עומרי ומורן- פרק 4

יושבת מתעדכנת ומתערבבת ופתאום נתקלת במבטו של אחד משני הגברים שאינם היו מוכרים לי. הוא מסתכל עלי במבט חודר מלא במסתורין חסר בושה ואני מבלי לשים לב בוהה בחזרה….

"מורן" פתאום קטעה אותי לינוי. (לינוי היא לא מי יודע מה חברה שלי אבל היא מכרה. היא גרה בנתיבות ויוצא לי לפגוש אותה לרוב ביציאות או ישיבות של חברים משותפים שלנו)
"אה?!" שאלתי לא מחוברת לעולם
"מה ספרי אחותי מה איתך? הרבה זמן לא ראיתי אותך… י'חסרה על הימים שהיינו יוצאות לטרויה, לסוגויה… לישיבות של פעם אמאאאאאאא"
"באמת י'חסרה…. אבל מה… תשלמי לי לא חוזרת לתקופה הזאת" מדברת איתה והמבטים שלי ושל אותו בחור אלמוני אשר סקרן אותי ברמה אחרת לא מפסיקים להצטלב ואני מבסוטה מהעניין.
"מראאאאאאאאאאאק. למה?…. מה את מדברת שטויות" צעקה
"חרא תקופה מה…"
"איזה חרא תקופה, איזה. הימים הכי טובים התקופה הזו. כל הצחוקים, כל השטויות שהיינו עושות…." אמרה בצחקוק תחמני וקריצת עין
"ושלא נשכח לרגע את היום בו פגשת את שניר שלך ואיזה חיזורים הוא דפק בך י'עייונית"
"ליום הזה בכלל אל תחזירי אותי!" אמרתי בתוקפנות חושפת עצמי לשאלה שלא רציתי שתשאל
"למה???" הרימה שוב את הטון "מה קרה? אל תגידי לי אתם לא ביחד עכשיו…"
"מה יש לך נפרדנו" אמרתי כאילו זה אמור להיות לה מובן מאליו
"להההההה…. תשבעי" אמרה בפליאה
"כן" עניתי ביובש
"למה? מתי?" דפקה בי עוד חקירה
"פחות מחודש, שלושה שבועות ככה. זהו לא התאים… שנה וחצי של סבל הספיקו לי"
"יאאאאאאאאאא אני בשוק מורי… הייתם נראים כזה זוג מבטיח. כאילו האהבה אצלכם לא נחה"
"כלפי חוץ מסתבר…… מה איתך ועם רן" שאלתי ישר משנה נושא בכדי שהיא לא תכנס לפרטים בקשר אלי ואל שניר למרות שבכלל לא עינינו אותי חיי הזוגיות שלה אלא רק הבחור המסתורי בפינת השולחן.
"חיים אני יודעת…. כאילו את יודעת… ברגיל שלנו ריבים 24/7 אבל חיים שלי בלב הוא"
"רק אושר שתדעי… מה איפה הוא? הוא לא פה לא ראיתי אותו" אמרתי תוך כדי הסתכלות ימין ושמאל בכדי לוודא כי לא פספסתי.
"לא… איפה מה יש לך הוא שומר שבת. ובעזרת השם רק אושר מהפה שלך לבורא עולם"
"הנה בבקשה גם היא עכשיו מתחזקת לנו" אמרתי בחיוך "ולמה את לא אצלו? יושבת פה כאילו מי ישמע אטרקציה"
"מתנצרת אולי אעלק מתחזקת" צחקנו שתינו "והיה בעיר בטח הייתי פה… למה את מכירה אותי מאתמול? הוא אצל אח שלו בפתח תקווה"
"אה באסוש"
"בקטנות… אנחנו גם ככה יום-יום אבל מה יום-יום כל היום מורן, כל היום בתחת של השני"
"אמאלה איך אפשר ככה"
"אי אפשר זה כל העניין. למה את חושבת אנחנו 24/7 רבים?! רק בגלל זה"
"אז יאללה תורידו קצת שעות של ביחד לא תמותו"
"אין אנחנו לא יכולים חייבת אותו לידי כל הזמן וגם הוא אותי שתביני…. בתכלס זה מה שהורס את הקשר שלנו אבל אין, איןןןןן אני לא יכולה אוויר לנשימה שלי הוא"
פתאום קפצה עלי שובל מאחורה. מחבקת אותי מהצוואר ולוחשת לי באוזן
"מורי שופי על זה עם החולצה הצהובה איזה עיניים דופק בך"
"מי?" שאלתי בתמימות כאילו לא מבינה על מי היא מדברת…

