~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 13. תגיבו 3>

חזרתי הביתה, טרקתי את הדלת אחריי.
עליתי אחת שתיים במדרגות במהירות, זרקתי את התיק בפינת החדר והטחתי את עצמי על המיטה, כשידיי פרוסות לצדדים.
"אמבר, דמיינתי או שחזרת הביתה?" שמעתי את קולה של אימי מעבר לדלת.
נאנחתי.
לא היה בכוחי אפילו לענות לה.
"אמבר?"
נאנחתי שוב. ידית הדלת זזה ואחריה נכנסה אימי לחדר.
"אוחח אמבר כמה פעמים אני צריכה להגיד לך 'לא לזרוק ככה את התיק שלך בחדר'!" גלגלתי את עיניי, מבחינה באימי פוסעת אל עבר התיק שרוכסנו היה פתוח במקצת.
"מזה?!" שמעתי את אימי מקטרת.
"איך את יכולה ללמוד באי סדר שכזה?" היא החלה לנבור בתיק שלי.
כן, כן….אז מה אם אני לא מסודרת?! ושאין לי כוח לתקוע את הדף שהמורה הביאה לנו בשיעור מתמטיקה אל תוך הקלסר?! או שלא אכפת לי לתקוע בצורה כל כך עקומה את הספר במחשבים בתוך התא?!
מחשבים.
אוי פאק.
התרוממתי ממיטתי כאילו דבק בי שד, אחזתי את תיקי מצד אחד, ומהצד האחר אימי אחזה.
"אמא תעזבי את התיק!" קראתי אליה בקול,
"אמבר מה יש לך? תני לי לסדר את ה-
"לא! לא! תסדרי אחר כך! אני צריכה-
"נו בחייך, אני לא אתן לבת שלי ללכת לבית הספר כמו איזה שלוחה!" כך המשכנו למשוך ואת התיק ולנסות להשחיל משפט אחת אחרי השנייה במשך חצי דקה.
בחצי דקה האחרת אני ואמא שלי לטשנו עיניים במבחן שנשמט על הרצפה, יחד עם התיק שלי וכל התכולה שבו.
"מה זה אמבר?" שמעתי את אמא שלי מסננת מבין שיניה. הרמתי את מבטי מהנכשל אל עבר אימי שלא נראתה מרוצה במיוחד, להפך- מאוכזבת.
שוב.
"אמא אני באמת השתדלתי, אני באמת ניסיתי, את יודעת שכן!" פניתי אליה מתחננת והיא רק נענעה בראשה, היא התכופפה מרימה בקצוות אצבעותיה את המבחן שלי.
"הינה אתן, הנשים האהובות שלי, מה שלומכן?" אבי נכנס, ידיו פרוסות לצדדים.
אימי מיהרה להחביא את המבחן מאחורי גבה, אם להתחשב באיך –אבי- יגיב כשעיניו יפלו על פיסת הנייר הזאת, זה רעיון לא רע בעצם.
אך לצערי הוא הבחין.
"מזה מותק?" הוא פנה אל אימי.
"כלום כלום יקירי…" היא מלמלה, אין ספק שהיא נראתה קצת לחוצה.
"קדימה ג'ולי, אני לא טיפש, מה זה?" פניו התקשו מעט, ובלי לחכות לתשובה הוא חטף את הדף מידיה.
כל גופי נדרך כשהבטתי בו חוקר את המבחן ומבטו נעשה קשוח יותר.
"מה זה?"
נשבעת שאם אני עוד פעם אחת אשמע את צמד המילים הללו, אני אהרוג מישהו! חשבתי בכעס.
"המבחן שלי.." פלטי בספק שאלה, ספק תשובה, עונדת על פרצופי מבט לחוץ.
"זה מבחן זה?!" הוא הרים את קולו, מתקרב אלי כאשר הוא מנופף בידו במבחן.
"זה חתיכת חרא, זה מה שזה!"
