עומרי ומורן- פרק 20: מלחמה ושלום

״זה מעצבן כי רק אתמול הוא בא אלי בוכה…״.
״רגע, הוא היה אצלך אתמול״ שאל קוטע אותי במהירות ומשחרר ממני את ידו.

״כן״ אמרתי בצער.
״אתמול? לפני או אחרי שהייתי איתך״ שאל בטון רציני ולרגע פחדתי לספק תשובה.
״מה זה משנה״.
״משנה. לפני או אחרי״ שאל מתעקש.
״אחרי״.
״ולמה לא אמרת כלום?״.
״כי זה היה נראה לי מיותר״.
״זה היה נראה לה מיותר״ מלמל לעצמו.
״כן עומרי, זה היה נראה לי מיותר. הוא לא בא בשביל לבקש ממני לחזור אליו או משהו כזה״.
״אז בשביל מה הוא בא? נו באמת מורן, די להיות תמימה. מה את כבר חושבת שהוא רצה?״ שאל בטוח בעצמו כאילו יודע את התשובה.
״אבל אתה לא היית בסיטואציה, אתה לא יודע מה היה שם, אז למה אתה סתם מסיק מסקנות?״.
״למה? כי אני גבר, זה למה. אני יודע איך הראש שלו עובד״.
״עומרי, הוא בא בשביל לספר לי על התאונה שאבא שלו עבר. וזה הדבר היחידי שהפריע לי כשסתיו אמרה שהיא ראתה אותו עם מישהי. כאילו אתמול בכית על זה, כבר אתה מסתובב לך ועושה קניות״.
״זה הדבר היחידי?״.
״כן, מה כבר עוד יכול להפריע לי״ שאלתי והוא שתק. ״עכשיו בוא תסביר לי מה זה מפריע לך שזה מפריע לי״ שאלתי מתחכמת.
״מפריע״.
״מה אבל? תדבר, תהיה ספציפי״.
״לא יודע, זה מציק לי. עצם העובדה שאם אחותך תראה אותי עם מישהי אחרת ותספר לך אז זה לא יפריע לך באותה הצורה או המידה כמו עם שניר״.
״תגיד לי מה אתה מטומטם… למה אתה חושב ככה?״.
״כי ככה זה״.
״ממש לא. זה ממש לא ככה״.
״למה?״.
״קודם כל אתה תסביר לי על סמך מה אתה חושב ככה, אחר כך אני אגיד לך מה הן הסיבות״.
״על סמך זה שאותי… מה את מכירה, אפילו לא חודש? ואיתו יש לך היסטוריה, כמעט שנתיים והייתם יחד. בעיניי זה משמעותי״.
״אתה סתם מדבר שטויות״.
״יפריע לך אם תראי אותי עם מישהי אחרת?״.
״כן״ עניתי מיד מבלי לחשוב.
״למה״ שאל.
״ככה״.
״אני רוצה תשובה מדויקת. מה יפריע לך, למה יפריע לך״.
״פשוט יפריע״.
״סבבה, את זה הבנתי. אבל אני רוצה לדעת למה, את לא שמה לב לשאלה שלי״.
״שמעתי את השאלה, עניתי… יפריע. נקודה״.
״אוקיי. עכשיו אני יכול לשאול אותך עוד שאלה?״.
״אם היא קשורה לנושא המפגר הזה שפתחת פה, אז לא. לא בא לי להמשיך איתך את השיחה הזאת״.
״לא האמת שלא שאלה קשורה, אבל היא הציקה לי מאז שהגעת״.
״נו תדבר״ אמרתי חסרת סבלנות.
״מה זה הג׳ינס הזה? מה חשבת לעצמך שיצאת איתו מהבית?״ אמר מעביר נושא.
״מה איתו״ שאלתי לא מבינה.
״רואים יותר את הרגליים שלך מאשר מכנס״ זרק.
״זה הקטע שלו״ אמרתי והוא הרים גבות.
״טוב מה אני לא מבינה אתה לא הולך להגיד לי שלום ולילה טוב כמו בנאדם היום?אתה מחפש על מה לריב או להתווכח איתי, מה הסיפור״ שאלתי לא מבינה.
״למה את אומרת את זה״ שאל בתמים.
״לא יודעת, קצת מרגיש לי ככה… קודם זה היה שניר, עכשיו עברת לי לג׳ינס. אין אתה נראה לי מת לסיים את זה ברע״.
״חס וחלילה חיים שלי. אבל מה, תראי מה זה… זה תשעים ותשע אחוז הרגליים שלך ואחוז אחד ג׳ינס״.
״נו באמת״ אמרתי חסרת כחות לעוד ויכוח איתו כשאני נושפת אוויר ומסובבת ראשי אל הצד השני תוך כדי פתיחת דלת הרכב.
״טוב זהו הנה די, תרגעי״ אמר פתאום מצחקק ותופס את ידי בכדי לעצור אותי.
״אני רגועה. מאוד רגועה אפילו. זה אתה שמציקים לו כל מיני דברים שטותיים״.
״הנה נו אני רגוע״ אמר מחייך לעברי. ״בואי תביאי לי חיבוק״.
״לא רוצה להביא לך חיבוק״.
״מספיק נו בואי״.
״לא רוצה״.
״למה?״.
״כי אתה מעצבן״.
הוא התקרב עם הגוף, עטף אותי בשתי ידיו וחבק לי חיבוק חם ואוהב כמו שרק הוא יודע לתת וכל גופי רתח.
״עומרי…״ לחשתי תוך כדי החיבוק שכביכול לא רציתי.
״מה״ שאל.
״אחותי מחכה לי״.
הוא שחרר ידיו לאט לאט ואני יצאתי מהאוטו ונכנסתי לרכב שלי. הוא יצא אחרי, התקדם לכיוונו ונעמד ליד החלון הפתוח שהיה בצד שלי.
״לילה טוב סתיו. שמחתי לפגוש אותך״.
״גם אני, לילה טוב״ השיבה לו בחיוך.
״לילה טוב מורן״.
״לילה טוב״ החזרתי, הוא זז ונסעתי.

