~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 30 ^.^

עיניי נפקחו בשנייה, שכבתי על המיטה כמו בול עץ, ידי בשני צדדי, העיניים שלי נתקעו על נקודה לא ברורה בחלל התקרה, השמיכה כיסתה אותי בצורה מרושלת אך למרות שהיה לי קצת קריר, לא העזתי לזוז, אפילו סנטימטר.
ראשי קדח,
פאק.פאק.פאק.פאק.
זה לא קורה לי,זה לא יכול לקרות לי! הזדקפתי לאיטה, חופנת את ראשי בין כפות ידיי, מנענעת אותו בלי סוף כמטורפת,
"לא.לא.לא.לא.זה לא קורה…" מלמלתי בלי סוף.
כשהייתי חצי רדומה עם עיניים סגורות עדיין הייתה לי תקווה, עדיין היה איזה אחוז אחד בראשי שבו נאחזתי,
שכל מה שקרה אתמול היה חלום, חלום…אך איך שפתחתי את עיניי האחוז הזה נעלם ואני – שלא היה לי במה לאחוז- נפלתי לתהום עמוקה.
גררתי את רגליי במהירות אל תוך חדר האמבטיה, לופתת את השיש בחוזקה ואז לאט לאט מרימה את ראשי ונפגשת עם הבחורה שממול.
הייתי לבושה באותה חולצה אדומה, באותו מכנס שחור שלבשתי אתמול…אפילו לא הענקתי שנייה אחת של סידור מחשבות, דקה אחת בשביל להחליף בגדים, פשוט נכנסתי ישר למיטה אחוזת הלם, מצווה על עצמי להירדם ולשכוח מהכל, כמו שעושים כשחבר שלך משתכר ולוחשים לאוזנו שהוא ירגיש טוב יותר מחר ולא יזכור דבר…
טוב טכנית לא ממש השתכרתי, אבל תכלס…?
הבטתי בעצמי מבט מוזר, מנסה לחפש איזשהו סימן, תרה אחרי משהו בלתי ברור, דבר מה לא כשורה באמבר הזאת שבהתה בי מבועתת.
נו באמת מה קיוויתי למצוא?! שפתיים נפוחות, איזה שלט על המצח?!
אבל זה לא באמת שינה לי, כי אמבר של היום זאת ממש לא אמבר של אתמול…
הרגשתי מן תחושה מוזרה, לא שייכת…כל כך…חסרת ביטחון, מסוחררת…
ובחיי הרגשתי חסרת חושים, שכל מה שנותר לה הוא זיכרון עמום ממה שהיה אתמול…כאילו יחד עם הנשיקה סאם לקח לי את התודעה, הדרך לחשוב נכון…היכולת לחוש במשהו.
לעזאזל.לעזאזל.לעזאזל.
לקחתי נשימה עמוקה והבטתי שוב במראה,
"הכל בסדר אמבר תנשמי, לא קרה כלום, זאת בסך הכל נשיקה, כן נשיקה!" התחלתי לגחך כמשוגעת, והמשכתי למלמל לעצמי מילות עידוד, טוב…לפחות זה מה שאני חושבת שזה היה…
"אם אפשר לקרוא לזה כך בהתחשב בעובדה שכמעט טרפת לו את השפתיים! אבל הכל טוב! כן…הכל…הכל טוב, את אותה אמבר של אתמול, שום חצ'קון לא צמח לך על המצח כמו כזה שאומר לכולם, היי אני במחזור הלווו!!!- קראתי ונופפתי בידיי,
"הכל מצוין! איזה יום יפה היום, ממש יפה, הכל יפה!" צחקקתי במלאכותיות, צחוק שהפך באחת ליבבה ממורמרת.
החלטתי לוותר על העידוד, עשיתי את סידורי הבוקר, שטפתי פנים, צחצחתי שיניים- טוב יותר נכון צחצחתי שלוש פעמיים רק בכדי לוודאות שכל הטעם של 'סאם' נשאר מחוץ לעסק. התפשטתי ונכנסתי למקלחת, פותחת את הזרם על המים הכי קרים רק כדי לעורר את עצמי, יצאתי מהמקלחת רועדת, חוטפת מן הארון את פיג'מה חמימה, ויורדת אחת שתיים ללמטה. בלי לחשוב יותר מידי לקחתי מן המקרר את הפרוסה האחרונה שנותרה מעוגת השוקולד, נעצתי בה כפית והתחלתי לזלול אותה ללא רחמים, טוב לפחות עד שאימא שלי נכנסה לסלון והביטה בי ואז בעוגה, כאילו מנסה לעכל את מה שרואות עינייה. הפסקתי באמצע הזלילה, כשכפית מלאה בקרם במרחק מילימטר מהפה שלי, בעוד שהפה שלי פתוח ועדין עסוק בללעוס את המנה הקודמת, חייכתי חיוך אשם אל עבר אימא שלי-
"בוקדר טוונב…" אמרתי לה בקול לא מובן, עקפתי אותה ונכנסתי לחדר.
