים.
"אז אתה הבשר החדש של איימיי!" שמעתי את מאדי אומרת בלי להתבייש, הסמקתי קלות אך הנרי לא נראה מובך הוא הפנה את גופו אל עבר מאדי.
"אפשר לדעת מי העלמה היפה?" הוא אמר בג'נטלמניות,
"מאדי, דודה שלה…" היא סימנה בידה עליי,
"דודה? הייתי בטוח מינימום אחותה." הוא החמיא למרות שידע שאין לי אחיות,
"מאיפה את?" הוא התעניין, מאדי העבירה את משקלה על רגל שמאל,
"אין לי בדיוק מקום קבוע אתה יודע…מטיילת בעולם…" היא נפנפה בידה, הוא חייך,
"מבין לגמרי, גם לי אין זמן לרגע האמת…אני די בנאדם עסוק…" הוא אמר ברוב חשיבות ולאחר רגע הוסיף,
"טוב תסלחו לי, אני יכול להביא לכם לשתות?" אני מלמלתי משהו וכך גם מאדי והנרי התרחק אל עבר בר השתייה.
"נכון שהוא מדהים?" שאלתי אותה, בוהה בהנרי מרחוק, מאדי עיקמה את פיה,
"נה…הוא יותר מדיי חמודי…" היא אמרה, הסטתי לעברה את מבטי,
"וזה רע?" שאלתי בהרמת גבה,
"לא…אני פשוט לא יכולה לסבול את כל התייפייפות הנפש הזאת…" היא אמרה בלי להשים מחסום על פיה, פערתי את פי,
"אחמ. אנחנו מדברות כאן על חבר שלי!" הזכרתי לה כבדך אגב,
"חבר? חשבתי שקראת לו בערך…"היא נפנפה בידה בביטול בשנית,
"חוץ מזה לא ידעתי שכאלו גברים הם הטעם שלך…את צריכה מישהו מחוספס…הוא מושלם מידיי…"
"טוב, אני לא מבינה מה רע בשלמות, עכשיו תסלחי לי אני הולכת לקחת את המשקה שלי…" אמרתי מעט בעצבנות מסתובבת גם אני אל בר המשקאות,
"סאם היי…" אמרתי בהפתעה לאחר שהבחנתי בו מולי, מאדי הסתובבה לצידי והביטה בו,
סאם העביר את ידיו על זיפיו,
"אני לא מאמין שגרמת לי להגיע למסיבה הפלצנית הזאת…" הוא אמר כברכת שלום, מעביר את עיניו מסביב מאוכזב מעט מעצמו. גלגלתי את עיניי
"אתה תתגבר." אמרתי בציניות,
"לא ברצינות. מה זה?" הוא שאל בהרמת גבה, מפנה לעברי צלחת ועל גביה מנת האוכל הראשונה, אחד מבין המתאבנים שהוגשו,
"זה טראפלס סלמון!" הסברתי לו כאילו היה טיפש, סאם משך בכתפיו בחוסר עיניין.
"דרך אגב פרופסור אלברטו ציין כמה שהיית חסרה לו בשיעור." סאם אמר בחיוך שובבני חייכתי אליו חיוך חמוץ מדמיינת את הפרצוף של פרופסור אלברטו מקום זה של סאם,
"כמה מקסים!" אמרתי בציניות, הוא הרחיב את חיוכו וצבט את גשר אפו,
"והוא שולח לך גל של נשיקות…" הוא המשיך להתבדח ואני עשיתי פרצוף נגעל,
"בבקשה תפסיק!" הצטמררתי אך הוא כתגובה לבקשתי מצמץ בעיניו ושלח לי באוויר נשיקה דביקה,
"בעעע לך תשתה משהו!" סימנתי בידי שיתרחק אל עבר הבר,
"מה? קולה? או קולה בטעם אלכוהול?" הוא עקץ אותי על יום אתמול, נחרתי בעצבנות,
"קדימה לך!" דחפתי אותו לעבר הבר בעודו מגחך.
בהיתי בו בעצבים, משלבת את ידיי מתחת לחזי ומתופפת בעזרת רגלי על הדשא.
"מי זה המדהים הזה?!?!" שמעתי את קולה של מאדי מאחורי הסתובבתי אליה היא הייתה נראית כאילו היא הקיצה מחלום,
"מי?" שאלתי בבלבול, מסתובבת שנית כדי לחפש איזה בחור נאה.
