~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 14! תגיבו 3>

"לאן אתה לוקח אותי? מטורף אחד?!" פלטתי צרחה כאשר סאם גרר אותי אחריו בידו בלי רחמים.
"חכי ותראי!" הוא צעק בחזרה.
כך רצנו שנינו כמו מטורפים, והרוח הקרה הצליפה בפנינו.
"סאם אני לא נושמ-נושמת!" קראתי בקול, מתנשפת.
כמובן שלג'נטלמן הזה לא היה ממש אכפת.
התנגשתי בגבו כאשר הוא נעצר,
"הגענו." הוא אמר, משחרר את ידי, הצצתי מאחורי גבו.
הבטתי סביבי, המקום היא מואר על ידי כמה מנורות עמומות שניצבו במקום מרוחק במקצת.
המקום היה מלא במתקנים העשויים מבטון ומתכת, מתקנים מגווני צורות, רמפות למיניהם בגדלים וגבהים שונים, תיבות, פירמידות, משטחים משופעים, בריכות, מעקות ומדרגות. על גבי המתקנים התנוססו כתבים וציורי גרפיטי שרובם היו סתם קללות…ניתן היה להבחין שהמבנה הזה ישן כי זה היה ממוקם בשכונה מוזנחת שהייתה נראית כשכונת פריפריה. מצד אחד קצת פחדתי כשסאם גרר אותי אחריו, השכונות היו מפחידות, חשוכות…אבל מצד שני סמכתי על סאם.
"אז…מה את אומרת?" סאם פנה אלי.
"אפשר להגיד שהמקום הזה לא ראה מטאטא ומגב כבר כמה שנים טובים." התבדחתי, סאם צחק,
"כן…הוא באמת צריך קצת שיפוץ…" הוא משך בכתפיו,
"קצת?" הרמתי גבה,
"טוב דיי הרבה…בכל אופן,את יכולה לקרוא לו הבית השני שלי." חייכתי בעצב למשמע דבריו, גם לי היה מקום…מקום שפעם נתתי לו את השם 'הבית השני שלי' אם לא הראשון…אבל הוא נעלם, נכחד.
"לאן אתה הולך?" שאלתי את סאם כאשר הוא התקרב אל המתקנים כשהוא מחזיק בסקטבורד.
"לאן את חושבת?! המקום הוא לא בובת ראווה…הוא נועד בשביל שהשתמשו בו…" גיחכתי.
הבטתי בו עולה על אחד המתקנים שנראה כמו קערה, קערה פתוחה…לפני שהבנתי מה הוא עושה, הוא עלה על הסקטבורד.
ניסיתי להימנע מלפלוט צרחה כאשר בהיתי בסאם עושה כל מיני פעלולים באוויר,
אני פחדנית…מודה באשמה, ובכל רגע נתון הייתי בטוחה שהוא הולך למות או משהו…אך החזקתי את עצמי חזק כי ידעתי שאין מצב שאני אתחמק מהירידות שלו אחר כך.
כן, מסתבר שהוא עד כדי כך טוב, כל כך טוב עד שזה היה נראה כאילו הוא עף באוויר,
לא רגע- הוא באמת עף באוויר כשאני חושבת על זה עכשיו…
בזמן שהוא עלה על כמה מתקנים כשהרוח העיפה את שיערות ראשו ובלגנה אותן עוד יותר, ובזמן שהיא גרמה לחיוכו להפוך לפראי יותר- התפללתי בכל ליבי שלא יקרה משהו נורא כאשר בהיתי בו מתגלגל שם…נחשפת לעובדה שהוא נראה כל כך טוב כשהשיער שלו מתעופף ככה…
אה כן- וגם לעובדה שהחיוך שלו גורם לי לשנוא אותו על זה…על זה שאני בכלל בוהה בו!
וכמו להעניש אותי, סאם התקדם אליי עם החיוך הכי גדול בעולם.
איפה הייתה פיית השיניים כשהיא הייתה צריכה לקחת את השיניים שלו ממנו?!
פאק אני בוהה בשיניים,
למה לעזאזל אמבר את בוהה בשיניים?!?! שיניים!!!
טוב לא רק שיניים למען האמת…גם בשפתיים המלאות שלו…הזיפים שמעטרים את עצמות לחיו הבולטות…בעיניו החומות שמצטמצמות עקב החיוך.
"אמבר?" סאם הביט בי חצי מבולבל חצי משועשע…אולי בגלל שבהיתי בו כמה דקות בשקט.
אני מקווה שלא עם פה פתוח לפחות!
"ממ…מה?" התעוררתי ממחשבותיי המקוללות,
"את בסדר?" הוא שאל בחיוך משועשע.
"כן, כן לגמרי! אני סתם בהלם ממה שעשית פה וקצת חוששת לחיי שניצחת בהתערבות ואפילו לא קבענו על מה…" אמרתי במהירות שלא אופיינית לי, הוא גיחך.