למען האמת לא הייתי כלל רעבה,
אבל הבטן שלי התחילה לרקוד במעגלים וידעתי בדיוק למה הייתי רעבה,
אבל עם כל הכבוד ל'רעב המסוים הזה' – שיישב בשקט ויסתפק בכמות הפחמימות שאני תוקעת לתוך הגוף שלי! הוא לא הולך להיות שבע בזמן הקרוב ממשהו אחר.
זאת אומרת בכלל לא!
אויי אלוה-ים…
התיישבתי על המיטה וגררתי מעליי את המחשב הנייד,
התנחמתי בעובדה שהיום יום ראשון ואין לימודים… אני בהחלט הולכת להישאר במיטה כל היום,
טוב חוץ מהפסקות פיפי ובהייה במקרר,
בהחלט כל היום.
נשמתי לרווחה ופתחתי את המחשב,
"למה לעזאזל את לא לבושה?!?! יוצאים היום!!!" קלואי נכנסה בסערה אל חדרי- מה שהבהיל אותי כהוגן וגרם לי מרוב לחץ לסגור את מסך המחשב על האצבעות,
קלואי התעלמה מייללות הכאב והחלה לבחון את הארון שלי, מוציאה פריטים אחד אחרי השני, קמתי מהמיטה במהירות, מנופפת בידיי מול קלואי,
"קלואיי, היי! קלואי מה הולך? מה את עושה פה?" קלואי נעצרה מלעסוק בפעולתה- להשמיד לי את החדר, היא נאנחה וגלגלה את עיניה,
"אל תגידי לי ששכחת!" היא הייתה נראית פגועה,
ניסיתי להיזכר מה התאריך היום ואיך הוא בכלל קשור למבט שעל קלואי, אך זה לא ממש הצליח כי זיכרון אחר חסם את דרכי!
"אממ…מ..מזל טוב…" כססתי את ציפורניי באי נעימות, קלואי נחרה באי אמון,
"זה לא היום הולדת שלי שכל! היום אמצע חודש, וזה התור שלי!"
נזכרתי.
לפני כשנה וחצי אני, לייבל וקלואי נגררנו בטיפשותנו לעשות עסקה עם ארון, הוא הציע שכל חודש, באמצע החודש כל אחד בוחר בתורו מקום בילוי, דבר שהוא רצה הרבה זמן לעשות ולא עשה ואז כולנו היינו מצטרפים אליו…טוב זה החזיק מעמד בערך עד כמעט סוף שנה כשארון התנגד בכל תוקף לשיעור בלט שלייבל ארגנה לנו,
כן, ניחשתם נכון, ללייבל אין שום משיכה לבלט, היא רק רצתה לראות את ארון מתנענע ברשלנות כשהוא לבוש בחצאית טוטו.
טוב מאז בערך הפסקנו עם העניין הזה, ולמען האמת זה כלל לא חסר לי…זה סתם גרם לכולנו לסבול ולעשות משהו שאנחנו כלל לא אוהבים רק משום שהאחר רצה לעשותו, כמו אותה הפעם שארון לקח אותנו לקיר טיפוס נורא גבוה. בקיצור, רק קלואי לא שמה לב ששלושתנו כבר ממזמן לא בעניין,
"קלואי, אנחנו כבר גמרנו עם העניין הזה…" אמרתי באנחה,
"לא! זאת אשמתכם שוויתרתם על התור שלכם, זה אל אומר שאני אצטרך לוותר על התור שלי, אני מחכה לזה במשך שלושה חודשיים!" היא לא וויתרה. הכיתי את מצחי עם ידי,
"את תבואי איתי כמו גדולה ושתינו נצא היום ל-
"רגע, מה זאת אומרת שתינו?!" שאלתי בבלבול, מסמנת עם ידי עליי ועליה, היא החלה לשחק בשיערה,
"לייבל וארון לא יכולים היום, אז חשבתי שזה רעיון ממש מצוין לדאבל דייט, את עם הנרי ואני עם ברנון…"
הווו לא ממש לא! לא רק ארון ולייבל יכולים להתחמק בצורה כזאת!