"מה מי? החתלתול ההורס שדיברת איתו מקודם." נחרתי למשמע מילותיה, הצחיק אותי העניין שהיא הייתה קוראת לגברים בכל מיני שמות מחמד.
"מי? סאם?!" שאלתי מרימה את גבתי, היא נפנפה בידה לעברי,
"איך שלא יקראו לו, הוא כל כך פאקינג לוהט!" גלגלתי את עיניי,
"אחמאחמ המילה כריס מצלצלת לך מוכר?!" הזכרתי לה שיש לה חבר ושתתחיל לנגב את הריר, היא גלגלה את עיניה,
"זה שיש לי חבר אומר שאני צריכה להתעלם מהמציאות?!" היא ענתה, כבר ויתרתי לה במוחי ואפילו לא עניתי.
"מציאות או לא…את לא חושבת שהגזמת?" הרמתי את גבותיי בשאלה, היא תפסה את ראשי וסובבה אותו ,
"הגזמתי?!" היא זרקה את שאלתה הרטורית לאוויר וידיה עזבו את ראשי.
נעצתי את מבטי בסאם שדיבר מרחוק עם אדם בחליפה. חיוכו הצדדי חשף גומה שובבה עטורה בזיפים, שיערותיו החומות היו מונחות בחינניות על פניו ועיניו החומות היו כעט מכווצות כתוצאה מחיוכו. הוא אומנם לא לבש חליפה אך הוא לבש סריג בצבע טורקיז והיה אפשר להבחין בחולצה המכופתרת הבהירה שצצה מן הצווארון ומהשרוולים , הוא לשב מכנסי ג'ינס כהים ונעלים בצבע כחול. הוא הפסיק לחייך והקשיב לאיש ברצינות, ועצמות לחיו בלטו בצורה נאה עיניו ברקו תחת הנורות הצבעוניות.
הוא סיים לדבר עם האיש אך אני לא שמתי לב, כמו שלא שמתי לב לכך שהוא הסתובב ועיניו יצרו קשר עם שלי בטעות, רואות כיצד אני בוהה בו.
סומק עלה על לחיי והסתובבתי בחדות אל עבר מאדי, מתפללת בכל כוחי שלא תראה שאני מסמיקה,
"יחסית לאדם שזוף את ממש אדומה." היא העירה לי, תפסתי בשתי לחיי באוטומטיות,
"אני לא מסמיקה!" אמרתי ברוגז, היא גלגלה את עיניה,
"משתאגידי…את יכולה לשחק אותה החברה החסודה ולהמשיך לנסות להכחיש, אבל דבר אחד בטוח- הוא מושך בעיניך!" היא אמרה שלווה,
אני לעומתה איבדתי את שפיות דעתי,
"מושך?!?!" התחלתי לצחקק,
"הוא בכלל לא הטעם שלי!" קראתי בקול,
"לע….כי רק עכשיו בהית בו איזה עשר דקות…" היא אמרה בטון לא מאמין, לחיי שוב נצבעו באדום אך לא כי הסמקתי, אגרופיי נקפצו,
"אוחח תעשי לי טובה מאדי, מה את קוראת מחשבות או משהו?!" אמרתי בילדותיות,
"אוייש אמיי פשוט תודי! ראיתי את הכימיה בינכם שדיברתם." היא לחצה עליי ואני נשמתי מעט, איזו כימיה ואיזה נעליים?! שינינו העפנו לעברו שוב את מבטנו,
"אוקיי…הוא נראה טוב, אבל זה לא אומר כלום, תסתכלי עליו הוא ברברי, הוא שחצן, יהיר והוא יכול להיות כל כך קר לפעמים!" מניתי את כל הסיבות לכך שאני לא נמשכת לסאם, אבל כל מה שבאמת הרגשתי זה את ליבי פועם בקצב כשצפיתי בסאם מהצד, בסאם והליכתו היהירה והמזורגגת שגורמת לו להיראות כאילו הוא מרחף מעל הקרקע.
