~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 32 תגיבו 3>

פתחתי את עיניי לאיטה, קרני השמש חדרו מבעד לתריסי החלון.
פלטתי קללה חרישית, לעזאזל שכחתי לסגור את התריסים בלילה.
קמתי מן המיטה בזהירות, מוכנה להתחיל את סידורי הבוקר אך הרגשתי מועקה קטנה על הלב…ממש כמו אבן קטנה שנעוצה עמוק בתוכו. התקרבתי אל האיפון שלי, אין שום דבר שמוזיקה טובה לא יכולה לשפר…

התחלתי להתנועע לקצב המנגינה שהתגנה, נכנסתי למקלחת…חייכתי להשתקפות שלי חיוך קטן כשהשורה הזאת התנגנה,
You're gonna turn out fine.
Oh, you'll turn out fine.
נכנסתי למקלחת ופתחתי את זרם המים,
התחלתי לזמזם את מילות השיר המוכרות, הרגשתי איך קולו של אנדי חודר אל תוך עורי ומתחיל לעודד אותי, מזיז את רגליי מצד לצד, מנופף את שיערותיי הזהובות שעם הרטיבות נעשו כהות יותר.
But you've gotta keep your head up! התחלתי לשיר בקול,
And you can lead your head down אנדי שר אי שם מתוך האייפון שלי,
"אההה!" התחלתי לצעוק ולעשות לו קולות רקע, לאט לאט השתחררתי והתחלתי לצעוק את מילות השיר, מתנוענעת מצד לצד בפראות בכלל לא לקצב תנועות השיר,
Said ohhhh nonoooooo צעקתי לבסוף, הסתבכתי עם החוט של המזלף של האמבטיה.
טראאאאאאאחחחחחח.
התרסקתי על הקרמיקה הלבנה.
"לעזאזל עם החיים שלי…" מלמלתי במירמור כששיער מונח ברשלנות על כל הפרצוף שלי.

ירדתי אחת שתיים במדרגות, משפשפת את התחת שלי בכאב,
"בוקר טוב." אימי חייכה אליי מן המטבח, הבטתי בה בבלבול.
בוקר טוב?
מאמא שלי אני זוכה רק ל'בוקר', לא יותר מזה…
"בוקר טוב…" מלמלתי באיטיות.
הודות לכך שלקח לי לפחות כרבע שעה להפסיק עם הרחמים העצמיים שלי ולקום, הזמן עבר והייתי חייבת לצאת כבר לבית הספר, חטפתי חטיף אנרגיה מן הארון וכשבאתי לצאת אימי זרקה לי,
"אל תצאי עם שיער רטוב, את עוד תתקררי לי…" הבטתי בה זווית עיני והרמתי גבה, חטפתי כובע הצמר לבן ושמתי אותו על ראשי.
עם צאתי מהבית ישר הכנסתי את ידיי לתוך כיסיי הקפוצ'ון האפור שלבשתי, התחלתי להצטער על כך שבחרתי בטייץ' השחור שלי על פני מכנס יותר מחמם אך לא היה לי זמן להחליף בגדים.
יצאתי מהשער ושמעתי צפירה שהקפיצה לי את הלב,
נשמתי עמוק והסתובבתי לראות מי המניאק שמבהיל בחורות חמודות על הבוקר על מנת לספק את עצמו.
"ארון?!?!" קראתי בבלבול כהבחנתי בפרצופו של ידידי המניאק.