"קלואי, ממש הייתי שמחה לבוא איתך, אבל…אממ…אבל אני לא יכולה…" אמרתי בהתנצלות מזויפת, היא הרימה את ענייה בחשדנות,
"נמקי." היא ציוותה,
יופי אמבר, מה חשבת שזה הולך להיות קל?! עיוותי את פרצופי מנסה לחשוב על משהו ומהר,
"אממ אני לא יכולה…אני לא יכולה…כי יש לי מלא סידורים היום, בדיוק באתי לצאת עכשיו ו…" קלואי הרימה גבה, והסתכלה בחוסר אמון מובהק במחשב שעל המיטה ובפרוסת עוגה, ואז שבה ובחנה את הלבוש שלי.
יופי אמבר פשוט יופי.
ברור שרק לייבל וארון יוכלו להתחמק מכך,
כי הם לא שקרנים גרועים כמוך!!!
חייכתי את אותו חיוך שהענקתי לאימי בבוקר,
"תתלבשי." היא אמרה בקרירות ויצאה מהחדר.
שמישהו ייקח אותי מהסבל הזה!!!!!! הבטתי בתקרה כמחכה לאיזה מלאך שיופיע,
אבל שום עזרה ושום נעליים, פיה טובה יש רק בסיפור של סינדרלה…

יצאנו מהבית, כשעל פרצופי מבט של מי שלא רוצה להיות פה ועל המבט של קלואי חיוך זחוח. ראיתי שתי דמויות, אחת יושב במושב הקדמי ואחת באחורי ברכב של קלואי,
"את רוצה להגיד לי שכבר קבעת איתם?!" שאלתי אותה בזעזוע, עם כל אהבתי אליה היו מקרים שפשוט…שפשוט…אוחחח!!!
היא הרימה את כתפיה בביטול,
"אל תדאגי אמוש את נראית נפלא!" היא הביטה בשמלה הורודה, קצרת השרוולים התפוחים שלשבתי ובסנדלים החומות שהיו עדינות בהתאם לשמלה.
כן, בטח. כאילו זה מה שמדאיג אותי עכשיו…חשבתי בזלזול.
ידיי רעדו כשפתחתי את הידית של האוטו,
"היי…" שמעתי את קולו המחייך של הנרי כאשר החלקתי לתוך המושב,
"היי…" מלמלתי, מנסה לא להסגיר את מצב רוחי, הוא רכן לעברי והושיט לידי אייס קפה, הבטתי בו בהיסוס,
"אל תדאגי, זה דיאט." הוא חייך, חייכתי חיוך מרושל,
כמה אירוני כשהבוקר טרפתי כמעט חצי עוגה של שוקולד.
לקחתי מידו את האייס קפה, אך קצוות אצבעותיי נגעו טיפה בשלו, כתוצאה מהמגע נרתעתי טיפה, התפללתי שהוא לא שם לב אך הסתבר אחרת,
"את בסדר?" הוא שאל בבלבול, התחלתי להנהן, קצת יותר מידי.
"כן, ברור, למה שלא אהיה?!" אמרתי במהירות, הוא הביט בי בדאגה,
"לא יודע את נראית..נראית קצת ל-
"לא, לא! אני בסדר גמור, באמת!" אמרתי במהירות, מנסה להסביר לו, או יותר נכון לשכנע את עצמי. לקחתי לגימה, קצת יותר מידי גדולה כמובן כך שכל הגרון שלי הפך למימד של קרח,
"טעים…" אמרתי מבין הקשית בחיוך ללבי, קצת יותר מידיי, מרימה את אגודלי לחיוב. הוא העביר בי מבט מוזר קצת ואחר הסיט אותו ויכולתי לנשום לרווחה,
היום הכל קצת יותר מידיי בשבילי!
"דרך אגב לאן נוסעים קוקי?" ברנון שאל את קלואי, מתרווח על המושב הקדמי ומשעין את ידו על הכיסא של קלואי, קלואי חייכה והעיפה מבט קצר במראה השמאלית של האוטו,
"ללונה פארק!" היא קראה בשמחה.
