עונות

שבע שנים חלפו להן. שבע שנים של ציפייה ותקווה, שבע שנים של כאב ולחיים רטובות מדמעות. שבע שנים של ייאוש ואימה, שבע שנים של חרדות ופחדים. שבע שנות סבל עברו להן, פשוט ככה. נעלמו להן, אולי ברחו, איך אפשר להאשים אותן? שבע שנים מלאות ייסוריי גיהינום התפוגגו והשאירו אותי מאחורה, עם תחושת שלווה מתוקה. תחושה של הקלה והכרת תודה על החיים. נראה שלאחר שבע שנים התחלתי לחיות מחדש. נולדתי שוב לעולם חדש. עולם מלא תמימות, ריחוף, כמעט… רוחניות. והכל פתאום נראה זוהר יותר, ויפה יותר, פתאום העולם לא כל כך גדול מאיים. סוף סוף אפשר לנוח בזרועותיו… להרגיש את ידיו החמימות מלטפות את שערה ואת שפתיו הרכות נושקות לצווארי. זה כמו להיכנס לזרם מים חמים בלילה גשום, זה מוזר מעט אבל משתק ועוטף אותך בחמימות נעימה. ועכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים של עיוורון, חודר מבעד לחושך אור היום. הכל נגמר והשקט בא. שקט ושממה. אבל העובדה שאני לבד לא אומר שאני בודדה. לא, אני מוקפת בו. אני יכולה להרגיש אותו בכל עונה שבאה. אני יכולה לראות את השתקפותו בטיפות הגשם הנקוות על העלים בחורף. אני שומעת את צחוקו בשריקת הרוח ורמיסת עלי השלכת בסתיו. אני יכולה להתכרבל בחיקו על מיטה של פרחי בר ודשא באביב. אני מריחה אותו בכל פעם שרוח ים עפה על פני ומבדרת את שערי. אבל כל לילה, בכל יום בשנה, קר, חם, מואר או חשוך, אני יכולה לראות אותו בשמיים. הוא רץ בין כוכבים ומצית אותם בלהבות, מאיר את השמיים במיליוני פנסים קטנים ובוהקים. את הכוכב האחרון הוא מדליק בשבילי. אני יודעת שכן, זה ברור. אבל אסור לו לבקר אותי, בשום פנים ואופן. ברע שהכוכב האחרון בוהק כהלכה אליו לשוב לביתו. אינני בטוחה איכן הוא גר, אך זה רחוק מכאן. ואז, לפני שאור היום עולה ומקלקל את עבודתו הקשה, אני יורדת על ברכיי, עוצמת את עיני ומתפללת. והוא מקשיב לי, הוא שומע את תפילותיי. ובזכותו העלים נושרים בסתיו, השמש מחממת בקיץ, השלג יורד בחורף והפרחים פורחים באביב. בזכותו אני עוד כאן. בזכותו ובגללו אני כפי שאני היום. וביום שבו התעורר בבוקר, והראה שעל עץ מלא עלי שלכת בצבעי השמש פורחים פרחים לבנים ריחניים, ושיורד שלג בשמיים שמשיות, אדע שהוא חזר. אדע שתפילותיי השתלמו. אדע שהוא חזר. אך עד אז… עליי רק להודות שחלפו להן שבע שנים.