"רוברט…" שמעתי את אימי ממלמלת, מניחה את ידה על כתפו בכדי להרגיעו, אך הוא ניער אותה ממנו.
"אל תנסי אפילו ג'ולי! הילדה הזאת צריכה לקחת קצת אחריות על החיים שלה!" הוא אמר כשהוא מביט בי, במבט נוקב.
הבטתי בו, חסרת אונים…נושמת לאיטה.
"סליחה לא ילדה- נערה, שעוד מעט הופכת לאישה למען ה'! אילו חיים את חושבת שיהיו לך עם ציונים כאלו, איזה? זה ציון זה?!" הוא המשיך להטיח בי את עלבונות, ממשיך לקרוע את הלב שלי לחתיכות בדיוק כמו שהוא קרע את פיסת הנייר מול עיניי, באותו הרגע.
"אבא…" ניסיתי להוציא בקול קלוש,
"שום אבא!" הוא קטע אותי.
"זאת קבלת הפנים שאני צריך לקבל כשאני חוזר הביתה?! כשאני קורע את התחת בשביל שיהיה לך יום אחד גם כן מקום בחברה הגדולה שלי!"
"אבל אני לא רוצה לעבוד בה!" הרמתי את קולי, לא הצלחתי להשתלט על עצמי.
"את עדיין ילדה! את לא יודעת מה את רוצה! וכדאי שתתחילי לקחת את החיים שלך בידיים גברת צעירה! בית ספר נועד בכדי לממש את מה שנועדת לו!"
את מה שאני נועדתי לו, או אתה אבא?! חשבתי בלי קול.
"לא על מנת להתרועע עם איזה חבורה מסכנה בבית ספר, מתי תפסיקי להסתובב עם המה שמו? פורט על המיתרים הזה-
"קוראים לזה גיטריסט אבא." עניתי בקשיחות.
"לא אכפת לי מה זה! החל מעכשיו את מתחילה ללמוד, ואת לא זזה מספרי הלימוד, את לא נכנסת דרך הדלת הזאת עם עוד כשלון." הוא הפנה את ידו אל עבר דלת הכניסה, שהיה אפשר לראותה דרך הקומה למעלה.
עיניי החומות הפכו לאדומות במקצת, ודמעו מלוחות החלו לטשטש את ראייתי.
אבי הפנה את מבטו הכעוס ממני, הוא עבר על פניה של אימי שניסתה שוב ליצור מגע בינה לבינו, ויצא מחדרי.
אימי יצאה אחריו, מחליפה איתי מבט קצר.

נתתי לדמעותיי לזרום במורד לחיי,
נתתי לעצמי לתבוע בהן.

ישבו לאכול ארוחת ערב, שום רחש לא נשמע חוץ מנקישות הסכו"ם והשעון המתקתק שהורה על השעה שמונה.
"תעבירי לי את המלח." אבי פנה אל אמא שלי, היא העבירה לו ביד רועדת.
מנצלת את זה שהוא דיבר איתה היא שאלה,
"אז איך היה בברצלונה?"
"ניסינו לסגור עסקה עם רונארדו עולמיניו, את יודעת…זה שסיפרתי לך עליו. והצלחנו, הוא הסכים להביא לנו את הרעיון שלו על התוכנה החדשה…" אבי סיפר,
"תמורת מה?" אימי הייתה מופתעת.
רק אני הייתי חסרת כל עניין.
"תמורת הציור המקורי של אדוארד, אדוארד אוחח אני לא זוכר, איזה טיפש, מי מעדיף חתיכת גרוטאה עם צבע על פני- משפטו של אבי נקטע כאשר גררתי את כיסאי לאחור.
"מה קרה אמבר?" אימי שאלה.
"כלום. פשוט איבדתי את התיאבון." עיניתי ביובש, מחדירה מבט קר אל תוך עיניי אבי.
"שבי עד שכולנו נסיים לאכול."
זה חוק אצל אבא שלי, 'אף אחד לא קם מהשולחן עד שכולם מסיימים לאכול'.