התקדמתי אל עבר הטרנד הישן בצבע ירוק הזית המזעזע, ארון פתח את החלון,
"בוקר טוב עלמתי!" הוא חייך אליי ונשען עם ידו על מסגרת החלון,
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בחיוך,
"התחילו בשיפוצים ברחוב שלי אז סגרו את הכיוון אל הרחוב הראשי, אז באתי דרך שדרת אילונד…" הוא הסביר בפשטות,
"תפסיק לשקר…פשוט תודה שרצית לראות אותי על הבוקר!" קנטרתי אותו, הוא גיחך,
"מה שתגידי פוץ." הוא קינטר אותי בחזרה וחטף את הכובע מראשי,
"היי!" מחיתי וניסיתי לחטוף אותו בחזרה אך הטנדר היה יחסית גבוה,
"אם את כל כך רוצה אותו תעלי!" הוא החווה אל עבר המושב שלידו. עקפתי את הרכב מן החזית ונכנסתי, חטפתי את הכובע מראשו וחגרתי חגורה,
"לעזאזל איתך! בטח הרחבת לי אותו, אתה והראש הגדול שלך!" רטנתי,
"תתגברי…" הוא אמר בעוקצנות,
"דרך אגב למה את הולכת כמו ברווז צולע?" הוא גיחך, הזעפתי בפנים.
"עשיתי מתיחות אתמול…" שיקרתי והתפללתי בכל ליבי שהוא לא ישים לב לכך. אין מצב שאני נותנת לו את העונג לדעת מה באמת קרה לי, ולצפות מחקה את הנפילה שלי לעיניי כולם לאורך כל השבוע.
"אם אנחנו כבר מדברים על אתמול, איך היה אתמול עם קלואי בלונה פארק?" הוא שאל ופיו התעקל כלפי מעלה בערמומיות,
"אתה פשוט חמור! למה לך מותר להתחמק מכל דבר?!" הרמתי את קולי, הוא גיחך,
"דאא…כי את שקרנית גרועה!" הוא צחק על חשבוני וקיבל בתמורה מכה על כתפו,
"היי!" הוא קרא והתעלמתי,
"למה באמת לא באת?" צמצמתי את עיניי בחשדנות, אחיזתו בהגה התהדקה והוא הביט במראה השמאלית באי נוחות,
"את יודעת…לא ממש הרגשתי נעים עם כל הקטע ביני לבין לייבל…" הוא הנמיך את קולו, צפיתי בו מזווית עיניי שוקלת את דבריי בזהירות,
"מה באמת עם כל הקטע בינך לבין לייבל…?" שאלתי בהססנות, הוא ליחך את שפתיו,
"היא קפצה אליי אתמול…" הוא התחיל להגיד,
"באמת?" שאלתי מרוגשת, אך תנועותיו של ארון לא בדיוק עודדו את מה שקיוויתי,
"ו….?" דחקתי בו שימשיך,
"ו…?" הוא חזר על דבריי , גלגלתי את עיניי,
"מה קרה?" שאלתי בחוסר סבלנות, הוא משך באפו,
"היא אמרה לי איך היא מרגישה…" הוא עצר, התאפקתי שלא לאחוז בפונפונים דמיוניים ולהריע 'הידד לייבל!!!'
"וזהו…" הוא אמר, כל הרצון שלי לאחוז בפונפונים נעלם כלא היה.
"מה זאת אומרת?!" הפניתי אליו את גופי, הוא משך בכתפיו,
"אמרתי לה שאני מעריך את הכנות שלה ו…זהו…"
פלאק.
ידי חבטה בראשו של ארון.
"היי מה נסגר עם המכות היום?!?!" הוא התרעם ושפשף את ראשו בכאב,
"מה נסגר איתך?! יא חתיכת אידיוט מטומטם!" הטחתי בו עלבונות,
"מה???" הוא שאל כלא מבין מה עשה, נאנחתי.
"מה? מה?! הבנאדם הכי אדיש ביקום הרגע הצהיר לפניך את אהבתו וכל מה שיש לך להגיד זה 'אני מעריך את הכנות שלך- חיקיתי אותו בטון מעליב,
"WTF?!?!" הנפתי את ידיי לצדדים.
זהו החלטתי סופית- בנים זה עם מטומטם.
"ממ…מה יכולתי להגיד?" ארון אמר בטון לחוץ,
"כל דבר חוץ מהמשפט המטומטם הזה!" צעקתי.