"זה בסדר, את גם ככה חייבת לי על התערבות אחרת…אז אני פשוט אזכור את זה כשתצטרכי לשלם לי." הוא אמר בחיוך שבע רצון,
"הו, תודה לך סאם האדיב!" אמרתי בציניות, עושה עצמי כמשתחווה אליו בצחוק.
"די, די…" הוא אמר מבודח, מנפנף בידו.
"עכשיו תורך." הוא אמר, הרמתי אליו את מבטי, מרימה גבה…הוא היה נראה רציני,
"תורי למה?"
"להראות לי את כישורייך בסקטבורד." הוא השיב בחיוך,
"מצחיק. כבר הוכחת את זה שאתה טוב בזה, אתה לא צריך להשפיל אותי בשביל להוכיח את זה שוב." רטנתי.
"התכוונתי שתנסי…תאמיני לי ברגע שתיוועדי לתחושה, את לא תוכלי לעזוב אותה!"
לאחר טיעונים מצידי וטיעונים מצידי איכשהו הוא שכנע אותי לעלות על הסקטבורד.
"ואוו. אתה צודק באמת התחושה היא עילאית!" אמרתי בציניות, כאשר עמדתי על הסקטבורד מבלי לזוז,
"מיציתי, עכשיו אנחנו יכולים לחזור בבקשה ל-
"לא לא לא גברת צעירה את נשארת פה!" סאם מנע ממני לרדת מהסקטבורד כאשר הוא החזיק בי בשתי כתפיי.
"עכשיו קחי דחיפה קטנה עם הרגל לאחור, ותעלי את הרגל לאחר מכן על הלוח." עשיתי כדבריו, ונעתי באיטיות על הסקטבורד,
"עכשיו דחיפה גדולה יותר." הוא הורה ועשיתי כדבריו, נעה מהר יותר, סאם מחה לי כפיים מאחור.
חייכתי לעצמי ונתתי דחיפה יותר גדולה,
"אתה רואה, עוד כמה ימים ואני אהיה יותר טובה ממך!" זרקתי אליו, כאשר הפנתי את ראשי לאחור, לא מבחינה באבן שניצבה מולי.
סאם הבחין,
"אמבר תסתכלי- הוא ניסה להזהיר אותי אך אני כבר הייתי שרויה על הרצפה, משפשפת את ישבני,
"אחחח!" קראתי בכאב, סאם רץ אליי…ראיתי מזווית עיניי שהוא מתאפק שלא לצחוק.
ממש גבר מקסים.
"קדימה, תוציא את זה." אמרתי ביובש, והוא החל לצחוק,
"מצטער, זה פשוט איך שאת, איך שאת נפלת והתגלגל-
"טוב מיצינו. עכשיו סתום!" אמרתי ברוגז.
"את בסדר?" הוא שאל לאחר שסיים לצחוק,
"כן…איכשהו…"
"טוב מי יודע…אולי עם עוד כמה אימונים בהחלט תהיי טובה כמוני…" הוא גירד בראשו,
"הוו לא!" התרוממתי מהרצפה,
"אני לא הולכת לעלות על הדבר המחורבן הזה שוב!" שמתי לב לצורה שבה סאם עיוות את פיו כאשר קראתי לאהובתו 'דבר מחורבן'.
"אוי פשוט תודי שהעובדה שאת לא מצליחה בזה אוכלת אותך!" הוא אמר את מה שהרגשתי,
"לא…זה פשוט…זה פשוט אני לא מבינה מה הטעם להסתובב עם הדבר הזה- הצבעתי אל עבר הסקטבורד-
"כשיש לי רגליים בריאות תודה לא-ל!" אני מודה שהתנהגתי בצורה ילדותית באותו רגע…וגם סאם חשב כך למען האמת, אבל למי אכפת?!
"טוב אני רוצה לחזור הביתה, מה השעה?" שאלתי בעצבים, סאם הביט בי בצורה מוזרה,
"אתה רוצה לענות?!" שאלתי אותו בעצבים כאשר הוא רק הביט בי במבט המטומטם שלו.
"המצב רוח שלך משתנה בתדירות כזאת לעיתים קרובות?! או רק כשאת מגלה שאת פשוט כשלון גמור במשהו?!" הוא אמר ביובש.
כשלון.
לכמה דקות טובות הרגשתי כאילו כל מה שקרה בביתי טבע בים, ואני נסחפתי לחוף מבטחים. הוא הצליח להשכיח ממני את אימי, אבי…את המבחן, את היותי כשלון.
ועכשיו אני מרגישה כאילו הכל חוזר אליי בחזרה- חזק יותר.
בלי לענות לו לקחתי את הפלאפון שלי ואת האוזניות ששמתי בצד לפני כן והחלתי ללכת מהמקום.
"אמבר!" הוא קרא לי, ואני המשכתי בשלי,
"אמבר!" הוא הרים את קולו,
"תעצרי, את לא יכולה ללכת לבד במקום הזה, בשעה הזאת." הוא קרא לי וניסה להשיג את צעדיי, ואני רק הגברתי אותם.
"עצרי!" הוא קרא, לופט את ידי בחוזקה וגורם לי להסתובב אליו, הבטתי בו בקור.
