~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 20!!! תגיבו 3>

ליטפתי את המכחול באצבעותיי, מעניקה לו אהבה…מראה לו געגוע…
הבטתי בצבעים, בצבעי גן עדן שהכילו אותי ותקופה ארוכה נעלמו מחיי, והריח שלהם…היה ריח של פעם, של בית. ידי רעדה אך פקדתי עליה להתייצב, החזקתי את המכחול והעברתי את שיערותיו על הצבע הירוק, ירוק חי, ירוק של צמיחה. כיוונתי את המכחול על כן הציור,
נעצרתי.
ניסיתי שוב,
אך כלום.
אני לא יודעת מה גרם לי לעצור. מה מנע מהצבע לרחף על כן הקנבס הלבן.
"אני לא מצליחה…" פלטתי מפי בלחש.
"מה זאת אומרת ילדתי?" גברת אדנס שאלה בחוסר הבנה,
"אני לא יודעת…" התייפחתי בתסכול, "זה כאילו יש לי מחסום…" נזכרתי באנשים שכותבים ואומרים שיש להם מחסום כתיבה, ואף פעם לא הבנתי את פירוש הדבר, אם אתה רוצה לכתוב, אז תכתוב! ועכשיו הבנתי לצערי…
לא הצלחתי להעביר את הרגש מהלב אל המוח, ומהמוח אל היד, ומהיד אל המכחול…ומהמכחול…ובכן…ליצירה נפלאה.
כאילו שכחתי איך ללכת, איך להשתמש בסכין ומזלג…
דמעה חרישית חמקה מעיניי.
הרגשתי יד על כתפי,
"אל תדאגי ילדתי. לא עשית זאת מזמן…ייקח לך קצת זמן להיפתח שוב. לתת בצבעים אמון מחדש." היא אמרה.
חיוך קלוש צבע את פניי, שלחתי את ידי ואחזתי בידה של גברת אדנס.
"לאיפה נעלמת לי?!" היא אמרה, מנענעת בראשה…
"העיקר שאני כאן שוב." אמרתי בחיוך אמיץ.
"בואי אחרי." היא אמרה והחלה לפסוע אל מחוץ לחדר, פסעתי אחריה, סקרנית.
"איזה הפתעה יש לך הפעם?" שאלתי בגיחוך.
"את זוכרת את הפעם הראשונה שהגעת לפה?" היא שאלה.
חייכתי לעצמי, נזכרת באותה הפעם שיצאתי מן הבית בסערה, הייתי אבודה ולא ידעתי לאן ללכת, טוב לפחות עד שיגיע הערב ואחזור הביתה. אני זוכרת כיצד נבלעתי בין האנשים ברחוב, בין המדרכה, בין הכבישים והמכוניות…הרי אם לא שמים לב אלייך בבית, מדוע ברחוב?
אבל אז אלוה-ים שלח לי את גברת אדנס, ואני לא יודעת איך לעזאזל אבל הוא הפגיש בינינו. אני לא יודעת מה גרם לי לסמוך עליה, אולי הפרצוף החם הזה שלה, אולי בגלל הדרך שבה היא נתנה לי להרגיש שהיא מקשיבה, והיא ועוד איך הקשיבה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהיא הביאה אותי לכאן, נתנה לי כוס תה בכדי שאירגע…ולימדה אותי דרך לפרוק את כל המטענים על בד הציור…
תמיד התעניינתי באומנות…והייתי מציירת עיטורים על המחברת, אבל אף פעם לא חייתי דרך הציור.

הבטתי בבלונים הקטנים בארגז הקרטון בחדרון הקטן, ידעתי מה תכולתם שהרי אני מילאתי אותם בצבע. טוב אני וגברת אדנס.
"באמת?" הפנתי את ראשי אל עברה, היא הנהנה בעיניה הנוצצות,
אני והיא חפנו בידינו את הבלונים וחזרו לאותו החדר ששהיתי בו קודם.
נשמתי עמוק,
ועשיתי את מה שגברת אדנס אמרה לי בפעם הראשונה
–
"תרכזי לתוכו רגש מסוים שאת רוצה לשלוח ממך החוצה, את כל המילים שאת רוצה להגיד, את כל הצעקות שאת רוצה להוציא מגרונך."
–
ריכזתי את כל הכעס שהיה בי בימים האחרונים, על אבא, על אמא, על סאם…
-ספלאש- צבע כתום ניתז על כן הציור, צבע ניתז גם עליי, מזל שלבשתי את החולצה המלוכלכת שהיא נתנה לי באדיבות.
לקחתי בלון נוסף, מעניקה לו את כל העצב שמילא אותי ושילחתי אותו הרחק ממני.
גברת אדנס החלה גם כן לעשות כמוני, המשכנו שתינו צוחקות, מתענגות על תקופות ישנות, על תקופות טובות יותר…

אני וגברת אדנס ישבו ליד דלפק הקבלה, שותות נס.