שובל גררה כיסא קרוב והתיישבה לה ביני לבין לינוי
"אימוששששש מורי עם המבטים האלה את החזייה הוא כבר פתח. ואיזה חתיך י'רבנן… מאיפה בא המכשיר????" אמרה בהתלהבות יתר
"מה, מי…. על מי את מדברת?" שאלה לינוי שהייתה צריכה תקציר לעלילה
"סתם היא הוזה זאת" עניתי לפניה
"מה הוזה? מי הוזה? את הוזה י'חמרא… באמא שלי מורן. לינוי ברבנים 'סתכלי 'סתכלי על זה עם החולצה הצהובה… עכשיו הוא כבר לא מסתכל אבל חכי כשהוא יסתכל את חייבת לראות איזה מבטים הוא דופק בה. מורי היה מסתכל עלי ככה על המקום אני קמה מתחילה איתו"
"איזה מתחילה איתו מה יש לך? רק עכשיו יצאתי ממערכת יחסים אני נראית לך כמו אחת שיכולה להתחיל עוד אחת… הכל אצלי עוד טרי-טרי" צחקתי
"יאללה גם כן את מעפנה"
"אה זה…. טוב תשמעו הבחור אש! הוא גם חמוד. אני במקומך מורן קופצת על ההזדמנות"
"מה חמוד, מה את מכירה אותו?" שאלתי בהתלהבות ולא יכולתי להסתיר את הסקרנות
"לא שתביני היא בדיוק יצאה ממערכת יחסים" היא חיקתה אותי בזלזול וצחקה "נשמה את טרי-טרי כמו רשת אדום-אדום את… שמעה חמוד נפתחו לה העיניים" צחקנו שלושתנו
"טוב סתמי נו" הרמתי טיפה את הקול
"אני שתקתי"
"נו את מכירה אותו" פניתי אל לינוי
"לא… איפה מה לי ולו. סתם באנו אני ושילת בין הראשונים אז אתן יודעות שמעתי אותו ברפרופים. מדבר לעניין הבחור"
"מה הוא עיתון? מה זה רפרופים תגידי מה קורה לך?" יצאה עליה שובל
"אה שובל מה יש לך?" שאלתי לא מבינה מאיפה זה בא לה עליה
"לא סתומה על כל הראש זאת. ברפרופים היא אומרת לי…. אין הורסת" אמרה וקמה בצחוק

המשכתי עוד קצת בשיחה עם לינוי וכשהפנתי מבטי אל מקום מושבו של הבחור המתבונן הבחנתי כי לא היה שם כלל. מבולבלת מחפשת אחריו בין שאר סובבי השולחן והעומדים בקבוצות ברחבי הגינה ללא כל הצלחה. אם לומר את האמת התבאסתי מעט… אפילו את שמו לא יודעת אני אך עיניו מביטות בעיני לא ישכחו לעולם.

לאחר כמה דקות היה לי טלפון. מסתכלת על הצג "צ'וצ'♥♥"… לא הבנתי מה עובר עליה, הרי היא יושבת בין אנשים לא כל כך רחוק ממני. מסתכלת אחורה במבט לא מבין ותנועות גוף של 'מה את רוצה?!'
"תעני" היא צעקה לעברי, אז עניתי
"מה יש לך מה את מפגרת" צחקקתי
"קומי ובואי איתי לשירותים עכשיו"
"מה את רצינית את לא יכולה ללכת לבד?"
"לא, נו בואי איתי"
"קחי איתך את אביאור או משהו נו בחייאת צ'וצ'"
"מורי עכשיו את קמה!" היא דרשה וצוותה בו זמנית
מבלי לשאול יותר מדי שאלות פשוט קמתי. בכל זאת חברה שלך דורשת ממך לבוא איתה לשירותים למה שתתנגדי. וזו שובל בדוק קרה משהו, היא לא מסוג האנשים שמתביישים ממשהו.

נכנסות לבית. שובל דופקה על דלת השירותים בקומה התחתונה אך הם היו תפוסים
"מי שם?" צעקה שובל
"שם פרטי או שם משפחה?"
זיהינו בקול שזה יחיאל ומבלי לחשוב פעמיים שובל התקדמה לעבר המדרגות לשירותים למעלה ואני אחריה כמו כלב עם רצועה.
תוך כדי עליה במדרגות אני פונה אל שובל….
"שובי מה יש? מה קרה רבת עם אביאור?"
"מה פתאום הבחור בכיס שלי י'גנובה וגם אם לא היה נראה לך אני אוותר לו? עוד שבוע אחד בלי סקס איתו אני מתחרפנת יש לי מזל בכלל שחבר שלו החליף אותו בשמירה היום"
"מפגרת" אמרתי צוחקת "אז רגע מה יש למה הבאת אותי איתך?"
באמת שהתקשתי להבין. הרי היא אמרה שעם אביאור הכל בסדר, את הבית של איתי היא מכירה היא לא צריכה תדרוך וגם אם הייתה צריכה הייתה פונה אל איתי ישירות או נעזרת במישהו שנמצא קרוב כי את המילה בושה היא לא מכירה.. אז למה קראה לי איתה?
"זה עם החולצה הצהובה נכנס לבית חובה עלינו למצוא אותו"
נעצרתי במסדרון החדרים "תגידי מה את חולה בראש?"
"מה זה שאלה רטורית עכשיו? נו זה ידוע שכן."
"לא אין את פסיכופתית" אמרתי נקרעת מצחוק
"ובגלל זה את אוהבת אותי ואנחנו החברות הכי טובות. אני חולה בראש ואת מאזנת אותי… יאללה תתחילי לפתוח חדרים"
"תקשיבי אני לא משתפת פעולה עם השטות הזו. לא את התחרפנת שובי… מה זה כמה שתית"

פתאום נפתחה אחת מדלתות החדרים…
"טוב אני אדבר איתך כבר" הוא אמר וניתק וכשהרים ראשו אלינו נתקע
"אוווו יופי בא לך לעשות לי טובה?!" קפצה עליו שובל בשאלה ואפילו לא נתנה לו שניה לענות "יופי, מצויין צדיק אתה… אז ככה אבד לי האייפון אני כבר שעה מנסה להשיג אותו בטלפונים מהפלאפון של חבר שלי ואני לא מוצאת אותו" הצביעה על האייפון שהחזיקה בידה בכדי לא להיות שקופה. הייתי פשוט בשוק מהמהירות שבה דיברה ומהתירוץ המבריק ששלפה עליו. "חברה שלי פה מנסה לעזור אבל קצת גדולה עליה הקומה אז אולי תיתן לה פה יד ואני אעזור לחבר שלי בחיפושים למטה…" ושוב מבלי לתת לו שניה להשיב לדבריה "יופי מעולה. תודה… אין אתה גדול" צעקה תוך כדי שהיא נעלמת לה במורד המדרגות.

הוא מביט עלי מבולבל ואני לא מפסיקה לצחוק
"באיזה מקומות היא הייתה בהם שנדע איפה לחפש" הוא שאל ואני לא חדלתי לצחוק
"מה מצחיק?"
"אני נורא מצטערת…" מנסה להסביר אך לא מצליחה להפסיק לצחוק על החירטוט האלוף שסיפרה שובל
"מצטערת על מה?" שאל לא מבין
"אני מצטערת פשוט אני לעומת חברה שלי מאוד גרועה בשקרים אז אני פשוט אודה באמת…"
"לא באמת אבד לה האייפון" הוא שאל במבט מבין וחייך לעברי
"לא" שוב נקרעתי
"אז…. למה היא אמרה את זה וברחה ככה?" שאל כאילו מהרהר למרות כי ידעתי שהבין את ההתרחש
"האמת…."
"רק את האמת" אמר ולאט התקרב לעברי
"היא חושבת ששמת עלי עין"
"באמת? היא חושבת או בטוחה?"
"כשהיא אמרה לי את זה אז כן, היא הייתה נשמעת בטוחה בעצמה" אמרתי מגמגמת
"על סמך מה?… היא גם אמרה?"
"זרקה משהו כן"
"מה את אומרת… מה?"
"האמת לא נעים לי… אם היא צדקה אז זה קצת מביך"
"בשבילך?"
"בשבילי לא. אם היא צודקת אני רק יוצאת מוסמקת מהעניין אבל בשבילך כן" צחקתי
"איך קוראים לך" הוא פתאום זרק
"מורן"
"שם יפה מורן. נעים מאוד אני עומרי" הוא שלח ידו לפני ולחצתי אותה
"נעים" חייכנו האחד לשנייה
"אז מה אמרת.. על סמך מה היא קבעה ששמתי עליך עין?"
"היא טוענת שהיו מבטים" התביישתי לומר אך זה פשוט יצא…
"והיא קלטה אותם?!"
"מסתבר….כן"
"אז זה אומר בעצם שאם היא קלטה אותם אז כל אחד יכול היה לקלוט" הוא התקרב בעוד צעד וחצי. ריח הבושם שלום חדר אל נחיריי
"אני מניחה שכן…. כן" שוב גמגמתי
"ואת לא מבינה על מה היא מדברת…."
"כן. אני לא שמתי לב לשום מבטים" זרקתי כמו מטומטמת אחרי שבהיתי בו שעות בלי בושה
"תגידי את קצת פוזלת או שפתאום למדת לשקר?"
"מה?"
"לא מה… לי פשוט היה נראה כאילו כן שמת לב יכול להיות דמיינתי אני לא יודע"
"לא שאני אבין אתה הודתה בעקיפין עכשיו?"
"האמת שכן אבל אם תרצי אני אצא פה בהצהרה.. אני עומרי מנצור הסתכלתי עליך מהשניה שנכנסת בשער ויאמר לזכותך שזו פעם ראשונה שאני נגנב ככה ממראה חיצוני של בחורה"
הסמקתי ברמה מטורפת רציתי להחמיא בחזרה באמת שרציתי, והאמת שגם היה הרבה על מה אבל מה שיצא לי היה
"תודה" וחיוך מטופש
"בכיף. אמיתי איתך… תגידי מה חבר שלך חבר של איתי? את חברה של מישהו אחר מכאן.. מה איך זה הולך מה הקשר שלך עם איתי?"
"רגע שאני אבין זה הכי יצירתי שלך לשאול עם יש לי חבר? יעני שוב פעם העקיפין הזה? מה יהיה איתך?"
"יצא לי ממש מעפן אה?!" אמר וצחקק צחוק מובך לעברי
"קצת כן, אפילו קצת הרבה הייתי אומרת… ולא אין לי חבר"
"אז מה הקשר שלך עם איתי? חברים משותפים?"
"מממ לא. האמת איתי חבר קרוב.. מה הקשר שלכם?"
"הוא בן דודה שלי. האמת שסתם אמר לי הוא מעוניין לעשות ישיבה, שאל אם בא לי לקפוץ אמרתי למה לא בכיף. מה מאיפה את?"
"מושב לא רחוק מפה"
"תגידי יפריע לך אם אני אכנס רגע לשירותים?"
"מה פתאום, לא… תכנס"

