~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 19. תגיבו 3>

שפשפתי את עיניי, מותחת את שתי ידיי לצדדים.
נאנחתי.
שונאת את יום שני.
לא יכלו להאריך קצת יותר את החופשה בראשון?!
התבוננתי בשעון הקיר שנתלה על הקיר הצבוע בגוון ורוד בהיר, יש לי עוד שלושת רבעי שעה להתארגן,
אני בטוחה שקלואי כבר ערה ממזמן, אין מצב שהיא תרשה לעצמה לאחר ככה.
ההורים של קלואי מרוויחים היטב, גם שלי למען האמת אבל משפחתה של קלואי נחשבת באמת למשפחה בעלת רמה, כולל המשפחה המורחבת. ההורים שלי תמיד תמכו בקשר שלי עם קלואי, וקצת פחות בשל ארון ולייבל. הורייה היו חמים ונחמדים ותמיד ארחו אותי בסבר פנים יפות, תמיד המיטה הזאת הייתה שמורה בשבילי.
"בוקר טוב!" חייכתי לקלואי, מלאה במשחת שיניים, מעבר למראה.
"בוקר…" היא מלמלה ולא פסקה מלחפש אחר משהו,
ירקתי לכיור,
"מה יש?"
"אני לא מוצאת את הבגדים שלי…"
"קלואי. את לבושה." הזכרתי לה. היא הביטה בבגדיה ועיקמה את פיה בספקנות,
"אני לא יודעת מה יש לי, אבל מאז שאני וברנון יוצאים אני פשוט נהיית על קוצים בכל מה שקשור לבגדים!" גלגלתי את עיניי.
"זה לא אמור להיות ההפך? שכשאשר מכירים מישהו, כבר לא אכפת לך מאיך שאת נראית?" הנפתי את ידיי לצדדים בשאלה,
קלואי נאנחה והביטה בי בייאוש,
"אין לי כוח אפילו להסביר לך…"

ישבנו ליד שולחן השיש בצבע קרם ואכלנו צ'יריוס. ראיתי שקלואי מנסה להגיד לי משהו, אך קצת חוששת,
"קלואי מה יש?" שאלתי אותה ישירות, מיישרת את מבטי, היא לעומתי נמנעה מליצור איתי קשר עין.
"כלום…" היא משכה את כתפיה,
"קלואי!" גלגלתי את עיניי, היא נאנחה,
"מתי את תחזרי לדבר עם ההורים שלך? הם דואגים לך את יודעת…" היא אמרה בדאגה,
"כן ממש." נחרתי,
"אני רצינית. הם אתמול התקשרו אליי."
"מה? אני מקווה שלא מסרת עליי מידע! או שלא ענית בכלל!" אמרתי אחוזת בהלה,
"לא אל תדאגי אם…לא עניתי, אבל אני חושבת שהגיע הזמן לחזור הביתה…" היא אמרה בלחש ואחזה בכף ידי,
השפלתי את פניי.
"אני לא יודעת אם אני מסוגלת…" אמרתי ברעד.
"את חייבת." היא דחקה בי.