"נו אז מה עם מיסטר שון?" היא שאלה אותי, מרימה את עיניה מהספל, גיחכתי,
"נפרדנו…" הודתי. היא ליקקה את שפתיה,
"אני זוכרת את שבאת לכאן ביום אחד ומצאתי אותך מול בד הציור המלא בלבבות, ודרשתי ממך שתספרי לי מי מוצא חן בעינייך!" היא צחקה, צחקתי גם.
"מה קרה?"
"אני לא יודעת…זה פשוט…כנראה לא נועדנו להיות ביחד." הרמתי את כתפיי,
בפעם הראשונה מזה חודשיים מאז נפרדנו שהשלמתי עם המצב.
"יש מישהו חדש?" היא שאלה בחטטנות, חייכתי במתק שפתיים,
"נו את לא הולכת לגרום לי להוציא את זה ממך כמו בפעם שעברה!" היא איימה, גיחכתי,
"טוב טוב אני אספר לך!" נופפתי בידיי, מגנה על עצמי.
"זה הנרי…" אמרתי, ראיתי שחיוכה התעקם במקצת,
"ומה פשר זה?" חקרתי אותה,
"פשר מה?" היא התחמקה,
"זה!" הצבעתי בידי על פיה. היא נאנחה,
"את יודעת שאני לא ממש מחבבת את הבחור…" גלגלתי את עיניי,
"אני לא מבינה למה, יש בו הכול!" הנפתי את ידיי לצדדים, היא משכה בכתפיה,
"את יודעת…אני מצליחה לקרוא אנשים כמו ספר…יש בו משהו לא נקי, הוא לא יורד כל כך טוב בגרון." צחקתי בלב על הדרך בה היא אמרה את זה, כאילו היא נערה בגילי.
"אז אולי תיקחי עוד לגימה." הורתי לה בצחוק, היא גיחכה ולקחה עוד לגימה מהנס.
"יאלה ילדה. כבר מאוחר, הגיע הזמן לחזור הביתה." היא אמרה לי והתבוננה בשמיים הכהים זרועי הכוכבים. עיקמתי את פי,
"אני מבינה שהמצב בבית לא הסתדר…" היא מלמלה בלי לשאול שאלות מיותרות, הנהנתי לאיטה.
"אבל עם כל המצב המסובך אני בטוחה שהוריך דואגים לך, גם אם הדרך שלהם להראות לך את זה היא מעוותת." היא אמרה בחוכמה, מלטפת את ראשי, השפלתי את מבטי מטה.
"קדימה מותק, אני לא רוצה שתחזרי בשעה מאוחרת." היא דחקה בי.
התרוממנו מהכיסא, עזרתי לה לארגן את הבלאגן שיצרנו, יצאנו מהחנות וגברת אדנס נעלה אותה. חיבקתי אותה, רק כדי להרגיש…להרגיש את מה שחסר לי כל כך הרבה זמן, והיא עלתה במדרגות. דירתה הקטנטונת הייתה ממוקמת מעל החנות. זהו היה בניין של כמה קומות ובקומת קרקע הייתה החנות.
פסעתי בשקט על מדרכת הרחוב, משלבת את ידי מתחת לחזי לאחר שעבר בי משב רוח קר. שמחתי על כך שבקושי היו אנשים ברחוב, כי אני בכל זאת מלאה בצבע מרגליי ועד פניי.
פסעתי בשביל, תוקעת את מבטי בקרקע ולפתע שמעתי צעקה,
"זהירות!" הרמתי את מבטי במהירות קופצת לצד ברתיעה.
"מה נסגר איתך?! יכולת להרוג אותי!" צרחתי אל גבו, מתנשפת לאחר שלפני כמה שניות סאם- נוסע במהירות על הסקטבורד עמד לרסק אותי בקרקע ולמזג אותי איתה.
"אל תגזימי גברת לחץ." הוא נשף, מרים בידו את הסקטבורד. הוא הסתובב אליי אך אני כבר הייתי בדרכי הביתה, לא היה לי כוח לצבור עוד כעסים לאחר שכבר רוקנתי את כולם על בד הציור.
"היי, אמבר! חכי!" הוא קרא לי, עצרתי בלי להסתובב אליו, מפנה את ראשי אחורה,
"מה?" אמרתי ביובש.
"אנחנו צריכים לדבר." הוא אמר בקול מרגיע, נאנחתי והסתובבתי אליו, הוא התקדם אליי מחזיק את הסקטבורד בין ידו ומותנו.
שילבתי את ידי מתחת לחזי, מתופפת את רגלי השמאלית על הקרקע בחוסר סבלנות.
ניצבנו מתחת למנורת רחוב כך שיכולתי להבחין בשעשוע ובחיוך הפרוע שהתפשט על פניו,
"מה?!" אמרתי בקוצר רוח.
"לא זה פשוט זה- הוא העביר את אצבעו על פניי באוויר,
"מה זה?!" אמרתי בבהלה אוחזת בלחיי,
"זה. זה. וזה." עם כל מילה הוא נגע בפניי במקומות שונים, קפצתי במקצת בתגובה למגעו.