"הוא גבר איימי! אל תגידי לי שזה לא מדליק אותך, ההליכה, המראה, החיוך, הוא הבאד בוי שתמיד רצית…" היא אמרה בפשטות מניפה את ידיה לצדדים,
"אני מעולם לא ריציתי באד בוי!" עניתי והרגשתי מגוחכת כשהגהתי את צמד המילים הללו על לשוני. מאדי נחרה,
"וזה בגלל המקל שתקוע באחוריים שלך- גלגלתי את עיניי למילויה הבוטות,
– וכל מי שאת איתו משעמם כמו החיים שלך, חשבתי שאת רוצה לברוח מההורים שלך, לא לצאת עם אחד שמתנהג כמוהם!" הסתובבתי אליה במבט כעוס,
"אני והנרי חולקים אהבה!" אמרתי בקשיחות, אומרת את זה יותר לעצמי מאשר לעצמה, היא התרככה מעט,
"מה שווה האהבה הזאת אם אתה לא באמת חי אותה בכל נים ונים בגופך? מה היא שווה אם אין ניצוצות?! ועכשיו אני בכלל לא מדברת על סאם אמבר, אני מדברת על כל ההתנהלות שלך…בכל פעם כשאני באה לכאן אני פחות מכירה אותך, או יותר נכון- את פחו מכירה את עצמך. את נותנת לחיים שלך לזרום כפי שהם ואת לא נלחמת בעבור משהו יותר קשה, דבר שייתן לך חיות, להפך את נותנת לאנשים לנהל לך את החיים…את יודעת שמבחינת אבא שלך את כבר רשומה הרווארד?! במקום לחיות את החיים כפי שאת רוצה את עושה פשרות בשביל שהכל יהיה בגדר בסדר." הבטתי במאדי מנסה להכיל את הכל בבת אחת אבל מבחינתי שמעתי רק משפט אחד,
"אבא שלי רשם אותי לאוניברסיטת הרווארד?" שאלתי כמעט ללא קול, מאדי הביטה בי בחיבה,
"תעשי משהו אימיי, לפני שתמצאי את עצמך במקומות שלא שייכים לך." בלעתי את רוקי ונשאתי את רגליי מחפשת אחריי אימי, הרגשתי כאילו הם שוקלות טון.
כל הזעם שהיה שלי על אבי הידלדל משאר הדברים שמאדי אמרה לי, או יותר נכון גילתה לי על עצמי…מבחינת אבא שלי אני כבר לומדת בעתיד מנהל עסקים, תחם שלא עניין אותי כלל וגם שלא הייתי טובה בו, עד מתי הוא ימשיך להיאבק בחומה ולנסות לגרום לה לקרוס לגמרי? אה…
כשתהיה אחת אמיתית.
לא מצאתי את אימי בקהל האנשים, גברת מרגרט הורתה לי שאימי נכנסה לתוך הבית, נכנסתי לביתי גוררת אחרי את חלון הזכוכית, לאחר שחיפשתי בסלון ובמטבח עליתי אט אט לחדריהם של הוריי מוצאת את אימי יושבת במרפסת על הכורסה כשגבה אליי.
החשתי את צדדי, המילים עמדו לי על קצה הלשון אך לא נתתי להם לגלוש ממני הלאה כאשר צפיתי באימי בוכה,
"אמא?" שאלתי בדאגה, היא נשה את ראשה וחייכה אליי חיוך עמום. התיישבתי לידה בכורסא השנייה כאשר השיבה את עינייה על הנשקף מן המרפסת הקטנה.
היא מחתה את עיניה בעדינות, אפילו עכשיו כאשר בכתה מחתה את עיניה בנימוס כאילו מישהו צופה בה מהצד…כנראה הרגל.