נכנסתי לכיתה, משאירה מאחוריי את קלואי אחוזה בזרועותיו של ברנון.
סוף השבוע גרם לי קצת לשכוח מהשגרה לכמה זמן, במיוחד יום שבת שבו אני והנרי עשינו פיקניק רומנטי בפארק, הזיכרון העלה על פניי חיוך דק.
חיוכי הפך למבואס כאשר הבטתי בכיתה, הבחנתי בארון שנופף לי לשלום מרחוק, התקדמתי לעברו ואל עבר לייבל,
"היי." אמרתי בחיוך,
"פרטים גברת. פרטים." ארון דחק בי,
"פרטים על מה?" עשיתי את עצמי כלא מבינה,
"לא משנה…את יכולה לחסוך אותם, הם לא מעניינים." לייבל אמרה ואני התעלמתי, למדתי להתעלם כבר כמה שנים טובות.
"הוו מה קרה לייבל? מקנאה קצת?" ארון הקניט אותה והיא הביטה בו בבוז בתגובה.
"אתה יכול לנסות להגיד את זה שוב? כדי שזה ישמע קצת יותר אמין?!" היא אמרה בציניות, ארון לא נדחק,
"פשוט את יודעת…מאחר ולשלושתנו יש בני זוג, אני לא אהיה בהלם אם נצבט לך הלב שאין לך…" הוא עקץ, אני ולייבל הבטנו בו בשאלה,
"שלושתנו?" אמרנו בתיאום מושלם, אני בהתרגשות ולייבל בבוז. הוא הנהן בחיוך מורם,
"מזל טוב!" קפצתי עליו בחיבוק,
"מי ברת המזל?" שאלתי לתוך אוזנו, שומעת את לייבל מלמלת בזלזול 'ברת מזל…'
"גלוריה טמלר." הוא אמר, התנערתי מן החיבוק בזעזוע ותפסתי באגרסיביות את פניו בשתי ידיי,
"אתה מהההההה????" צעקתי בחלחלה, ארון שפשף את אוזנו בכאב,
"הלו להוריד טונים!" הוא צעק בחזרה. לאחר שהוא לא ענה לי הפנתי את מבטי המזועזע אל עבר לייבל,
"הוא מההההה?" נופפתי בידיי, הבחנתי בפיה הקפוץ של לייבל וללסתה החשוקה, יותר מכולנו לייבל שנאה את גלוריה הכי הרבה, אפילו אחרי מה שהיא עשתה לי. ואחרי שהיא ירדה על ארון בכל שנייה אפשרית, ואחרי שהיא גיחכה בבוז לאחר שאפילו, איך היא קראה לה? 'התת רמה סירבו לך', ארון הצליח סוף סוף לממש את מטרת החיזורים שלו, ציפיתי לאיזה יריקה מצידה, אך כל מה שהיא עשתה זה לשבת מולנו, דרוכה.
"לייבל תגידי משהו! תעזרי לי להוציא אותו מהסיוט הזה!" זעקתי, לייבל רק כחכחה בגרונה והוסיפה ביובש,
"יש לי לשירותים." היא קמה,
חזרתי לשבת על הכיסא ליד ארון,
"ארון בבקשה תגיד לי שאתה צוחק עליי."
"את רוצה שאני אשקר?" הוא שאל בתמימות ואני נאנחתי עמוקות,
"דיי אתה לא רציני! גלוריה?! באמת?! ג-ל-ו-ר-י-ה?!"
"שמעי אם, אני יודע מה את חושבת עליה אבל זאת בחירה שלי, עכשיו את יכולה לרדת לי מהוריד?" הוא אמר בקרירות, מבטו שוהה על לייבל שיצאה מן הכיתה,
"טוב טוב בסדר חמור. רק תדע שמעכשיו אני הולכת להסתובב איתך הרבה פחות!" קראתי,
"העונג כולו שלי." הוא אמר בחיוך ידידותי.
אוי אלו-הים.

השיעור התחיל, משום מה סאם לא הגיע היום וזה רווח לי.

