עישון אהבה ודברים אחרים-פרק 7

התאכזבתי… אין תגובות אבל אני מאוד רוצה לעלות תמונות של הדמויות אבל אני לא רוצה לשבור את המילה שלי. אז תגובה אחת עם שם הדמות, והתמונה תעלה עם הפרק, שתי תגובות שתי דמויות וכו'…
ובינתיים, פרק 7-

***
טרקתי את הדלת בחוזקה ונכנסתי נסער לחדרי. "בת זונה." לחשתי וטמנתי את פניי אל תוך הכרית.
"קרה משהו?" שמעתי קול חלש מאחוריי. אפילו לא טרחתי להרים את מבטי ואמרתי בקרירות,
"לכי פיבי, אני לא רוצה לדבר עם אף אחד." שמעתי צחקוק קטן מפיה של פיבי, אחותי הקטנה, וזה עצבן אותי.
"מה כל כך מצחיק?" שאלתי והתיישבתי על מיטתי. פיבי עמדה מולי, גופה החטוב זקוף וישר ושיערה החום והגלי נאסף לפקעת שחורה. פיבי היא יפייפיה, וכך גם אופיה. היא ילדה מדהימה והיא האחות הכי טובה שיכולתי לבקש.
"סתם, אתה מקלל." היא השיבה והתיישבה לידי.
"וזה מצחיק כי…" הפניתי אליה מבט מזלזל.
"כי אתה מנסה להיות גבר, גבר." היא אמרה ומרפקה אותי. צחקתי יחד איתה.
"נו." היא אמרה כשהבינה שאני פחות כועס. "מה קרה?"
"קבעתי דייט עם שירלי, אחת היפות, פצצה, חטובה כזאת ופנים פגז…"
"נדב…" פיבי קטעה אותי בחוסר סבלנות.
"אה כן, סורי." צחקקתי מהפנטוזים שלי והמשכתי, "וקבעתי איתה לשש."
"עכשיו שש וחצי." אמרה פיבי וידעתי שהיא הבינה כבר מה קרה. אבל בכל זאת המשכתי.
"הלכתי משם עצבני אש." אמרתי ואיגרפתי את ידי בעצבנות.
"אולי קרה לה משהו, אתה יודע, אף אחת לא מבריזה לאחי החתיך." היא אמרה וקרצה לי. חולה על הילדה הזאת.
"לא נראה לי, אבל עזבי, אני אוהב אותך פיב." אמרתי וחיבקתי אותה. היא נישקה אותי בלחי ויצאה מהחדר, לא לפני שאמרה לי שיש פנקייקים, וזה הדבר היחיד שיכול להוציא אותי מהמיטה גם כשאני מרגיש הכי חרא בעולם.
***
קמתי בבוקר כמו אדם חדש. כלומר, עדיין כעסתי על שירלי, אבל הרגשתי הרבה יותר טוב מאתמול. צחצחתי שיניים לאט ובהנאה כאילו השעה לא שבע וחצי בבוקר. התלבשתי בטריקו ירוקה עם סמל בית הספר עליה ובג'ינס בצבע בז'. אכלתי קערת קורנפלקס עם חלב ויצאתי אל המכונית שלי שחנתה בחוץ. הצבע שלה הוא ירקרק ואני חולה עליה, חולה על המכונית שלי. מושבי הבד האפורים כוסו באפוד צהוב וזוהר, כאילו הצבע הירוק שלה לא מושך מספיק תשומת לב. התיישבתי במושב הנהג והתנעתי את האוטו. הגעתי לבית ספר די מהר. החניתי את האוטו בחניה קרובה ויצאתי לבית הספר. כמה זוגות עיניים הביטו בי, מתפעלים, לא הופתעתי ורק המשכת ללכת. אני לא יודע למה, אבל משום מה כל אותו הזמן עיניי חיפשו את שירלי, ולצערי לא מצאו אותה. מוזר, עכשיו כשאני חושב על זה גם את אמא שלה, המורה, לא ראיתי כשעברתי על פני חדר המורים.
קול לחשושים עצר את מחשבותיי. זה בקע מכיתתי. נכנסתי פנימה וגיליתי גוש ילדים סובב את ליהי, כך הבנתי שקוראים לה, חברה של שירלי. היא לא הפסיקה לדבר, אבל לא שמעתי על מה. על פניה היה פרצוף מודאג, וכשהתקרבתי, לא האמנתי למה ששמעתי.
"וכשהיא ניסתה לצאת החוצה, בום! נתקעו בהן, מאחור, שירלי עפה החוצה לכביש!" אמרה ליהי ונראה היה שהיא בסטרס.
שירלי?! המשכתי להקשיב.
"בקיצור, מהתנופה של ההתנגשות, המכונית של אמא שלה עפה קדימה ודרסה את שירלי, הובילו אותה מידית לבית החולים, וכשהגעתי לשם, לא הסכימו להכניס אותי! אמרו לי שהיא בשיקום או משהו, לא יודעת, אני כל כך מודאגת!"
מאז לא הקשבתי, רק התרכזתי בכמה מטומטם הייתי, פיבי כמו תמיד צדקה, ואני כמו תמיד הייתי מטומטם וזבל של בן אדם.
בלי לחשוב פעמיים לקחתי את התיק שלי ורצתי לבית החולים היחיד שיש בעיר.