"תסתכלי עליי, יושבת כאן כמו ילדה ובוכה במקום להסתובב כמלכה במסיבה שאני ארגנתי. היא פלטה צחוק קטן אך שלטה עליו כמעט מייד,
"למה באמת את לא למטה?" שאלתי, היא נאנחה,
"מה שווה כל המסיבה עם אין לך עם מי לחלוק אותה…" היא מלמלה, לא הבנתי הרי היא הזמינה כל כך הרבה אנשים, חברים וחברות,
"מה זאת אומרת?" שאלתי לכוונתה,
"אביך עדיין לא הגיע מהעסקה…ובמקום לחייך ולהתענג על החליפה היפה שלי אני נאלצת להקשיב לאנשים שאין לי ממש עניין בדבריהם, צריכה להעמיד פנים בכל רגע שאני נהנית…שאני סולחת לגברת פלייטון על מה שהיא עשתה לי בקיץ שעבר רק בגלל מעמדה, ולעזאזל עם מאדם קורן והנואשות שלה לקבל מחמאה על הכובע החדש והמקסים שלה שמבחינתי אין הדבל בינו לבין סלט פירות!" היא אמרה במהירות וכמעט ללא נשימה, ובלי שהתכוונתי התחלתי לצחוק…לאימי לקח כמה שניות ספורות והיא השתחררה גם כן…
"אחח כמה זמן לא צחקתי ככה!" היא מחתה את דמעותיה שירדו כעט כתוצאה מהצחוק,
"תנסי את זה לפעמים, זה לא עולה כסף." הצעתי לה, היא גיחכה בעצב,
"לפעמים הייתי רוצה שיעלה…" היא אמרה. ליחחתי את שפתיי,
"מת אבא מגיע?" שאלתי, היא נאנחה,
"שיהיה…הוא יגיע היום וייסע מחר לעוד עסקה, ואז יחזור באחר הצהריים ואני אהיה בעבודה…" היא השפילה את מבטה,
"חשבת לדבר איתו על זה?" שאלתי בכנות, עדין ישבתי במרחק מה מאמא שלי, ולמרות שרציתי להניח יד על כתפה…לא הרגשתי בנוח…לא הרגשתי חופשיה.
היא גיחכה בציניות,
"לדבר? את הרי מכירה את אביך…הוא יכול להפוך לקיר כשהוא רוצה…" הרהרתי לרגע ואמרתי את מה שהרגשתי,
"טוב אות תיאור גם לגבייך…" אמרתי בכנות והיא הפנתה אלי מבט מופתע, גבותיה הדקיקות הורמו, משכתי בכתפיי כמי שאינו חוזר בו מדבריו.
"טוב…יכול להיות שאני קצת מושפעת מאביך לפעמים…" היא הביטה בי ואני השפלתי את מבטי,
"אני מצטערת אם אני קשה מידי איתך לפעמים…פשוט החיים סוחפים אותך למקומות הכי סוערים ודוחקים אותך לפינה ואז איך מצפים שתתנהג?!" היא אמרה במין התגוננות,
"מצפים שלא תיכנע להם." השבתי ברצינות נועצת בה את עיניי , היא לקחה נשימה,
"אבל לפעמים אתה מרפה…ואז מאבד דברים שחשובים לך… היא אמרה מכווצת את עיניה בתהייה…בלעתי את רוקי…הצערתי שהחלטתי לחפש את אימי כי עכשיו הרגשתי מובכת, הרבה זמן שלא עשיתי שיחה עם אימי, וכשאני אומרת הרבה זמן אני מתכוונת להרבה זמן. כנראה שהיא חשבה כמוני כשאמרה-
"הרבה זמן שלא דיברנו ככה…" היא אמרה במין געגוע מסוים משיבה את עיניה אל המרפסת. רציתי לומר לה שהרבה זמן שלא דיברנו בכלל, אך סתמתי את פי.
"את זוכרת איך היינו יושבות ממש כאן ומדברות על איך היה בבית הספר?" היא שאלה מצביעה על המרפסת, כיווצתי את מצחי…זה היה כל כך מזמן, כשהייתי בבית ספר יסודי, אותם תקופות היו נראות כחלום.
"זה היה לפני שהתקבלת לעבודה ההיא…" נזכרתי במה שהתחיל לשנות הכל,
"כן…זה היה לפני…" היא אמרה קלושות.
"התגעגעתי לסיפורים על רוני…" היא פלטה והתחלנו לצחוק, רוני היה הילד המופרע בכיתה והייתי דיי מאוהבת בו…כשנזכרתי בילדה של פעם הופתעתי לגלות כמה היא שונה היום, כמה מסכות היא עוטה על עצמה כעט.
"דרך אגב לא הכרת לי את חבר שלך." היא גערה בי, משכתי בעורפי,
"לא חשבתי שתרצי…" אמרתי את האמת,
"את צוחקת עליי?! אנחנו אמורים להפוך מתישהו למשפחה לא?"
