עינייך החומות (פרק 1)

היא הייתה כל כך יפה, שיערה הבהיר הריח ניפלא לצווארה הייתה שזורה שרשרת פנינים וענייה החומות הביטו בעצב באח הקטן "חיים, מה אתה עושה?!" היה זה בערב שבת, מין החלונות בקעו קולות של שירי שבת, ריחות המטעמים הופיעו בחלל הרחוב ורק אני יואב, שוטטתי ברחוב לבדי בשעת לילה כה מאוחרת.
עד שהיא הופיעה חנה, הייתה יפה וצנועה כתמיד…
אני מעדיף להתחיל את הסיפור מההתחלה אתם בטוח תמהים מה אני יואב, נער חילוני אשר מאוהב בנערה חרדית נמצא בליל שבת לבד ללא משפחה או מכר משוטט ברחובות.
אכן, סיפור קצת מוזר הכל התחיל שאני, כשאז הייתי בן עשר הבאתי דף, דף רגיל ותמים אך דף אשר שינה את חיי.
הדף היה פרסומת לסמינר לחוזרים בתשובה, מצאתי אותו בתיבת הדואר ולא כל כך הבנתי את משמעותו, העלתי אותו עם עוד כמה מכתבים לביתי והגשתי אותם לאימי, אמא סקרה את ה"דף" נימת זילזול היה בקולה והיא סימנה בתנועת ביטול "אוי, שטויות… מה אני צריכה את זה עכשיו?!" והשליכה הדף לפח.
היום עבר ככל הימים, אכלתי, הכנתי שיעורי בית וביצעתי את מתלותי אבא הלך לרוקן את הפח ופתאום שוב "הדף" הופיע הוא נפל מתוך הפח. אבא סקר אותו בעיניו ואמר לאמא "רונית, חשבת לנסות את הסמינר?" אמא ניסתה להוכיח לאבא שלא צריך את ה"שטויות" האלה, ושאם אין לו מה לעשות שיעזור לשטוף את הבית. אבל אבא לא שוכנע מטענותיה של אימי והחליט לנסות את הסמנר. אבא חזר הביתה מבסוט מהרצאות רבות ואמא טענה שבסוף ימאס לו.
אך לאבא לא נמאס הוא שתה את הידע על היהדות בצמאה והלך שוב ושוב לסמינר.
יום אחד חזר הביתה שכיפה על ראשו וציציות משתלשלות מתוך מכנסיו, אמי נכנסה לתדהמה בקושי עיקלה את הדברים ומיד צעקה "בדרך הזאת אתה לא תיכנס לבית הזה" פנייה היו אדומות ענייה הירוקות קפאו לפתע "שמעת?!" אבא היה המום, הוא ידע שאשתו רונית תקבל את הדברים קשה אך הוא לא חשב שעד כדי כך. "אם לא אכנס לבית הזה אלך לי, ותזכרי את עוד תצטערי על זה." אבא השיב נחרץ, פתאום יצא לבחוץ וטרק את דלת הבית.
כל היום אמא לא אכלה ולא שתתה עינייה שקעו בתוך עצב מר. אולי אבא לא שכח את היהדות, לא שכח את אלוקים, ולא שכח להעציב את אמא אך דבר אחד הוא כן שכח, אותי.