"תעזוב." אמרתי ביובש, מסמנת בראשי אל עבר היד,
"כשתעצרי." הוא השיב גם כן ביובש.
"אני לא מקבלת ממך פקודות!" אישוניי רצו בארובותיהן מצד לצד.
"אל תהיי טיפשה אמבר ות-
שיחררתי את ידי ממנו בחוזקה,
"אל תעקוב אחרי." סיננתי בארס והלכתי משם.

הלכתי במהירות בין הסמטאות החשוכות, רועדת…ולא מהקור.
התחלתי להתחרט על ההתנהגות הילדותית שלי, ובעיקר על זה שהתעקשתי שיעזוב אותי, זה לא היה נראה רעיון חכם במיוחד עכשיו.
הייתי דרוכה, דרוכה ומפוחדת עד כדי כך שקפצתי בבהלה מכל צליל שנשמע, מכל חתולה שעברה.
הגעתי לרחוב צר בעל בתים רעועים, האצתי את קצב צעדיי כאשר שמעתי בקרבת מקום קולות צחוק…לא היה לי מושג לאן אני הולכת, לא היה לי מושג מהי הדרך בחזרה לביתי, ובכלל האם יש לי לאן לחזור?! לא לקחתי מפתח, ולא נראה שאני רצויה שם בכלל.
קולות צחוקם של הנערים שגברו התערבבו עם בכי חרישי, הבכי שלי.
פניתי בחדות אל הרחוב הבא,
ארבעה נערים שיכורים ניצבו מולי,
"הופללהההה, מי זאת?" הנמוך מבין כולם התקרב אלי וליטף את שערי בקצוות אצבעותיו, עיוותי את פרצופי כשהרחתי את ריח האלכוהול שנידף מפיו.
הנערים החלו לצחקק,
"היא לא בשבילך ריי, היא צריכה מישהו בגובהה שלה." הנער עם הגוף המסיבי העיף בידו את מי שהתגלה כ-ריי ממני, נשפתי בהקלה אך ליבי החל שוב לפעום במהירות כאשר הנער הגדול החל לגעת בי, הבטתי בצלקת ליד העין השמאלית שלו ברתיעה.
"איזו קבלת פנים אתה נותן לה? רוצה מותק?" השלישי התקדם, ודחף בקבוק בירה מתחת לאפי, נדחקתי לפינה.
"תנו לי ללכת!" מלמלתי מפי, אך הם רק צחקו.
"הצילו! הצילו!" פלטתי מפי אך הרביעי מהם כיסה את פי בכף ידו, המשכתי לצעוק אך קולי התעמעם.
הקול שלי לא יכל לעזור לי במצב שלי, אז נעצתי את שיניי בכף ידו של הבחור, הוא פלט זעקת כאב,
"בת זונה!" הוא קרא בקול וניפץ את בקבוק הבירה על הקיר, רסיסי זכוכית עפו לעברי, פוצעות אותי בלחיי…
הכאב, הריח של הדם, הריח של האלכוהול, סחרחורת…הרגשתי אבודה.
חסרת אונים, שמעתי מישהו קורא בזעם-
"תעזבו אותה!" הפניתי את ראשי, נשפתי בהקלה כשראיתי את סאם.
הוא החל להוריד אותם ממני,
"תעזבו!" הוא המשיך ושמעתי אותו מלמל משהו כמו 'שיכורים מהתחת'.
לא הוצאתי מילה מפי, הייתי משותקת, עומדת באותו המקום שבו עמדתי שם קודם לכן.
לפתע שמענו סירנה של משטרה בקרבת מקום, הנערים החלו לרוץ מבוהלים לכיוון ההפוך לצליל, אל המקום בו לקחתי את הפנייה. המבט הכעוס של סאם הפך למבוהל ולא מוסבר,
"אז הם היו רציניים שהם התכוונו שהם הולכים לסייר כאן בלילה…" הוא מלמל ולא ממש הבנתי מה הולך.
"אמבר- הפנתי את ראשי אליו, עם שיער סתור…עדיין מבוהלת ומתנשפת בכבדות,
"תקשיבי לי, אני חייב לזוז! כשתפגשי בשוטרים אל תגידי להם דבר ממה שקרה כאן-
"מה סאם, אני לא מבינה- פלטתי מפי, הכל התערפל בראש שלי,
"תקשיבי לי!" הוא התקרב אלי, מחזיק בזרועותיו את ידיי.
"אל תגידי כלום לשוטרים! תגידי להם שהלכת לעשות טיול, נאבדת ואת לא יודעת איך לחזור הביתה…הם ייקחו אותך והכל יהיה בסדר!" הבטתי בעיניו של סאם, הוא היה חדור מטרה.
"מה למה סאם, אני לא מבינה! מי אלה האנשים האלה?" הכל נעשה פחות ברור מרגע לרגע,
"פשוט תעשי מה שאני אומר לך!" הוא אמר בתקיפות.
הנהנתי לאיטה, הוא שחרר אותי לאט…נתן בי מבט קצר, מצטער…וברח מהמקום.