"אל תגזימי אמא." מיהרתי להגיד, היא קמה מהכורסא ונשענה על המעקה ועשיתי כמוהה,
"אל תגידי לי מי זה, אני חושבת שראיתי אותו מקודם, זה הוא לא?" עקבתי אחר תנועת ידה של אימי,
"סאם?! למה הוא לעזאזל?" התעצבנתי מעט ואימי שלא הייתה מודעת לאירועים הקודמים אמרה קצת פגועה,
"לא יודעת…הוא הזכיר לי במידה מסוימת את רוני…" היא אמרה והשאירה אותי עם מלא מחשבות.
"טוב אני חושבת שאני ארד למטה, מישהו חייב להחמיא למדאם קורן על הכובע לפחות כל חמש דקות אחרת תאבד את שפיותה!" היא צחקה, צחקתי אחריה אך נשארתי לעמוד במרפסת, עוקבת אחרי תנועותיו של סאם…נשכתי את שפתיי, נוטשת את עמדתי.

ירדתי במדרגות המעוגלות במהירות, ומרוב התנופה, החבטה עם האדם לפניי הייתה כואבת יותר,
"מה לעזאזל?!?!" הבטתי בחולצתי שעכשיו הייתה מלאה במשקה לא ידועה, הרמתי את עיניי מופתעת לראות את אלישיה מביטה בי במבט מתנצל, ואת סאם מאחוריה מכווץ את פניו כמי שחזה במחזה לא נעים.
"סליחה סאמר! רציתי רק ללכת לשירותים, את יודעת איפה הם אולי?" הבטתי בה כלא מאמינה,
"למעלה ושמאלה." עניתי בתנועה אוטומטית. כמו בכל הפעמים כשאנחנו מדברות, אני פשוט נהיית חסרת כל רגש, אפילו לא היה בכוחי לתקן אותה שקוראים לי אמבר.
עיניי נפלו על סאם כאשר אלישיה חלפה על פניי.
"מה אלישיה עושה כאן? היא בכלל מודעת לכך שזה הבית שלי?" שאלתי, מסמנת עם אצבעי לאחור לכיוון שאליו היא הלכה.
"אני הזמנתי אותה." סאם השיב בפשטות, עיניי הצטמצמו בחוסר הבנה,
"מה זאת אומרת?"
"אני הזמנתי אותה." סאם חזר באדישות,
"למה?!" שאלתי מעט בזלזול, הוא הרים את גבתו,
"כי התחשק לי. אני אמור לתת לך הסברים ללמה אני מזמין אנשים?" הוא שאל ופי נפער לרווחה,
"אמ, א כל- כן, זה הבית שלי בוקר טוב! ושנית חשבתי שאתה השתחררת מהעבודה בשביל לבלות את זמנך עם דרו לא עם מישהי שפגשת בבר!" קולי היה מלא אשמה, מבטו האדיש של סאם התחלף באחד מעט זעוף,
"אני כאן כדי לבלות עם דרו, לא שאני צריך לשכנע אותך." הוא הכניס את ידיו לכיסיו,
"כן, אבל במקום זאת אתה מסתובב עם מישהי אחרת!" קולי הורם, ולא ידעתי למה אני כל כך כועסת…
זה בגלל שהוא אמור לבלות זמן עם דרו, אמבר…את מחבבת את דרו, את רוצה שהוא יהיה עם דרו…
ראשי קדח והטחתי בו מבט מאשים שלא בכוונה,
"ולמה לעזאזל זה עניינך?" הוא שאל בעיניים כעוסות,
"כי אתה לא אמור להסתובב איתה!" הרמתי את קולי ולאחר שנייה הוספתי במהירות,
"כי זה יום הכייף שלך עם דרו!" סאם נשען על מעקה המדרגות, הוא עמד על רצפה מישורית ואני על מדרגת השיש שהפרידה אותי ממנה.
"לא חשבתי שאני אצטרך לציין את זה, אבל מישהי- הוא שם דגש על ה'מישהי-
"- פלטה לדרו שאני יוצא עם אלישיה, ודרו רצה להכיר אותה…ואני לא רוצה שדרו יחשוב שיש לי חברים שקרנים." (פרק 29) הוא אמר בציניות, גופי הפך לרפוי והייתי נבוכה אך לא שידרתי כלום, לסתי התקשחה.