תסלח לי אבא אבל ממש לא בא לי לשבת כאן בכוח ולהקשיב לשיחה היהירה שלך.
"לא מסוגלת." סיננתי מבין שיניי, ידיי לפתו בכוח בצידי הכיסא.
"להרבה דברים את לא מסוגלת, אע אמבר? עכשיו אני מבין למה קיבלת ציון כזה, אולי גם קשה לך לשבת על הכיסא בכיתה עד שהשיעור מסתיים וככה שום דבר לא נכנס לך שם לקופסא?!" הוא תופף באצבעותיו על ראשו.
זהו זה.
התרוממתי מן כיסאי, רוכנת על השולחן, ידיי אוחזות בו,
"יודע מה, אבא? בפעם הבאה שאני אקבל ציון כזה, תן לי לחסוך ממך את הצורך בלהשאיר אותי מחוץ לדלת הזאת- הפנתי את האצבע שלי אל עבר דלת הכניסה באותה צורה שהוא עשה כמה שעות קודם לכן,
-בכך שאני אצא ממנה עכשיו." אמרתי ביובש, יצאתי מהדלת, לא שוכחת לקחת לפני את הפלאפון שלי והאוזניות, וטרקתי את הדלת בחוזקה.

I walked across an empty land
חציתי אדמה ריקה
I knew the pathway like the back of my hand
ידעתי את הדרך כמו גב כף ידי
I felt the earth beneath my feet
הרגשתי את האדמה מתחת לרגליי
Sat by the river and it made me complete
יושב ליד הנהר, וזה נותן לי להרגיש מלא.

Oh simple thing where have you gone
דבר פשוט, לאיפה נעלמת?
I'm getting old and I need something to rely on
אני נעשה מבוגר ואני צריך משהו להישען עליו
So tell me when you're gonna let me in
אז תגיד לי,מתי את הולך לתת לי להיכנס?
I'm getting tired and I need somewhere to begin
אני נעשה עייף ואני צריך מקום בכדי להתחיל.
השיר התנגן באוזניי, מלווה עם נשימותיי הארוכות.
ישבתי על הספסל, ידי כרוכות סביב רגליי.
הבטתי באגם מולי.
הצצתי אל מסך הפלאפון שלי, עברו כמעט שלוש שעות, השעה הייתה אחת עשרה ורבע…
לא היה לי אכפת כמה זמן אני יושבת כך, כי זה הרגיע אותי.
זה תמיד הרגיע אותי….כשהכול נעשה כל כך מסובך מבפנים, אני אוהבת לשבת בפארק ולהתבונן בצמחייה…באגם, ולשמוע שירים.
לא היה אכפת לי שקר קצת,
טוב זה שקר.
קפאתי מקור…אבל זה היה חלק מהכיף, מזל שלפני שיצאתי שמתי על עצמי קפוצ'ון.
זה היה הדבר השני ברשימה של-
'הדברים שמרגיעים אותי'
את הראשון לא יכולתי ממש לעשות, ואת השלישי…
טוב לאכול קופסא שלמה של גלידת וניל עוגיות ממש לא תעזור לדיאטה שלי, וחוץ מזה קר עכשיו…
הרגשתי איך עם כל תו, כל צליל…אני נעשית קלה יותר, לא במובן הפיזי.
הורדתי לשנייה את האוזניות, מקשיבה למים, מקשיבה לרוח, מקשיבה לצרצרים, מקשיבה ל-
בום! שמעתי רעש ענקי שאחריו נפלטה קללה עסיסית.
פלטי צרחה, כאשר דמות התקדמה לכיווני, מדדה. היא הייתה לבושה בג'ינס כהה, קרוע מעט, וקפוצ'ון אדום. פניה היו מכוסות בכובע של הקפוצ'ון.
הוו פשוט נהדר.
"חתיכת מטומטם הבהלת אותי!" נתתי לסאם מכה כאשר ידי השנייה מונחת על לוח ליבי.