כבר הגענו לבית הספר וארון החנה בסמוך לו, אך הייתי רחוקה מלסיים את השיחה הזאת. ארון פזל כל שתי שניות לכיוון הדלת, מתפלל להימלט מבין שיניי.
"אני פשוט לא מאמינה שזה מה שאמרת…מסכנה ליי…" הכיתי את מצחי בידי.
ארון פלט אנחה קטנה וידיו החליקו מהגה,
"אני לא ידעתי איך להגיב אם…" הוא אמר…הרמתי את עיניי, הוא נראה כל כך מבולבל…חסר אונים עד שרציתי לעטוף אותו בחיבוק,
"אתה אוהב אותה?" שאלתי בישירות אך בזהירות, הוא נשך את שפתו והבנתי מכך שהתשובה חיובית.
"אז למה אתה מחכה?" שאלתי בעדינות, הוא נאנח בעדינות והרים את ראשו,
"אני מפחד." פלט.
הבטתי בו, הוא כיווץ את גבותיו והביט במבט ריקני בכביש ממול. היה לי מוזר לצפות בארון הזה, מלא שמחת חיים, שלוקח את חייו בקלות וגם את כל מה שבדרך…היה לי מוזר לצפות בטיפה של דאגה על פנים, בפחד, בבלבול…בפניו הרציניות, הבנתי שזה רציני.
"זאת אומרת, זה לייבל אם…לייבל! בחיים…" הוא לקח נשימה,
"בחיים לא העליתי על דעתי שהיא…ובכן שהיא תחזיר לי את אותם רגשות…לא חשבתי על אופציה כזאת והכל היה בסדר, מצוין למעשה. הכל היה הרבה יותר קל והרבה יותר נוח…ועכשיו…לא משנה מה אני מרגיש…לא משנה מה בדיוק הרגשות שלי, אני לא בטוח שאני כל כך רוצה לחיות אותם…" הכנות שזרמה מפיו הייתה כל כך יפה אך כואבת… הבטתי בו בשקט, מהופנטת.
"אני לא בטוח שאני מספיק חזק בשביל להכיל אותה, אני כל כך רוצה…אבל זה יותר מידי…" הנחתי את ידי על כף ידו, הוא לא זע.
"אתה מספיק חזק." לחצתי את ידו, עיניי נצצו,
"לפעמים אנחנו מהססים לקחת צעד קדימה, פוחדים ממה שיהיה. מפחדים ליפול לתוך מערבולת שלא נפסקת…ולא למצוא את הדרך חזרה…" ליחכתי את שפתיי,
"ואתה יודע? אוליי מצד שני הצעד הבא לא ייקח אותך לתהום הרסנית, אולי מחכה לך איזה עולם חדש ומדהים מעבר, ואתה הולך לפספס אותו בגלל פחד שהתגנב לליבך, ואז הפחד ינצח כי זהו התפקיד שלו."
"אל תיתן לו לנצח ארון." לחשתי לו, לסתו הייתה חשוקה…הוא עצר בעצמו כל כך הרבע רגש ותסכול.
"אתה מספיק חזק בשביל לנצח אותו." לחשתי לו בשנית, מחזקת אותו.
הוא בלע את רוקו,
"תעשה מה שאתה חייב לעשות." הוא הנהן לאיטה.
ישבנו אוחזים ידיים לעוד כמה רגעים של שקט. ארון הפנה את מבטו לאט לעברי וחייך חיוך קטן,
"תודה אם." חייכתי בחזרה במתיקות,
"תמיד." רכנתי אליו ונתתי לו נשיקה על הלחי, שחררתי את החגורה ופתחתי את הדלת,
"אתה בא? או שאתה הולך להמשיך לשבת כאן ולרחם על עצמך?" עקצתי בידידותיות, הוא גיחך,
"שתקי ברווז צולע."