עיניי החתול / 8

אני עוד זוכרת למה הייתי קוראת לקיי החתול שלי .
תמיד הייתי מסתכלת בעיניו הירוקות והחתוליות , הוא תמיד היה נועץ בי את מבטו הקר ותמיד
היה עוקץ אותי ותמיד היה מדגדג אותי ואומר לי שהוא אוהב אותי .
אני פשוט לא מבינה מה קרה .
עד שהוא התקבל לפלוגת " העיניים " והכי מכאיב , הכי מכאיב שבפלוגה נתנו לכול חייל שם של
בעל חיים המאפיין אותו , ודווקא לקיר קראו 'קיי' החתול . זה הכאיב ברמה לא אפשרית .
בגלל שלחתול יש תשע נשמות ואף אחד לא יצליח לנצח את קיי . אבל בדבר אחד אני נצחתי אותו .
בדבר הכי כואב ניצחתי אותו .
בעמדת פנים שהכול בסדר .

*
הוא דחף אותי , לקח את ריים מידיי ורץ אל החדר שלו נועל אחריו את הדלת .
לא חיכיתי לאישור ופרצתי את הדלת , קיי לא הסב את מבטו לכיווני וגם לא היה אכפת לו שהצלחתי
לפתוח את הדלת אחריו , רק כדי שאח שלו יפקח את עיניו .
הרמתי את ידי וחייגתי לאלבולנס במספון .
שמתי את ידי על כתפו של קיי ורכנתי קדימה " הם אמרו שמספר דקות הם פה ." הוא הנהן וקרס
על רגליו , מול מיטתו של ריים מתבונן בו ובוכה , כמה זמן לא ראיתי אותו נשבר ומתחיל לבכות .
הוא התפייח על זרועותיי, כמו ילד קטן שאבד בקניון ומוצא את אמא שלו שחיפשה אותו שעות על
גבי שעות בקניון הענקי הזה .
אני מתבוננת בו , וחשה את הזרם החשמלי שעובר בנינו ומקווה שרק אני מרגישה אותו , אבל הוא גם
הרגיש אותו כי הוא הרים את עיניו והביט בי מספר רגעים . אני רואה את הדמעות יורדות במורד
עיניו ולרגע אחד , ממש לרגע אחד קטן אני חוזרת לעבר , חוזרת למה שהיה בנינו לפני שהוא עזב
לצבא .
פתאום תיקתוק , האמבולנס מצא את הזמן הכי נכון להגיע ולתקתק בדלת .
שיחררתי אותו והוא צעק למרן שתפתח להם את הדלת ותכוון אותם אל החדר .
" שלום ." שמעתי את קול הדלת שנפתחת , שמעתי צעדים שנכנסים אל תוך החדר .
" בקומה השנייה , הדלת החומה ." אמר קולה הקר של מרן , התוכנה השומרת של בית מריאנס .
ברגע שהם נכנסו אל החדר והתחילו לבדוק את ריים אני יצאתי מהחדר והלכתי לשבת בספה , מרכינה את ראשי ומנסה לעצור את הדמעות המאיימות לפרוץ מעיניי . האם עשיתי משהו רע לקיי ?
הוא היה כול כך מקסים פעם , בזכות התכונה הזאת התאהבתי בו ועכשיו אני לא בדיוק מבינה מה קרה
בנינו , הוא לא מדבר איתי ולא מסתכל לכיוון שלי . ללא ריים לא הייתי רואה את עיניו החתוליות בפעם
השנייה .
מה זאת ההרגשה הכואבת הזאת ? מה זה הכאב הזה ?
קרבתי את ידיי אל גופי ושמתי אותם על ליבי , מרגישה איך לפני מספר דקות תלשו את ליבי מהמקום
ונמצא שם חור ענק שמשקף את גופי . הרגשתי איך פעימות הלב נחלשות וגוף שלי לא נמצא שליו .
קרסתי על רגליי והתכווצתי , רק מלראות אותו זה גורם לכאב בליבי , וזאת פעם ראשונה שאני
מרגישה את הכאב החד שלי בליבי .
אולי משהו לא בסדר איתי ?
" גברת דילגן , הכול בסדר ?" שאל אותי אחד הפרמדריקים שיצאו מחדרו של ריים , הם היו לבושים
בחלוקים לבנים ואחד מהם התקדם אל עבר הדלת , חייכתי לעברו ונעמדתי על רגליי . אמרתי לו
שסך הכול פגעתי עם ידי בדלת שרצתי לכיוון החדר של ריים והיא התחילה לכאוב לי , הוא הנהן .
תודה לאל שהוא האמין לי , מה שאני צריכה עכשיו זה רופא חטטן בחיים שלי .
בחיים האומללים שלי . סתם צוחקת .
שלחתי לאייס הודעה , שאלתי אותה מה זאת ההרגשה הזאת . הילדה פשוט תותחית בעיניי אהבה ,
מכמות הפעמים שהיא וגייב רבו וחזרו , ושוב נפרדו וחזרו הם מבינה בכול העניינים שלי . אייס הייתה
כמו אחות בשבילי . כתבתי לה את הבעיה שלי , לאחר מספר שניות היא החזירה לי תשובה .
קול ההודעה הקפיץ אותי , לא חשבתי שהיא תהנה לי בצורה כול כך מהירה . הרי לא חשבתי שהיא
מחכה על הקו להודעה ממני .
' ילדה , את מאוהבת .' ובנוסף היא שלחה סמיילי קורץ .
זה לא יכול להיות , אני לא יכולה להתאהב בו שוב ! סבלתי בגללו במשך שנתיים שלמות ואני לא רוצה
לסבול אותו שנית . שוב .
אני לא מאמינה ! אולי אני באמת מתאהבת בו ?! העפתי את מבטו לכיוון הדלת הפתוחה ששם עמדו
הפרימדרקים ובדקו את ריים .
ובנתיים אני הייתי עסוקה בלשלוח לגברת ולמר מראינס שכדי שיחזרו הביתה במהירות רבה .

*
לאחר שעה הפרמדרקים עזבו והשאירו את קיי וריים בחדר , הם רשמו לו מספר דברים ועזבו .
לא רציתי לעלות , רציתי לתת להם קצת זמן איכות של אחים . שלחתי כבר לגברת מראינס הודעה
שאני הולכת כי קיי נשאר עם אחיו הקטן והם צריכים להשלים פערים והיא הסכימה איתי .
האם זה באמת כך ?
הבטתי שוב אל הפתוחה והתחלתי ללכת לכיוון היציאה , בעודי כותבת לאייס שמה שהיא אמרה
יכול להיות אפשרי אבל אני לא מוכנה לקבל , היא צחקה וכתבה ' זאת אינה אפשרות בחירה '.
אילו זאת הייתה באמת אפשרות בחירה , הייתי בוחרת למסגר את הרגשות שלי בתוך מסגרת
מזכוכית שלא תתן לשמש לבוא ולהציץ . הלב שלי דפק במהירות רבה .
" פליסטיה ?" הסתובבתי וראיתי את קיי יורד למטה , פתאום התחילו להתרוצץ אצלי שאלות מוזרות
בראש . 'הוא קרא לי?' לא יכול להיות שהוא קרה לי , הוא כמעט ולא אמר לי דבר ולא הסתכל עלי
במספר שעות שאנחנו נמצאים כאן .
' אולי חטפו אותו חייזרים?' כן , יכול להיות .
" ריים קורא לך ." הוא אמר , הנהנתי ועברתי לידו בעוד שלפני שהגעתי לסוף גרם המדרגות תפסתי
בידו , הוא לא ניסה לשחרר אבל הוא גם לא הסתובב אלי .
" מה קרה לך ?" שאלתי , הוא ניער את ידו ומילמל משהו קצת לא מובן .
" ריים מחכה לך ." הוא לבסוף אמר והלכתי אל ריים .

" השלמתם ?" שאל ריים לפני שיצאתי מהחדר שלו , הנדתי את ראשי לשלילה ויצאתי מהחדר רוכנת
אל עבר המעקה וצועקת אל עבר קיי , הוא לא מקשיב לי והוא גם לא מסתכל עלי .
" קיי !" צעקתי פעם אחת , הוא לא ענה לי . צעקתי פעם שניה אבל הוא גם לא ענה לי אלא המשיך
לקרוא את הספר שלו . הוא שבר את גב הגמל .