"מה עשית, מלחמת צבע?!"
אה. שכחתי שאני מלאה בצבע.
יופי.
גלגלתי את עיניי,
"זה לא עניינך…" אמרתי,
"זה דווקא מאוד מעניין אותי…" הוא אמר בהתגרות, מניח את הסקטבורד על הקרקע ונשען עליו לפנים.
"אה באמת?! כמה חבל שאני לא אספר לך…" אמרתי בפרצוף חמוץ כמו ילדה קטנה, הוא צחק.
"את מוכנה לקבל שוחד?" הוא שאל בהרמת גבה, שוהה על פניי.
נשכתי את שפתיי, מחדירה מבט אל תוך עיניו…נסחפת לתוכן,
לעזאזל!
"מה אני עומדת ומדברת איתך בכלל?! אני כועסת עליך!" אמרתי, מנענעת את ראשי מצד לצד, כאילו נכנסה בי רוח משום מקום.
"כועסת?" הוא אמר בבלבול,
"יש לך זיכרון של ציפור, אע?!" מלמלתי…הוא חשב לרגע…
"הנרי…" הוא אמר בקול צרוד, או יותר נכון לעצמו…בולע את רוקו כאילו בלע חתיכת מתכת חלודה.
"תקשיבי, לא משנה מה אמרתי לך בשיחה האחרונה אני מצטער אם פגעתי בך." הוא הישר את מבטו אל תוך עיניי ואני השפלתי את מבטי,
"אבל על מה שאמרתי עליו אני לא מצטער, אמבר הוא בנאדם לא הגו-
לא נתתי לו לסיים את המשפט.
במיוחד לא כשידעתי מה הוא עשה לו, ידעתי את האמת. הרמתי את מבטי וקטעתי אותו במהירות,
"תקשיב. לא משנה מה הדעות שלך, או מה שאתה חושב על הבנאדם הזה תשמור את הערות שלך לעצמך." אמרתי ביובש.
"את לא מוכנה אפילו לשמוע?! ממה את מפחדת?! שאני יהרוס לך את התדמית המדהימה הזאת שציירת לעצמך בראש?" הוא לא הרפה, נשמתי עמוק,
"פשוט תחסוך ממני את המילים חסרות תוכן האלו, סאם! אני יודעת הכול, הוא סיפר לי. ואתה יודע מה? תתבייש לך, שהאגו המסריח שלך מונע ממך להודות שטעית. להודות שמה שעשית הוא מעשה מכוער." הבטתי בו בעיניים כבויות,
"על מה את מדברת?, הוא אמר לאט, מנסה לקלוע…
"הוא סיפר לי את העניין עם המכולת…"
סאם הנהן בחיוך מריר והחל לגחך,
"ואת קונה את הסיפור המזוין שהוא מכר לך?" הוא אמר בזלזול,
צמצמתי את עיניי,
לא מאמינה שהוא ממשיך לשקר.
"אני אקנה איזה סיפור שבא לי. סיפור הגון. לא מאחד שמציע לי שוחד." אמרתי ברשף, מזכירה את העניין מקודם למרות שאני יודעת שהוא הציע לי בצחוק.
"טוב. כשתגלי מתישהו…" הוא השתהה עם מילותיו,
חיכיתי שהוא יזרוק הערה מגעילה אבל הוא רק אמר,
"אני מקווה שזה לא יהיה מאוחר מידי." משכתי בכתפיי,
"תודה על הדאגה, אבל שום דבר לא הולך להישבר…" אמרתי ובמילה 'להישבר' התכוונתי אל הלב שלי, שהדופק שלו לא היה סדיר באותו הרגע…כמו בכל פעם שאני נתקלת בסאם, הוא עולה יורד עולה יורד, הוא פשוט גורם למצבי הרוח שלי להשתנות בקיצוניות, הוא ממש מתפקד כמו מחזור!
העברתי אליו את מבטי ואז הסתובבתי לאחור ממשיכה לצעוד.
מכניסה את האוזניות אל תוך אוזניי, שומעת את המילים של השיר Beat it בגרסה הרגועה,

They Told Him Don't You Ever Come Around Here
הם אמרו לו: לעולם אל תעז לבוא לכאן.
Don't Wanna See Your Face, You Better Disappear
לא רוצים לראות את פרצופך, כדאי לך להיעלם.
The Fire's In Their Eyes And Their Words Are Really Clear
האש בעיניהם והמילים שלהם ברורות.
So Beat It, Just Beat It
אז תסתלק. פשוט תסתלק.
צעדתי לאט.
לא מודעת שהבנאדם שלא היה רצוי בעיניי, שעיניי רשפו ומילותיי הבהירו רק דבר אחד בקשר אליו-שלא רציתי לראות את פרצופו, רציתי שיעלם,
עשה בדיוק ההפך מלהסתלק,
הוא צעד אחרי בשקט,
עד שהגעתי אל ביתי.