~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 1

אוקיי.
במה להתחיל?
בואו נתחיל מזה שהידיים שלי לא מפסיקות להזיע, הרגלים שלי לא מפסיקות לרעוד ושמי שעובר לידי עכשיו בוודאי חושב שיש לי התקף אסטמה תמידי.
הפנתי את גבי אל עבר תיכון פורנסון, מנסה לשוב על צדיי,
"אה.אה.אה." ארון אמר, מסמן בראשו לשלילה, תופס בכתפיי.
התחלתי להשתעל,
"ארון נראלי אני לא ממש מרגיש-
"תפסיקי לזבל את השכל, ותעשי כבר את הצעד הראשון." חרצתי את לשוני.
טוב אז איך אני מרגישה?
אני מרגישה שהלב שלי עומד לצאת מבית החזה שלי. אני אל מאמינה שאני עושה את זה.
כן יפה אמבר, לאט לאט, עוד צעד, יפה את כמעט הגעת!
"היי רגע, לאן אתה הולך???" שאלתי את ארון בבהלה כשהוא התכוון לפנות ימינה.
"היום יום שני, שכחת? אני לא לומד איתך כימיה…" הוא הזכיר לי, הנהנתי את ראשי לאט, מעכלת…הוא משך בכתפיו והתכוון לפנות ימינה,
"רגע!" תפסתי בחוזקה בזרועו, הוא בתגובה שיחרר אותה, משפשף את ידו הכואבת.
"זה אומר…" בלעתי את רוקי, "זה זה אומר…..זה בעצם אומ-
"מה זה אומר???" ארון הרים את הקול, חסר סבלנות,
"שאני יושבת מול שון בשיעור הזה! ממש. ממש. מולו!"
"אוקיי…" ארון אמר באדישות והפנה לי את גבו ממשיך ללכת,
"ארון אל תלך!" הוא נאנח וסובב את ראשו,
"אמבר את חייבת להתגבר על זה! זה המבחן שלך…" הוא המשיך ללכת.
"בלה בלה בלה מבחן שמבחן, נראה אותך דביל שכמוך מנסה להתעלם ממישהו שעד כל פני מעט זמן היה הדבר הכי קרוב אליך….." מלמלתי עושה פרצופים לאוויר, לא אכפת לי שכמה תלמידים בהו בי כאילו נפלתי מהירח, יש להם בעיות?! הם יודעים היטב לאן לדחוף אותם!
לאט לאט סגרתי את ידי על ידית הדלת ופתחתי אותה.
פאק.
לא שמתי לב שמרחתי את כול הזמן ושאני מאחרת ב5 דק! 5 דק אצל פרופסור אלברט זה הרבה זמן אממ..איך הוא קורא לזה? הרבה זמן בשביל להזין את המוחות שלנו, טוב הוא יכול לדחוף את זה לתחת שלי.
נשמתי נשמה עמוקה ונכנסתי,
"גברת גלר את מודעת לכך שאת מאחרת ב6 דקות?"
אה נכון…6 דק…איך יכולתי להיות כל כך חסרת נימוס?! חשבתי בציניות.
"מצטערת פרופסור, זה לא יקרה עוד פעם."
"וכדאי שכך. שבי במקומך." ידי התעסקה עם כתפיית התיק, שנשען רק על צד אחד, עברתי בין השולחנות משתדלת לא להרים את מבטי.
כנראה הייתי צריכה להשתדל יותר, זוג עניים חומות בהירות שלי נפגשו עם זוג אפורות.
אני לא מאמינה שעשיתי את זה! למה אני חייבת להיות כל כך מזוכיסטית?!
הידיים שלי לא מפסיקות לרעוד, השנייה הזאת הייתה נראית כמו נצח, ניסיתי לאמוד את פרצופו, אך פרצופו היה חתום חסר הבעה.
להתרכז! להתרכז! להתרכז! החרכתי את עצמי.
,אך האמת שלא הצלחתי אפילו לא במילה.
"ואלו שעורי הבית שלכם ליום רביעי הזה…נתראה-
לא סתם קוראים לו הצלצול הגואל, פילסתי את דרכי מהר בכדי לצאת מן הכיתה,
"אמברררררררר!" מישהי קראה לי מאחורי גבי, הסתובבתי במהירות.
אויי שיט קלואי לא עכשיו, פליז לא עכשיו.
"אממ היי, אני חייבת למהר- ניסיתי להגיד אך מילותיי נקטעו כאשר היא הרעיפה עלי חיבוק דוב.
"קלואי, אממ קלואי!" ניסיתי לחלץ את עצמי ממנה, לבסוף היא שחררה מן אחיזתה,
"את לא מבינה כמה התגעגעתי, היית נורא חסרה לנו! אה דרך אגב הפסדת מזה מסיבת פצץ בשבת, את לא מבינה א-
"קלואי!" הרמתי את קולי, היא נעצרה בוהה בי בפה פתוח,
"אני ממש חייבת לרוץ, אוקי? נדבר מאוחר יותר!" נופפתי לה לשלום ויצאתי מן המעבדה.
נאנחתי.
שעה ראשונה עברה בהצלחה.
עכשיו רק נשאר לי בעצם את כל היום…
אויי. פאק.
בהתחשב באופציה שאני לא אדרס על ידי מכונית או אמות ממחלה משונה, יש לי בעצם לשרוד את…
כל התיכוןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן!