עינייך החומות פרק 4

אני שוכב במיטה, מביט על הקירות הלבנים, שומע בכי של תינוק וזעקה של ילד.
כולם כבר הלכו, המורה, התלמידים, נשארתי לבד.
אני מהרהר בו, מרהר באבא שלי, על כל השנים אלה הוא עזב אותי, על אמא שנשברה לרסיסים, על כך שהייתי יושב שעות לבד מתחת לבית על הספסל ומחכה לו, אנשים היו עוברים ברחוב ואני חשבתי אולי האדם הבא יהיה אבא שלי.
אבל אני חיכיתי והוא לא הגיע, כשהפסקתי לחכות הוא צץ לי משום מקום ומצפה שאסלח.
"סליחה," נקטעו הרהורי, הביטה אלי ילדה כבת גילי עם שיער זהוב, עיניים חומות מנצנצות וגומה קטנה בלחייה, הלב שלי דפק, היא הייתה יפה, יפה מאוד. "אני מצטערת שאני מפריעה לך, אבל זה נפל לך מן המיטה." היא הושיטה לי דף לבן שעוטר אותו כתב עדין וקטן, כתב מוכר.
ניסיתי לראות מה כתוב אך כל מה שראיתי היה טישטוש עמוק. "את יכולה לקרוא לי? אני לא מצליח לראות." אמרתי לה.
היא חייכה אלי, היה לה חיוך מקסים שמעטרות אותו שיניים צחורות ולבנות.
"אתה בטוח? יכול להיות שזה אישי." שאלה.
"אני בטוח."
היא פתחה את הדף, התבוננה בו לרגע והחלה לקרוא. "בן יקר, התרגשתי מאוד מהמפגש שלנו, כל כך ייחלתי לזה. אני בטוח שאתה שואל את עצמך שאלות רבות.
אני מזמין אותך לביתי בכדי לענות לך. אני מצרף את הכתובת בתחתית הדף. אני מקווה שתענה לבקשתי ותשמע את הדברים שיש לי לומר לך." היא סיימה, התנועות גוף שלה הביעו אי נוחות, היא בוודאי הרגישה שנגעה בדבר רגיש.
"אז למה אתה כאן?" שאלה, כמו מנסה להעביר נושא.
"האמת, אני לא יודע, מה שאני יודע זה שהתעלפתי. אבל למה עשו מזה ספור כל כך גדול?!"
שאלתי, ידעתי שהיא לא תוכל לענות לי. "ואת? למה את כאן?" תהיתי.
"אני חולה בדלקת קרום מוח." שיתפה אותי.
לרגע הבטתי עלייה, על השיער הזהוב, העיניים שמקרינות שמחה, החצאית שמשתלשלת על רגלייה, על שרווליה הארוכים בקיץ חם שכזה. היא דתייה, אבוד לי, לעולם לא נוכל להיות בקשר כלשהוא. תמיד בכיתה שלי דיברו על דתיות, כאילו הן נזירות שלעולם לא מסתכלות על בנים, ידעתי מראש מה צפוי לי.
"בת כמה את?" אזרתי אומץ ושאלתי.
"עוד מעט שלוש עשרה, ואתה?"
"גם."
"אז לך בטח יש בר מצווה!" היא חייכה, ולא הבינה שנגעה בנקודה כואבת.