"שמתי לב…" הוא אמר בציניות, משפשף את כתפו.
"מה את עושה כאן בכל מקרה?" הוא שאל אותי.
חזרתי לשבת על הספסל באותה צורה שישבתי בה קודם,
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו את אותה השאלה, הוא נאנח בתגובה,
"אנחנו באמת מתחילים עם הויכוח הזה עכשיו?!" הוא שאל בקוצר רוח.
הפנתי את מבטתי אל האגם,
"סתם…שואפת אוויר…" השבתי. הבחנתי מזווית עיניי שהוא התיישב לידי.
"ממתי את פה?" הוא שאל, מביט בי…אך לא הסרתי את מבטי מהאגם,
"לא יודעת…שמונה וחצי…" משכתי בכתפיי,
"אני רואה שהספק כבר לשאוף את המקום." הוא אמר בציניות, גלגלתי את עיניי.
"אתה נעשה מצחיק מרגע לרגע." השבתי באותה נימה.
"אני יודע." הוא השיב, הבחנתי בחיוך הצדדי המפורסם שלו.
כשהוא ראה שאני לא מגיבה, הוא הסיר את מבטו ממני, ונעץ אותו כמוני- באגם.
ישבנו זה לצד זה למשך כמה דקות, דקות של שקט.
"סאם?"
"יאפ?"
"מה…מה אתה עושה בשביל להרגיע את עצמך?" שאלתי אותו, אני לא יודעת למה אפילו…זה פשוט הרגיש, הרגיש נכון.
"מה זאת אומרת?" הוא שאל, רוכן קדימה כשזרועותיו נשענות על רגליו.
"אתה יודע…מה אתה עושה כשאתה עצבני, כועס, או סתם מצוברח…" החלתי לומר בלהיטות,
"מה גורם לך להירגע…ולגרום לכל הסביבה שלך להיעלם…לכל המחשבות והדאגות-
"להישכח ממך לכמה זמן?…" הוא השלים אותי, הפנתי אליו את מבטי וחייכתי, הוא חייך בחזרה.
"כן."
הוא החזיר את מבטו אל האגם.
"אני מנקה." הוא החזיר,
פלטתי נחירת צחוק,
"באמת?" לטשתי בו עיניים פעורות, הוא החזיר אליי מבט מבודח,
"נראה לך?! צחקתי…" נתתי לו מרפק צדדי,
"את חייבת להפסיק עם המכות הפתאומיות האלו!" הוא אמר באצבע מזהירה,
"נו!" דחקתי בו,
"אני גולש…על סקטבורד…" הוא אמר בכנות.
"באמת?"
"באמת." הוא החזיר לי חיוך.
"אז מה גרם למבט העצוב הזה?" הוא שאל אותי, מצביע על פניי.
"יותר נכון מי…, גיחכתי במרירות,
"דברי." הוא פקד עליי,
"עזוב…סיפור ארוך…" מלמלתי,
"נסי אותי." הבטתי בו משועשעת,
"אתה לא הולך לוותר לי, נכון?!"
"לא." הוא חייך חיוך מעצבן.
"זה אבא שלי…" משכתי בכתפיי,
"והרצון המדהים שלו שאני אהפוך לשיבוט שלו, או לפחות של אחותי…" מלמלתי במהירות.
"אז למה את לא עושה את מה שאת באמת רוצה?"
אהבתי את זה שהוא שאל אותי שאלה ישירה…בלי לשחק משחקים, אך עם זה, זה פגע בי בדיוק בנקודה רגישה, אני לא בטוחה שאני מוכנה לישירות ולכנות כזו…אני רגילה להכחיש, ולהתרגל למציאות…
"זה לא כל כך פשוט…" גיחכתי בעצב,
"רק כי את הופכת את זה לקשה." הוא לא ויתר לי,
"שמע…אתה לא יודע הכל, וגם אם תדע… זה פשוט מסובך מידי…" שתקתי לכמה שניות,
"ומה איתך אדון 'הכל פשוט' מה גורם –לך- להתחרפן?" כמו תמיד העברתי נושא, נועצת בחזו את האצבע שלי, הוא הביט באצבע בגיחוך,
"עצלנים, אנשים שזורקים את האשמה על החיים, ותרניים-
"איך אתה יכול לשפוט אנשים? אתה קצת ביקורתי אתה יודע…אין לך מושג מה עובר עליהם." הבטתי בו, משלבת את ידי מתחת לחזי כדי להתחמם.