" ריים , קיי לא רוצה לראות אותך ." צעקתי אל עבר ריים , הוא ידע שאני רוצה לדבר עם קיי אז הוא
המשיך איתי בהצגה שלי , הוא צעק משהו מאוד מרושע שלא חשבתי שהוא יצעק .
" זה לא משהו חדש ."
באותו רגע קיי התרומם על רגליו ורץ במהירות אל החדר של ריים , ריים הוציא לו לשון וביקש ממרן
שתסגור לו את הדלת .
" ניסתי לקרוא לך ." אמרתי לו , הוא סובב את מבטו הארסני לכיווני והביט בי פעור עיניים , הי זאת
כבר לא אשמתי . אני ניסיתי לקרוא לו ולומר לו שריים קורא לו וזאת לא אשמתי שהוא חשב שאני
קוראת לו כדי לדבר איתו .
סגרתי את הרווח שמוביל אל גרם המדרגות ואמרתי לעצמי שסוף , סוף אפשר לדבר .
" מה קרה לך ?" שאלתי בכילאון עיניים , מתחילה העלות לי השארות , למה הוא לא מדבר איתי
ולא רוצה להסתכל עלי ואני מנסה גם להבין מה בדיוק עשיתי .
" את יכולה לזוז ?" הוא ביקש בנעימות , הנדתי את ראשי ושילבתי את ידיי .
" אני לא מבינה מה עשיתי , שנתיים לא היית כאן ולא שלחת לי הודעות , אל התייחסת אלי . שום
דבר ! מה אני עשיתי לך משהו ?! לא שלחתי הודעות ולא שום דבר אחר , אני לא מבינה . מה
בדיוק קרה ?!" צעקתי עליו , גבותיו התרוממו בהפתעה , הוא לא ידע בדיוק מה להזיז . אלא תפס
אותי במותן והזיז אותי לצד .
" אני לא רוצה לדבר איתך ." הוא אמר בקול מעט כועס אבל שליו .
ניסיתי לחנוק את הצעקה שלי .
" אתה משקר !" אמרתי בחלטיות רבה .
" אני לא ." הוא הסתובב והביט בי , מנסה לומר לי דרך עיניו שהוא לא משקר , למה , למה הוא
מתייחס אלי ככה ? מה עשיתי לו ?
" אתה משקר , אני מכירה אותך מספר זמן כדי לדעת שאתה משקר !"
הוא החניק צחוק שעלה במעלה גרונו " את לא מכירה אותי בכלל ."
הפעם זה היה תורי לצחוק , כי אני הכרתי את קיי בצורה מאוד מיוחדת ואני ידעתי שהוא משקר . היינו
כמו שני נשמות תאומות שאף אחד לא יכל להפריד .
" או בבקשה , אני מכירה אותך יותר מכול אחד בעולם . אני יודעת שאתה משקר , אני יודעת שאתה
עדיין אוהב אותי ! אני רואה את זה בעיניים שלך אני רק לא מבינה .." התקרבתי אליו והנחתי את
כפות ידי על לחיו " אני לא מבינה למה אתה לא מודה בזה !"
פתאום הרגשתי את כף ידו על פני , הלחי שלי כאבה מרוב הלחץ ,היא האדימה והוא התנשף בכבדות
רבה . אני לא מאמינה . אני לא מאמינה " את לא מבינה שכבר לא אכפת לי ממך ?!"
דמעות התחילו לי לרדת במורד הלחי , הרגשתי איך עולמי נחרב ובור נמצא מתחת לכפות רגליי ואני
עומדת ליפול מטה במהירות רבה .
" אנחנו בבית !" שמעתי את צעקות הוריהם של קיי וריים .
" אני מבינה , אני גם מבינה שאתה בן זונה חסר רגשות !" אמרתי לו בחוזקה אבל לא בצעקה יותר מידי , כדי שההורים שלו ישמעו אותי ולא יזמינו אותי כבר אל ביתם . אני עוד רוצה לראות את ריים .
רציתי במהירות מהבית שלו .
גם אם הקללות יצאו מהחוק , אני נועדתי לשבור אותו .