~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 15! תגיבו 3>

לגמתי את הנס קפה לאיטה, מקווה שהקופאין יעורר אותי מן התרדמת, ואולי אפילו מהפחד שאחז בי עדיין, מהיום הקודם.
לייבל ערבבה את הקפה שלה והתיישבה לידי על הכיסא במטבח.
"תודה ליי, זה נורא טעים." הודתי ללייבל על הנס,
"וגם על אתמול…" אם לא הייתה לייבל, אני לא יודעת מה הייתי עושה…בוודאי הייתי ישנה ברחוב.
"שיהיה…" לייבל מלמלה באדישות, לא ציפיתי ממנה לתגובה אחרת…הרי זה ברור מאליו מבחינתה שהיא תעזור לי,
לפעמים הייתי מתחרפנת מהאדישות שלה, אבל היו פעמים שהייתי מרגישה ברת מזל שיש לי חברה כזאת…שיודעת לא להתערב כשלא רוצים, היא פשוט עשתה את מה שביקשתי, בלי שאלות, בלי ויכוחים וזה הקל עליי.
"הפצע שלך…" היא הורתה לי עם הראש אל עבר הלחי שלי, העברתי את קצוות אצבעותיי על הלחי וחשתי בנוזל.
אוחח הייתי בטוחה שעצרתי את הדם לגמרי אתמול.
"פאק…" מלמלתי ורצתי לשטוף את הפצע בשירותים.
"אם את מוכנה?" שמעתי את קולה של לייבל,
"כן, כבר!"

היא החנתה את המכונית ומבטי היה תקוע קדימה, הבחנתי מזווית עיניי שהיא מסתכלת עליי,
"את בסדר?"
הנהנתי לאיטה וזה הספיק לה.
"לא נמאס לך לשמוע את הזבל הזה?" ארון נשען על החלון הפתוח משמיע ביקורת על השיר שהתנגן מן המכונית שלה ועל הדרך הבהיל את שתינו,
"לא נמאס לך להציק לאנשים?!" לייבל אמרה ביובש, היא פתחה את דלת המכונית, לא אכפת לה שהיא פגעה בארון בגופו,
"תיזהרי!" הוא התגונן אך היא גלגלה את עיניה, יצאתי אחריה מהמכונית ולייבל כבר הספיקה להיעלם מן העין.
נעמדתי ליד ארון ששפשף את בטנו,
"מה יש לה?" הוא מלמל.
"אתה מתגרה בה ארון…אל תצפה שהיא תגיב אחרת." השבתי. הוא הסיט את מבטו מלייבל,
"היי, זה לא הכובע של ליי?" הוא סימן בראשו על הכובע,
"יאפ." עניתי, לקחתי את הכובע מלייבל הבוקר על מנת שיסתיר את הפצעים שקישטו את פניי, הוא היה כובע רחב שוליים בצבע בורדו יפהפה.
"אלו גם הבגדים שלה, לא?" הורדתי את ראשי אל גופי, הייתי לבושה בחולצה לבנה שגזרתה הייתה גדולה ומכנס עור שחור.
"מוזר ששמת לב…" אמרתי.
"טוב אנחנו מתכוונים להישאר כאן כל היום?" שאלתי אותו על מנת למנוע ממני לשאול שאלות נוספות, שנינו התקדמנו אל עבר בית הספר.
נכנסתי לכיתה, משפילה את מבטי, התקדמתי אל עבר השולחן שלי ושל סאם, עיניי חיפשו אותו נואשות, אך סאם לא היה בכיתה…
הנחתי את ראשי על השולחן, מנסה לתפוס תנומה קלה.
קמתי בבהלה מן השולחן, לאחר שחלמתי על אתמול בלילה, על האנשים האלו…
כל הכיתה הביטה בי בצורה מוזרה,
"מה קרה אמבר?" המורה שאלה,
"סתם…סתם חלום רע…" חילצתי גיחוך בהול,
"כפי שאת יודעת אמבר, לא אמורים לישון בשיעור." היא גרעה בי,
הבטתי בה, אני בטוחה שהייתי חיוורת כי לאחר מכן היא התרככה,
"לכי לבחוץ, תשטפי פנים, תירגעי." היא הורתה לי, נשפתי בהכרת טובה ויצאתי בהקלה.
שטפתי את פניי והבטתי במראה מול הכיור…אני לא הולכת לחזור לכיתה זה מה שבטוח,
טיילתי על משדאות בית הספר, אולי אוכל לנמנם על אחד העצים…לקבל קצת שקט.
הבחנתי מרחוק בדמות השרועה על הדשא, נשענת על עץ האלון. התקרבתי אליה,
"סאם?" מלמלתי, אך הוא לא שמע אותי כי הוא שמע מוזיקה, עוצם את עיניו. הורדתי את האוזניות מאוזניו, הוא פתח לאט את עיניו והתיישר מישיבתו המרושלת,
"אמבר." הוא פלט בקול קלוש, משפשף את עיניו בעייפות.
"סאם אני רוצה תשובות…"
"תשובה? תשובה למה?" היא שיחק את עצמו כלא יודע,
"אל תעשה את עצמך כמטומטם, אני רוצה להבין מה לעזאזל קרה אתמול!" דרשתי. הוא לא הביט בי, שמתי לב לבליטה בלחייו כאשר הוא נעל את לסתו. היה נראה כאילו הוא לחוץ,
"סיפרת לשוטרים או למישהו מה קרה?" עוד הפעם הכל נהיה מבולבל,
מה קורה פה לעזאזל?!
"סאם מה לכל הרוחות הולך פה?" הזדעקתי, הוא התרומם מישיבתו והתקרב אליי,
"תעני לי! סיפרת למישהו את מה שקרה אתמול?" הוא התבונן בי במבט יוקד,
"לא, לא סיפרתי." אמרתי בקול קלוש, והוא נשף לרווחה, פורע את שיערות ראשו.