"אנשים הם אחראים על החיים שלהם…אני לא מאמין בגורל אמבר…המציאות היא זירה, ואנחנו צריכים להתמודד בה, ולא להאשים אותה…לא לנסות לברוח ממנה על ידי התחבאות במיטה, על ידי סמים ואלכוהול."
"אבל לפעמים הזירה קשה מידי."
"שיתמודדו." הוא ענה ביובש, לא האמנתי…איך בנאדם מסוגל להגיד דברים כאלו?!
"יש לך עוד משהו שאתה שונא?!" שאלתי בסרקזם.
"צבועים,שאוהבים לעשות רעש." הוא השיב, התחלתי לצחוק כלא מאמינה,
"הוו…ראינו איך אתה שונא…שונא עד כדי כך עד ששמת את 'גברת צלצולים' על המושב מאחוריך באופנוע!" רטנתי, הוא גיחך,
"עשיתי את זה כדי לעצבן אותך…" הוא התוודה,
ובכן, הצלחת.
"ואני חשבתי שאתה כמו שאר הגברים- פשוט נהנה לבהות לה בשתי הבנות…" גיחכתי, עושה פנטומימה של אישה בעלת חזה גדול. הוא צחק,
"לא אמרתי שלא נהניתי מהנוכחות של שתי אלה…" הפסקתי לצחוק בשנייה, וזה רק הגביר את צחוקו,
"אני צוחק תירגעי…" לא הצלחתי לכבוש את חיוכי,
"ואוו סאמי ההומור שלך פשוט מעורר סלידה!" קנטרתי אותו.
"הוו…ובגלל זה את כל כך צוחקת עכשיו…" הוא החזיר לי בחזרה,
"אני לא צוחקת…ממני בקושי תקבל חיוך!" אמרתי לו בהתנשאות,
"אה באמת?!" הוא שאל כלא מאמין, הוא רכן לעברי, מצביע על שפתיי,
"לא משנה כמה תנסי, בסופו של דבר אני אוציא ממך את החיוך הזה!"
אני לא אשקר, נאבקתי קשות כדי לא לצחוק,
"הינה..הינה הוא כמעט יוצא, אל תתביישי אמבר!" הוא החל לנסות למתוח את שפתיי בכדי שהן התעגלו כלפי מעלה.
בשנייה כל התדמית הקולית שלי נהרסה ונחרתי מרוב צחוק, נחרתי!
שנינו התגלגלנו מצחוק, הפסקנו לצחוק לאט, מתנשמים.
היינו קרובים זה לזה,
הבטתי בעיניו הכהות.
"טוב אז…" קמתי מהר מן הספסל, האווירה נעשתה דרוכה ולא נוחה…יותר מידי…אינטימית…
"אז מי ידע שאני מכירה סקטבורדאי?!" פרסתי את ידיי לצדדים, מנסה למצוא מילה לאדם שיודע לגלוש.
"התכוונת כוכב סקטבורד." הוא אמר ביהירות,
"התכוונת לכוכב נופל?!" אמרתי בהתגרות, הוא גלגל את עיניו,
"רוצה להתערב?"
"על מה? על זה שלא תצליח להחזיק דקה בלי ליפול?" גיחכתי…אין מצב שהוא עד כדי כך טוב.
"בואי." הוא התרומם, ולקח את הסקטבורד שלא שמתי לב אליו מקודם,
"תני לי להראות לך משהו."