לעזאזל.לעזאל.לעזאל מי יודע מה עלול לצאת מדבר מטומטם שאת אומרת לילד! כחכחתי בגרוני ושילבתי את ידי מתחת לחזי לאחר שלא היה לי משהו יותר טוב לעשות,
"אז את אתה יוצא עם אלישיה עכשיו?…" שאלתי או יותר נכון אמרתי, לא מצליחה למנוע מאצבעותיי לתופף בעצבנות מסוימת על ידי השנייה.,
"כע…את רוצה להטיח בי עוד אשמות או שאני יכול ללכת?" הוא אמר בהרמת גבה,
"לא האשמתי אותך." מלמלתי, הוא גלגל את עיניו,
"אז שום דבר לא מפריע לך עם זה שאני יוצא עם אלישיה?…" הוא הטה את ראשו לצד מעט ולא הבנתי את פשר שפת גופו…רק הבטתי בו בשתיקה,
"לא…" עניתי מעבירה את עיני ממקום למקום, סאם הרים רגל אחת ועוד אחת על המדרגה וצמצם את המרחק בינינו, הוא הכניס את ידיו לכיסיו וכל עמדת גופו שידרה כוח לעומת שלי שהייתה מכונסת בתוך עצמה, הרמתי עיניים חוששות למעלה,
"בטוחה?" הוא שאל בספק מוחלט.
זהו זה!!!!!
"למה שיהיה אכפת לי מהיחסים הרומנטיים שלך ושל אלישיה למען השם?! אתם יכולים להתנשק כל היום מצידי! לכו על זה! מצידי תתחתנו, תביאו ילדים ואני אבוא לבקר בחתונות שלהם!" סיימתי לדבר בקצף, התנשפתי כולי ידיי היו מתוחות בין צדדי גופי, סאם העביר עליי מבט תוהה ואני הייתי לחוצה תחת מבטו.
"את לא מפסיקה לשקר, אע…?" הוא חדר אליו עם עיניו והרגשתי כאילו אני נסחפת לתוך מערבולת.
"אתה ממש מלא מעצמך את יודע?!" גערתי בו, הייתי בסערת רגשות והוא לעומתי היה שליו, האש היחידה שהייתה ניכרת הייתה בעיניו וגם היא הייתה כמעט כבויה.
הוא שרבב את שפתיו,
"כן…אומרים לי את זה כמה וכמה פעמים את יודעת…אבל זה לא ממש משנה עכשיו, פשוט תפסיקי לשחק איתי משחקים אני קורא אותך כמו ספר."
פי נהיה יבש כולו,
"אתה קורא אותי כמו ספר? אתה בכלל לא מכיר אותי, סאם מילר! תפסיק לחשוב שאתה יודע הכל על אנשים ולנסות לנתח אותם!"
שיפסיקו כולם לנתח אותי!!!
סאם שתק.
אני לא יודעת אם זה כי לא היה לו מה להגיד,
או שהיה לו יותר מידי שלא ידע מאיפה להתחיל.
כי למען האמת…אני יודעת…ואני…אני חושבת או אולי אפילו מקווה שהוא מרגיש כמוני בזמן האחרון…
כי אולי אנחנו לא מכירים הרבה זמן, וברוב הזמן אני מעדיפה שהוא לא יהיה שם, אבל לאט לאט הוא נכנס לי ללב וחרט שם חריטה, גם אם היא כואבת…
ולא, הוא לא מכיר אותי,
הוא מכיר אותי יותר מידי.
הוא ראה אותי בכל המצבים שלי,
ולמרות שדקה אחת דוממת לא אמרנו כלום, אמרנו כל כך הרבה,
כי קראתי את מבטו והוא קרא את שלי וכל המחשבות שעכשיו הרצתי, הוגהו על פיו שלו ושלי ללא מילים.
"אל תגיד לי איך אני מרגישה." אמרתי קלושות.
"הינה את אמבר, חיפשתי אותך בכל מקום, יש בעיה?" הנרי צעד לעברנו והביט בי בשאלה, ניתקתי את מבטי מסאם וירדתי לכיוונו,
העפתי מבט קצר בסאם ואז כרכתי את ידי סביב הנרי והצמדתי את פי לשלו לנשיקה עמוקה, התנתקתי ממנו, והבטתי בסאם ושרבבתי את שפתיי בהתגרות, הוא הביט בי ללא הבעה, שיניו חשוקות.
"לא…אין שום בעיה." השבתי את פניי לעבר הנרי וחייכתי.

