עין הסקרנות / פרק 1
אתם מרגישים לפעמים שהחיים פועלים לפי הזמן ?
את מרגישים כאילו , אם את לא עושה את זה בדקות הקרובות הכול אבוד ?
את הולכת במסדרון ריק ולבן , תמונות על הקיר בשחור לבן שהן המפתח אל החלומות שלך ,
את חושבת שיש לך סיוטים אבל כאשר את פותחת את העיניים אל המציאות , את לא באמת פותח
אל המציאות את פותחת עינייך אל הסיוט שלך !
עדיין יושבת על המיטה מקופלת בצורת עובר וחושבת מה יקרה לך היום , ומה יקרה לך בעתיד , האם
בכלל יהיה לך עתיד ?!
את מסתכלת על השעון שמראה לך שהשעה עכשיו חמש לפנות בוקר , את משפשפת את עינייך ומסתכלת
אל החלון , רואה חושך מוחלט ומחליקה אל תוך השמיכה ומכסה את ראשך , מסתכלת על התקרה וסופרת
את הכוכבים שמודבקים וזוהרים על גבי התקרה , זוכרת את המתנה האחרונה שקבלת מאמך לפני
שהיא נפטרה , הזיכרון האחרון שנשאר לך מאמך , כאשר את לא נרדמת את סופרת את הכוכבים ,
מרגישה כאילו הם זזים , מחברת את כול הכוכבים ומקבלת את פנייך של אמך " אמא " את לוחשת
אל הכוכבים בקול חנוק דמעות ומבקשת מהשטן שלקח לך את אמך שיחזיר אותה " אמא לא מתה כי
אלוהים מעניש אותה , אמא מתה כי השטן מעניש אותה " ניסתי לא ללכת נגד אלוהים אבל זה לא מצליח ,
את עדיין חושבת שזה אלוהים , כמה שלא תנסי לסלק את המחשבה הזאת , לעולם לא תצליחי …
רק יומיים עברו מהלויתה של אמי , רק זכר קטן נותר ממנה , רק הכוכבים !
הכוכבים על התקרה לא מספיקים , הם מעטים לאומת העצב הענק שנמצא בלבי , אותו כמובן אי אפשר
לספור את הכאב כמספר הכוכבים על התקרה , את מרגישה חנוקה , מתרוממת בשקט ובצעדים
קטנים מהמיטה וחוטפת את מעיל העור מעל ידית המיטה החומה שלי , לובשת אותו בעדינות , המעיל
נופל על כתפיי ואני מתקדמת אל עבר הדלת על האצבעות , הרצפה חורקת מתחתי , אני חוטפת מהמדף
הגבוה ליד הדלת את האוזניות הגדולות והשחורות שלי ומחברת אל הפלאפון , שמה מוזיקה חזקה , מלודיה
לא מהעולם הזה ויורדת במדרגות במהירות האור , מרגישה באותו יום שמצאתי את אמי על המיטה ללא
רוח חיים , אותה מהירות אור שהתקשרתי לאמבולנס , אותה מהירות אור שהתקשרתי לאבא , זכרונות
שקרו לפני יומיים , טורקת את הדלת אחרי ויוצאת לריצת בוקר שלווה עם אוזניות , הרגליים שלי רצות לבית שלו , לבית של מי שעזר לי להתמודד עם הכאב העצום הוא תמיד יחזור אליך , הרגליים יודעות כבר את הדרך , יודעות כבר מה לעשות , " אל תלכי אליו " מזהיר אותי קול בראשי " למה "? אני מתחילה שיחה איתו , מאז שאבדתי את אמי , אבי יושב כול הלילה ליד הקבר ובוכה , אני לבד בעולם , מרגישה רייקנות !
עומדת מול חלונו ועם ידי נשענת על גזע העץ , מסתכלת על חלונו , הוא עומד ומסתכל אל הרחוב
החשוך , לא רואה אותי , אני מתחבת מאחורי האמת , הוא עומד ללא חולצה ומשקיף אל הרחוב החשוך ,
הפנסים מהבהבים ולבסוף נכבים , מאחור באה נערה עם שיער חום ומנשקת אותו בצוואר .
ליבי קורס ביחד עם כול הכאב העצום שמתאחד ביחד עם הכאב של מותה של אמי , הגבול האחרון
לחיים , עולמי קורס אבל לעולם אני לא אחשוב על מוות !
" את לא הולכת לעשות זאת " אמר הקול בראשי והנדתי לשלילה .
" אני לא הולכת לעשות זאת .." אמרתי בקול החלטתי והנהנתי , המשכתי בריצת בוקר שלי , לנער את
המחשבות שרודפות אותך הלילה , את המחשבה שלך למות אבל את מנסה להתגבר עליה !
פתאום אניי עוצרת וקורסת על המדרכה , בוכה כמו שלא בכיתי מעולם , מוציאה את כול העצבים שלי
על המדרכה שספוגה בדמעות מלוחות ומלאות כאב עצום השורר בגוף .
" את בסדר "? שמעתי קול מאחורי , לרגע אחד הדמעות הפסיקו ,הרמתי את ראשי
שהיה מונח על ידי , מסתכלת עליהם ומאחורה רואה צל , ישר אני קופצת ולא מבינה מי הוא .
" זה בסדר , אני לא אפגע בך " פקחתי את עיני וראיתי מולי נער , גשם כבד מתחיל לרדת ואנחנו מביטים
אחד בשני שיד אחד שלו תכובה בכיס הג'ינס השחור שהוא לובש ויד שניה מושטת קדימה , הוא מסתכל
עלי ורואה מולו נערה בת שש עשרה , שער שחור חלק מחולק לשניים , פוני שמכסה את עין שמאל , שמסתיר עין אדומה אבל לצערי העין השניה הייתה חסופה , נערה יושבת על המדרכה בוכה ומחבקת את עצמה , הנער התכופף לעברי " מה את עושה בשעה כזאת ברחוב כזה "? הוא שואל ומזיז את הפוני
מאחורי האוזן .
אני יושבת משותקת לא מצליחה להוציא מילה , לבסוף אני בולעת את רוקי " אני ? אממ " גרדתי את עורפי
" יצאתי לריצת בוקר " אמרתי בקול חנוק דמעות .
" את בטוחה ? יושבת ובוכה באמצע רחוב חשוך , זה לא נראה כמו ריצת בוקר " הוא אמר וניגב את דמעותיי . קפאתי שהוא נגע בי , הוא היה חם , הוא לבש חולצה מכופתרת לבנה שהייתה פתוחה למעלה ומעיל עור שחור המגיע עד הברכיים , הייתי קפואה , לבשתי חולצה דקה וקצרה , מכנס שורט קצר בצבע שחור ומעל
החולצה הלבנה לבשתי מעיל עור שחור ונעלי ספורט לבנות שחורות " מחשבות כואבות " לבסוף הוצאתי
משפט שלם מהפה .
שפתיו הפכו מלהיות שטוחות ולא מבינות מה קורה , לשפתיים מעוגלות לצורת חיוך " קוראים לי דין
מרוייס ולך "? הוא שאל אותי בקול מתוק ואחזתי בידו .
" קוראים לי לקסוס מוליין " אמרתי והוא לקח תנופה והעמיד אותי על רגליי , שידיי מונחות על חזו ואני
בוהה ברצפה , הרגשתי את כול הגוף שלי קופא , שאני מאבדת את הראייה , מאבדת את האחיזה באדמה
ועוברת לעולם אחר …
תגובות (1)
תמשיכי ומהר