הלכתי בצעדים כושלים ברחוב שלי, והפחד, החשש, ההתרגשות והצפייה גברו יותר ויותר עם כל צעד שעשיתי אל עבר ביתי.
התכוונתי לנקוש בעדינות על הדלת כי לא היה לי מפתח, אך אדם עם חליפה הקדים אותי ויצא מהבית, זורק כמה מילים לאחור, נכנסתי לבית, כל גופי דרוך.
התקדמתי אל עבר הסלון, שם ראיתי את אימי מדברת בפלאפון בקול מורם,
"היי אמא." נופפתי לה בחיוך קלוש,
"היי…" היא נפנפה בידה בביטול, חוזרת להתכווח עם אותו אדם.
הבטתי בה במבט ריקני, בלב מרוקן.
לא ידעתי מה להרגיש או איך אמא שלי תגיב,
אומנם פחדתי שתצעק…אבל לא צפיתי לתגובה כזאת, הייתי מעדיפה שתכעס מאשר התגובה הזאת.
חשקתי את שיניי, מנסה למנוע מדמעה מלוחה לחמוק מעיניי.
עליתי בסערה במדרגות, סגרתי את הדלת אחרי בעדינות. זרקתי את תיקי בצד,
הבטתי במראה שממולי, מתנשפת. עיניי אדומות מרוב מאמץ לא לבכות…היה שקט מוחלט לעומת סערת הרגשות שהתחוללו בי.
היא בטח לא שמה לב…חשבתי לעצמי,
ירדתי למטה, בטני השמיעה קולות מוזרים והייתי חייבת להשקיט אותה,
אימי ישבה בשולחן במטבח, מביטה בפלאפון בדאגה, קמטים חרושים במצחה,
"היי אמא." חזרתי על מילותיי, היא הרימה את מבטה מהפלאפון,
"אז…הבנת שטעית ושהתנהגת בטיפשות והחלטת לחזור אלינו?" היא אמרה באף מורם.
מה? לא האמנתי למוצא פיה,
"טעיתי?!" הבטתי בה אחוזת הלם.
"טוב אמבר, לאמא שלך אין כוח לויכוחים נוספים להיום, אם את רוצה לאכול יש שנצל קפוא במקרר…" היא אמרה בקוצר רוח ובחוסר סבלנות.
נענעתי בראשי כלא מאמינה, עזבתי את המטבח כבר לא היה לי תיאבון…
סגרתי את דלת חדרי ונתתי לעצמי לשקוע מטה, גוררת את גבי על הדלת.
עורי בה במגע עם הרצפה שהייתה קרה כמו עיניה של אמי.
הנחתי לדמעותיי לחרוש את עורי, החרשתי את קולי, החנקתי את יפחותיי.
כמו תמיד.
לא נותנת לאף אחד לשמוע אותי בוכה,
לשמוע אותי נשברת.
ורציתי לעשות רק דבר אחד.
הבטתי בחדרי וידעתי שהוא לא נמצא שם, שאבי הרס אותו ולא נותר ממנו שריד על מנת שאני אגמל.
אך לעולם לא נגמלתי.
מחיתי את דמעותיי באגרסיביות,
יצאתי מהבית בלי להגיד מילה, לא שוכחת לקחת מפתח, אוזניות ואת הנייד שלי.

התקדמתי בצעדים נרגשים אל עבר החנות שכף רגלי לא דרכה בה מזמן,
"אמבר? אני מדמיינת או שזאת את?" צחקתי.
הבטתי בחיוך בגברת אדנס. השנים שעברו עליה ניכרו בפניה ובגופה, היא הייתה בשנות השבעים של חייה, אך היא תמיד נתנה לי תחושה שהיא הרבה יותר צעירה ממני.
"לא…את לא מדמיינת…" פלטתי צחוק של שמחה,
"מה מביא אותך לפה?"
"מפלט." היא חייכה בתגובה ולאחר מכן הביטה בי בחשש,
"מה עם אביך?" היא שאלה בהיסוס,
"תאמיני לי, הוא לא יוכל להגיע אליי." אמרתי, היא הראתה לי את הדרך שידעתי כמו כף יד.
ידעתי את צבע הקירות, הכרתי את הצבעים שנטמעו בהם, ידעתי במדויק איפה הקיר התקלף.
דמעות של אושר הציפו את עיניי כשהבטתי בכן הציור שהיה נדמה כאילו היו לו כוחות משלו, כאילו מושך אותי אליו. הבטבתי בצבעים השונים ובכל מיני הגוונים שזהרו, אלו צבעי גן עדן.
"כמה טוב לחזור הביתה!" קראתי בשמחה ובהתרגשות,
סוף סוף נושמת.