אני לא יודעת מה בדיוק עבר לי בראש אבל בכל דקה אפשרית נצמדתי אל הנרי, אם זה כי רקדנו צמוד או אם זה כי הדבקתי את שפתיי לשלו כאילו מנסה להוכיח משהו…
לא הייתי מודעת לסאם שנעץ בי מבטים כל הערב.
"אני ממש שמח שהתקרבנו, הרבה זמן שלא יצאנו, אני מתכנן לנו משהו מיוחד…" הנרי אמר אבל אני הייתי מוצפת במחשבות,
"מה?" התנערתי. היינו ברחבת הריקודים וידיו היו כרוכות סביב מותניי.
"אני ואת, אל תתכנני משהו לימים הקרובים." הוא אמר בחיוך ואני בלעתי את רוקי, במקום לשמוח הרגשתי מעט ריקנות,
"תסלח לי אני הולכת לשתות משהו…" אמרתי והתנתקתי ממנו הולכת אל עבר הבר.
כמעט וחבטתי בברמן שהציע לי קולה,
"תפוזים, תודה." אמרתי ביושב.
"ומה שלום הגברת הצעירה?" הסטתי את ראשי הצידה וראיתי את מר אורדו, שעובד עם אימי שלי. הבטתי בקרחת שהחלה לצמוח לו,
"מעולה, איתך?" למעדתי להעמיד פים מהטובים ביותר.
"תראי איזו מסיבה, צריך יותר אנשים כמו אמא שלך כיום…" הוא צחק, ואני צחקתי בנימוס,
"תזכי אותי בריקוד?" שנינו העפנו מבט הצידה, סאם עמד בביטחון והושיט את ידו אליי התבוננתי בו,
הוא עושה ממני בדיחה?!
שלחתי מבט מהוסס אל עבר מר אורדו שחיכה כמובן שאני אענה בחיוב לפי נימוסי החברה, גם סאם כנראה ידע זאת לפי כל הביטחון שהקרין.
"כמובן." עניתי בחמיצות חולפת על פני סאם מבלי לגעת בידו. השיר התחלף לשיר סלואו שקט, סאם נעמד ממולי ואני הבטתי בו בקור כורכת סביב עורפו את ידיי ומרעיפה עליו ומבט של מי שרוצה לחנוק את האדם שממולו מוות. סאם לא התרגש וידיו עטפו את מותניי.
כל כך הצטערתי באותו רגע על החולצה שלבשתי, כי מגע עורו בעורי החשוף צרב. נשימותינו הפכו לכבדות, מבטו של סאם עבר באיטיות על המגע שנוצר בין ידיו עליי.
"אז אתה רוצה להסביר לי למה כל זה?" שאלתי בהרמת גבה, הוא ניתק את עיניו והחזיר אותם אל שלי, הם היו כהות יותר מתמיד למרות כל הנורות הצבעוניות שנתלו בחצר.
"את לעולם לא תפסיקי עם הטון הזה, אע?" הוא שאל מעט בעצבים ובהוכחה.
"אני עושה מה שבא לי." עניתי בקשיחות,
"כן אני רואה." הוא השיב בטון מעט מאשים,
"רואה מה?" דרשתי לדעת,
הוא גלגל את עיניו והתעלם משאלתי.
"טוב אתה מוכן להגיד לי למה למען השם הזמנת אותי לרקוד, הרי זה ברור ששנינו לא נהנים מזה!" אמרתי בחוסר סבלנות, הוא נשם נשימה,
"אני צריך לדעת שלא משנה מה הולך בינינו את עדיין איתי לגמרי בכל הסיפור של הפארק…" מבטו התרכך והוא הביט בי נואש מעט, כאילו כל כולו תלוי רק בי, הוא תלה בי את מבטו ומגעו הפך בין רגע לחמים יותר. השפלתי את מבטי ולקחתי נשימה,
"אל תדאג. אני איתך לגמרי." השבתי את עיניי אליך במבט בוטח, הוא חייך.
"אין עליך."
"תפסיק להתחנף."
"כן זה באמת נעשה דביק מידי."
"הודות לך!"
"לכל הרוחות ילדה רדי ממני!" הוא הרים את קולו בצחוק, הוא דחף אותי ממנו אחורה בגועל,
זה היה יכול להיות מצחיק אלמלא כל האנשים הביטו בנו בהשתאות,
אה כן…וגם אם לא הייתי מתנגשת במאדם קורן ומפילה את כובעה ארצה משום הדחיפה.