התחלתי להשתעל, נחנקת מהאייס קפה,
"נוסעים לאן?!?!" שאלתי מבועתת, נזכרתי שדרו סיפר לי אתמול שסאם הולך לקחת אותו ליום כייף בלונה פארק
"ללונה פארק." קלואי חזרה על עצמה,
"יש לך בעיה עם מתקנים?" ברנון התעניין כתוצאה מן התגובה שלי, אך אני התעלמתי לגמרי,
"ללונה פארק?!?!?!" עייני כמעט יצאו מחוריהן, הכתמתי את שמלתי מעט בחלק העליון בגלל האחיזה הלא טובה באייס קפה.
דווקא מכל המקומות בעולם, מכל המקומות שבהם אני יכולה ללכת בבטחה בלי לפחוד שאתקל בסאם, דווקא ללונה פארק?!?!
אלוה-ים בטוח שונא אותי.
"כן, מה הבעיה עם הלונה פארק?" קלואי קראה נעלבת,
"כן מה באמת הבעיה?" ברנון חזר אחריה,
"אין בעיה פשוט- התחלתי לנסות לפייס אותה,
"הכל בסדר בייב, את בסדר?"
"כן למען השם אני בסדר!" הרמתי את קולי בלי כוונה על הנרי, התנשפתי…שתיקה מביכה שררה לכמה שניות במכונית,
"מצטערת, אני פשוט…קמתי קצת על רגל שמאל…" התחלתי להתנצל על התנהגותי, הנרי כיסה את ידי עם ידו,
"זה בסדר, רק תבטיחי שהמצב רוח שלך השתנה כשנגיע לשם, אני רוצה לבלות היום, איתך." הוא לחץ מעט את ידי כשאמר 'איתך', השפלתי מעט את עיניי,
הוא צודק.
תנשמי אמבר, הכל יהיה טוב, הכל יהיה מדהים.
הרמתי את מבטי,
"אוקיי…" חייכתי חיוך קלוש.
"את יכולה לקחת את זה…" הוא העיר וסימן בראשו על הכתם שרק עכשיו שמתי לב אליו, לקחתי מידו את ז'קט ושמתי עליי.

"הגענו!!!" קלואי אמרה בהתלהבות ומחאה כפיים, ברנון נתן לה נשיקה קטנה לראש, אני והנרי עמדנו במרחק מה זה מזה, נשמתי והתבוננתי במתקנים, בהמון האנשים, לכל אחד סיפור משלו…
פילסנו את דרכנו בין האנשים,
"טוב לאיזה מתקן הולכים?" הנרי שאל,
"לרכבת הרים ברור!" ברנון אמר, וקלואי הסכימה בחיוך,
נעמדנו בתור הארוך, זה היה יום נעים ולא היה חם כלל אלא טיפה קריר, לבסוף הגיע תורנו,
"קדימה אמבר למה את מחכה?" הנרי שאל אותי בבלבול כאשר נשארתי נטועה במקומי,
"לא, אני לא עולה על זה…" נענעתי בראשי בחיוך,
"את רצינית?" הוא שאל,
"כן, אני מעדיפה להישאר כאן…" הסברתי לו, אין שום מצב שאני עולה למתקן הזה,
"נו אמרנו שמשאירים את הסצנות בבית." הוא אמר טיפה כעוס, עכשיו היה תורי להביט בו בלבול,
"שום סצנות, אני לא עולה על המתקן הזה אני מפחדת…" אמרתי בכנות, הוא ציחקק מעט,
"מה מפחדת, נו דיי עם השטויות…" הוא התקדם לעברי אך אני לקחתי צעד אחורה,
מה נסגר?!
"זה לא שטויות!" התחלתי לכעוס כשהוא החל לזלזל בפחד שלי,
"קדימה יאלה בואי כמו ילדה גדולה!" וכאילו הוא לא שם לב להתנגדות המוחלטת שלי, הוא משך אותי מעט עם ידו ברגע שהאחראי על המתקן החל לזרז אותנו,
"נו מה נסגר?" האחראי שאל,
"עוד שנייה גבר, אנחנו כבר עולים…" הנרי השיב,
"הנרי, אני לא עולה." אמרתי בנוקשות. הנרי ששם לב כל סוף סוף לטון התקיף שלי עזב את ידי והביט בי קצת בזעם,
"איך שאת רוצה…" הוא מלמל והלך.
נשמתי לרווחה.
אני רוצה להיות בבית. אני רוצה להיות לבושה בפיג'מה. אני רוצה להיות במיטה. ויותר מכל אני רוצה להיעלם.