הוא נכנס, נסגרה הדלת ואני מחכה לו מחוץ לה….
הוא החל להתעכב אז התייאשתי. מי מת שאני אחכה לו? מה הוא חבר שלי?
לא בקטע רע פשוט זה נראה רע כלפי חוץ ולא בגלל איך שאנשים יראו את זה.. בתכלס אכפת האנשים!
פשוט העובדה שאני מחכה לגבר שאני לא מכירה מחוץ לשירותים… על מה ולמה?
נכון פיתחנו פה איזושהי שיחה, היה פה דו שיח עם גבר הורס מראה ונחמד ברמות על אבל אז מה שיחפש אותי קצת….

ירדתי למטה באתי לצאת ואיתי קרא לי מהמטבח.
"צריך עזרה בלהוציא משהו?" אמרתי תוך כדי התקדמות לעברו ונעמדתי לצידו
"אורגינל את ושניר נפרדתם?"
"איתי די…" אמרתי ובאתי ללכת אך הוא מיד אחז בידי ומשך אותי אחורה ומצאתי עצמי בפינה בין קירות המטבח לשיש
"מה די מה…" הוא התלהם "אני רוצה לדעת אם זה סופי"
"מה עובר עליך איתי תשחרר לי את היד" הוא פתאום קלט מה הוא עשה ומיד עזב
"סליחה חיים שלי, סליחה… אבל את יודעת שאצלי כל מה שקשור אליך זה נושא רגיש"
"איתי אתה חייב להבין שביני לבינך לא יכול לקרות שום דבר אף פעם" התחלתי להתעצבן
"כי את אף פעם לא נותנת לי סיכוי… פעם אחת תתני לי צ'אנס להעניק לך את כל האהבה הזאת שיש לי כלפיך מורן" הוא שוב הרים טיפה את הקול
"אית…………." באתי להוציא משפט מהפה אך הוא השתיק אותי בנשיקה. פעם ראשונה שעשה עימי מעשה כזה נועז. שיערתי כי אזר את האומץ מכיוון ששתה יותר מדי. הכל קרה כל כך מהר ולפני שהספקתי לדחוף את איתי ממני הבהיל את שנינו רעש נפילת צרור מפתחות ומלמול המילה 'כוסעמק'
"מצטער אחי לא רציתי להפ…." הוא בא להמשיך את המשפט אך קלט שזו אני מלפני איתי ופתאום קפא בתדהמה