עינייך החומות (פרק 3)

ראיתי במעורפל, ושמעתי את קריאות המורה "הביאו לו מיים!" תלמיד אחד הציע להרים את רגלי כלפי מעלה והשני הציע להביא לי משהו מתוק.
כולם הביטו עלי ולא הבינו איך נער בן 13 מתעלף כך פתאום, ושוב הוא נגלה לעייני, הפעם הייתי בטוח, זהו אבי! עיניו הקודחות הביטו עלי בתדהמה והוא לא הניע את מבטו ממני.
לבסוף עזרתי אומץ ובגוף רועד ניגשתי אליו ושאלתי אותו "אאאתתתהה זה אהרון בן זקן?" הוא הניע את ראשו מעלה ומטה קולי רעד ופרצתי בבכי קורע לב. המורה לא הבינה מה קרה לי, קראו לאמבולנס רק כדי לוודא שעדין הכל בסדר. בנסיעה הקצרה הרהרתי קצת וניסיתי לחשוב, אם המדריכה היא ביתו של אבי ועדיין הייתה יותר גדולה ממני… לאבא היו נישואים קודמים? לא האמנתי… אבא היה בן עשרים ושבע שנישא לאימי ועד אז גר בארצות הברית. אולי נישא שם? אבל לא הבנתי, מדוע אבא יכל להיות בתפקידו כאב למדריכה שהיא כפי הנראה ביתו, ולי בנו בן ה-13 אפילו לא חגג בר מצווה.
חוויתי סערת רגשות איומה סימני שאלה צצו במוחי. הגעתי לבית החולים המורה וכמה תלמידים חיכו לי שם ו… פתאום פנים מוכרות-אבי! אבא והמדריכה, ביתו היו שם.
אבא בא וחיבק אותי "יואב, חיכיתי לך שנים כה רבות" זקנו הארוך ליטף את צווארי עיניו החומות הקרינו מבט חם ואוהב לרגע סלחתי והבנתי אבל אז הכעסים געו בי. "איפה היית כל השנים?! שברת את אמא, שברת אותי הרסת את חיי!" עזבתי את ידיו החמימות שליטפו את גבי.
הוא לא ידע איך להגיב, לרגע היה נדמה לי שדמעה זולגת מבין עיניו.
כל אותם רגעים אלו הביטה המורה מסוקרנת לא הבינה מה ארע. התלמידים שבאו לבקרני הביטו בפה פעור מלא תדהמה.
אבא הוסיף "זה סיפור ארוך… אתה מוזמן לביתי אני אספר לך הכל." לרגע לא היססתי ובמבט כואב ומיוסר השבתי לו "אתה חושב שאני, נער בן שלוש עשרה שבמקרה לא חגג בר מצווה, נער שכל חייו היו סבל, לא היה לו איש בעולם חוץ מאמו אך היא שקעה בדיכאון עמוק. פתאום אתה בא ומזמין אותי לביתך ועוד מצפה שאסלח?!" הוצאתי את כל כעסי, את כל מחשבותי, הרגשתי יותר טוב.
ביתו של אבי "המדריכה" לא הבינה מה קרה ומה אני, רוצה מאביה.
אבא לא איבד עשתונות והשיב "אמרתי לך, תבוא לביתי ואספר לך כל מה שתרצה לדעת. מה יש לך להפסיד?" למרות הכעסים שגעו בלבי אכזבות והתקוות אמרתי "אבוא לביתך, אראה מה יש לך להגיד ואל תצפה שאסלח"