הרוח הקרירה שנשפה הוחלפה ברוח חזקה אשר גרמה לעורי להפוך ניקודים ניקודים ולנשירת עלים מן העץ.
הרוח העיפה את שיערי ואת הכובע ממני, תפסתי אותו שלא יברח, לאחר דקה של שקט סאם הביט בי,
"מה זה, מי עשה לך את זה?" הוא נגע בקווצת אצבעותיו בלחי שלי.
"אחד מהבחורים, אתה זוכר איך הם נראו? הוא היה עם שיער שחור, עיניים כחולות…" אמרתי בשקט, סאם לפתע הוריד ממני את ידו ומבטו וגירד את ראשו,
"טס…אני לא, מאמין אני אהרוג אותו…" הוא מלמל בשקט, אך מספיק חזק בכדי שאני אשמע,
"טס? רק רגע , אתה מכיר אותם???" עיניי נפערו לרווחה,
"תענה לי, אתה מכיר את הבחורים ההם???" שאלתי בזעם,
"אמבר…" הוא ניסה להרגיע אותי אך אני הייתי יותר מידי נסערת.
"תענה לי סאם! אתה מנסה לחפות עליהם?" סאם הביט בי ללא אומר, חסר הבעה.
עיניי הכילו את כל הרגשות שהתחוללו בי, זעם, אימה, פחד, כעס, חוסר הבנה…
"הם לא אנשים רעים אמבר…." הוא אמר בלחש, במבט רציני…
הוא עושה ממני צחוק?!?!?!
"לא אנשים רעים?! אז מה הם?? הם ניסו לאנוס אותי סאם, אם הם לא רעים אני לא יודעת נמה הם!" צחקתי צחוק משוגע,
"הם לא היו עושים את זה…"
"אם לא היית מונע מהם הייתי חסרת אונים תחת הידיים שלהם!" צרחתי,
"אמבר, את לא מכירה אותם-
"אני לא מאמינה! אתה מגן עליהם?! הם עבריינים סאם!" דמעות החלו לטשטש את ראייתי כשנזכרתי באירועי אמש.
"אמבר אל תספרי לאף אחד." הוא ביקש, מתחנן,
"למה? אני רוצה הסבר!" הוא נאנח ולפט את שיערות ראשו כאילו הוא ברצונו לתלוש אותם מהמקום,
"אני לא יכול לספר לך…" הוא אמר בהתנצלות,
"אתה חייב לי לפחות את זה, לא?" הישרתי לסאם מבט…מנמיכה את קולי. הוא הוריד ממני את מבטו לאט, מלכך את שפתיו,
"הבטחתי לאימהות שלהם, טוב?"
האימהות שלהם?! על מה הוא מדבר?!
"הבטחתי להן שאני אשמור עליהם…"
"תשמור עליהם?! עם כל הכבוד אני לא חושבת שהם אלו שצריכים הגנה- החלתי לרטון אך סאם קטע אותי-
"אמבר אני יודע שאת כועסת, אבל תקשיבי לי עד הסוף!" השתתקתי.
"הנערים האלו הם לא אנשים רעים אמבר…הם נערים אבודים…האימהות שלהם השביעו אותי שאני אשמור עליהם, אשמש כדוגמא, אפקח עליהם עין! שאני אעשה הכל על מנת שהמשטרה לא תשים עליהם את הידיים שלהם…יש להם כבר תיקים גדולים במשטרה אמבר. ולעזאזל עם המשטרה! היא לא מטפלת בבעיה! היא רק דוחפת אותה לתא מזוין באיזה כלא מחורבן, במקום לעזור לנערים המסכנים האלו שהמציאות לא עשתה עימם חסד." הוא אמר בלהט,
"חשבתי שאמרת שהמציאות היא רק זירה…" הזכרתי לו את דבריו,
"נכון, היא רק זירה. אבל זה לא אומר שהם לא צריכים עזרה, אמבר נשבעתי לאימהות שלהם, אני לא יכול לאכזב אותן. את צודקת שמה שהם עשו הוא לא בסדר, יותר מלא בסדר זהו פשע. אך את לא צודקת שהם עבריינים, אני מאמין שהם יכולים להשתנות אמבר…אני צריך שתבטיחי לי שלא תספרי דבר." הוא הביט בי בעיניו בתקווה, נענעתי בראשי לאט,
"אני לא מסוגלת סאם…הם פגעו בי! הם יכולים לפגוע בעוד אנשים! אתה לא יכול לרחם עליהם ולוותר להם…"
"אני לא מוותר אמבר. תאמיני לי הם כבר יחטפו על הראש ממני, אני רוצה לתת להם הזדמנות להשתנות- להפוך לאנשים טובים, מה שהמשטרה לא יודעת זה שברגע שהם שמים עליהם סוגר ובריח הם מציבים להם עובדה שהם אנשים רעים וזה בטבע שלהם!" החלתי לנענע בראשי,
"אמבר!" הוא לחש לי, הוא אחז בשתי כתפיי וחדר אל תוך שתי עיניי,
"אני צריך שתבטיחי לי!"
"סאם אני לא-
"אמבר, תסמכי עליי." בלעתי את רוקי,
"בסדר…" אמרתי רועדת, הוא חייך וקירב אותי אליו לחיבוק,
"בתנאי אחד! ברגע שהם חוצים את הגבול עוד פעם אחת אתה מודיע למשטרה, אתה צריך לתת להם לקחת אחריות על המעשים שלהם, לשלם. אתה לא יכול לתת להם יותר מהזדמנות שנייה." אמרתי לתוך אוזנו,
"כדבריך."