עישון אהבה ודברים אחרים-פרק 8

נ.ק. מבט שירלי
התעוררתי בשעת צהריים, ידעתי זאת לפי השמש שהאירה את החדר. איחרתי לפגישה, נזכרתי. אולי בכמה שעות, אולי בכמה ימים.
"איזה יום היום?" זרקתי את השאלה לאוויר, זאת הייתה שאלה די רטורית, כי לא חשבתי שמישהו בחדר, אבל התשובה הייתה מפתיעה, או יותר נכון מי שענה אותה.
"שלישי, זה היום השלישי ללימודים." את הקול לא זיהיתי מיד, והופתעתי אף יותר כשראיתי את הדובר.
"נ… נדב?" הוא ישב ליד מיטתי, ארשת פניו מודאגת אך מלאת הקלה. הוא היה חתיך כמו תמיד, והביט בי במבט מלא תקווה.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בקול חלש. הוא חייך אליי, ואני לא יכולה לתאר עד כמה שהחיוך הזה המיס אותי. הרגשתי שהוא לא יחייך ככה לאף אחת אחרת.
"ישר כששמעתי מה קרה רצתי לפה, אך הרופאים לא הסכימו לי להיכנס, התעקשתי וישנתי לילה שלם בכיסאות ההמתנה, כשראו כמה חשוב לי להיכנס עם הסכימו, אני כל כך שמח לראות שאת בסדר." הרגשתי את ההקלה בקולו.
"נדב…" אמרתי וניסיתי להתיישר, אך צנחתי לאחור. נדב מיהר לעזור לי והתיישב על המיטה, שמחתי שהוא עשה את זה.
"אני מצטערת שלא הגעתי." השלמתי את המשפט ופרצופו נראה המום.
"לא, לא. על תחשבי על זה, הכל בסדר, אני לא מאמין שאת עוד שם." הוא אמר וגיחך, צחקתי בחזרה.
"ובכל זאת." אמרתי עם אותו קול חלוש. "ישנת פה לילה שלם, רק כדי להיות איתי."
הוא חייך במבוכה ואני הבטתי בעיניו הירוקות, הרגשתי שאני בחוץ, בשיא הפריחה, של כל הפרחים בעולם, והכל בתוך עיניו.
"אתה יודע מה אני חושבת?" אמרתי והשתעלתי טיפה. נדב לא התרחק ולא נגעל, הוא רק שאל בציפייה וברוגע,
"מה את חושבת?"
ואני התאמצתי קצת יותר מהרגיל והתיישבתי, התקרבתי אליו ולחשתי הכי בשקט שיכולתי,
"אני חושבת שהתאמצת מספיק." ונישקתי אותו.
***
"יואו!!!" ליהי חיבקה אותי חזק כל כך שכמעט ואיבדתי את נישמתי. "ליהי…" זייפתי שיעול. "אוויר."
ליהי צחקה ושחררה אותי ואז הביטה לי עמוק בעיניים. "איזה רומנטי, אתם כאלה מושלמים." היא אמרה. "אני שמחה בשבילך." חיבקתי אותה, הפעם חיבוק יותר קצר ואז המשכנו לדבר. עברו שלושה ימים מהתאונה ואני עדיין מאושפזת, מאז נדב לא עזב אותי אפילו לרגע, עד שהכרחתי אותו ללכת הביתה, שינוח, ולאחר הרבה שיכנועים הוא הסכים. זה כל כך מוזר, מתחילת השנה, הרגעים שאני הכי נהנית בהם הם עכשיו, בבית החולים. מאז שאני ונדב ביחד אני מרגשי שמצאתי את החצי השני שלי, הוא כל כך אוהב, ואני מרגישה כבר שהיופי שלי הוא הדבר האחרון שחשוב לו, וכל כך כיף לי. אפילו אמא שלי מכבדת את זה! ועכשיו אני אחרי שיחה ארוכה מאוד עם ליהי, פעם ראשונה שנפגשנו בבית החולים, הרופאים בהתחלה לא נתנו לה להתקרב בכלל, ככה היא הסבירה לי, והרגשתי אפילו עוד יותר טוב כשהיא באה וחלקתי איתה את כל מה שקרה עם נדב.
"אפשר?" לאחר חצי שעה שדיברנו ראש בצבץ מבעד לדלת, הראש הכי מושלם בעולם.
"נדובי!" צעקתי והוא בא לחבק אותי. בידו הימנית עוגת שוקולד ענקית ובידו השמאלית בלונים. "איזה מהמם אתה, לא היית צריך!" הוא התקרב אליי והתנשקנו.
"אוווו, איזה מושלמים אתם!" ליהי הביטה בנו מרותקת.
"אהם…" נדב הסתכל בליהי במבט שאומר 'אפשר קצת פרטיות?' כשהבינה, ליהי מיהרה לקפוץ ממקומה והחלה לגמגם.
"אה… כן… נזכרתי… בדיוק, שיש לי תור…. לרופא… מסאז'! כן כן, רופא מסאז'!" ולפני שהספקתי לשאול אותה מהו רופא מסאז' היא יצאה מהחדר.
אני ונדב לא הפסקנו לצחוק, עד שהתחלתי להשתעל. "היי, היי, הכל בסדר." נדבר מיהר להרגיע אותי. השתעלתי עוד טיפה ואז נשמתי עמוק. "מצטערת." אמרתי והדמעות חנקו את גרוני.
"זה בסדר יפה שלי, זה בסדר." הוא נישק אותי שוב ודמעה זלגה על לחי ימין שלי.
"למה?" הוא שאל ומחה אותה עם אגודלו. "כי אני בבית חולים… הרגל שלי לא מתפקדת, ויש לי חום, תופעת לוואי מטופשת של התרופות." נדב אפילו לא נרתע שגילה שיש לי חום אחרי שנישק אותי הרבה, להפך, הוא בא ונישק אותי שוב.
"יהיה בסדר מהממת שלי." הוא לחש וחיבק אותי, זה הרגיע אותי כל כך.
"מה הייתי עושה בלעדיך?" שאלתי והשתעלתי שוב, כמה דקות אחרי זה, הרופא נכנס. ואחריו עוד המון רופאים אחרים שנראו מודאגים.
"מה קורה פה?" נדב קם לעזרתי כשראה שאני מפוחדת.
"צא מפה ילד." אמר הרופא שטיפל בי.
"אני לא זז מפה עד שאתם אומרים לי מה אתם עושים פה!" הוא התעקש וקם ממקומו בכעס.
"הילדה נמצאת במצב חירום, היא צריכה ניתוח דחוף, עכשיו."