״מה קרה מה את עצבנית, מה רבתם?״
״לא״.
״אז מה יש לך, מה את ככה?״.
כעסתי. אבל לא עליו, כעסתי על עצמי. על הגורל שמשחק בי. על המטומטמת התמימה שאני לפעמים. על זה שהייתי מספיק טיפשה לתת לשניר את הלגיטימציה לעורר אותי רגשית בכל פעם מחדש מבלי שאני שמה לב לזה בכלל. הייתי מאוכזבת מעצמי על זה שלא סיפרתי לעומרי מלכתחילה על כך ששניר ביקר אותי ליל אמש ועל זה שזה נודע לו כבמין פליטת פה. למרות ששוב, בעיניי זה לא כזה סיפור. פרט לקטע של הנשיקה כמובן.
בעצם לא רק על עצמי כעסתי, גם לעומרי יש חלק בדבר. על מה וממה הוא מתעצבן, באיזו זכות בכלל? הרי זה לא שאנחנו יוצאים כבר במשך תקופה, וגם אם כן… הוא כנראה עדיין לא הבין את המצב. הרי אני ושניר לא נפרדנו מלפני עשור, זה בערך רק חודשיים שאנו לא במערכת יחסים אחרי כמעט שנתיים של זוגיות. וכן עדיין יש לי רגש, עדיין מציקים לי כמה וכמה דברים בו, אבל לא בקטע רומנטי. אני לא רוצה ומצפה שלא יצא עם נשים אחרות. אני לא מצפה ממנו לחשוב רק עלי ולרצות רק אותי. אבל לשמוע שהוא עבר כל כך מהר הלאה זה קצת מעצבן. וכן, אני חוצפנית כי גם אני סוג של עברתי ״הלאה״ ואני רציתי בסיום הקשר בנינו. ואני בטוחה ויודעת שזה יציק ויעצבן גם אותו אם הוא ידע על קיומו של עומרי… לא שהוא לא יודע, כן?!.
אבל זה בסך הכל עיקצוץ קטן כזה חסר משמעות. זה לא כאילו התכוונתי לחזור הביתה ולבכות לכרית על כך שהוא הסתובב לו עם מישהי בקניון, זה לא כאילו אכלתי סרטים… אין לי על מה. זה סתם פרצוף עקום כזה שכנראה יצא לי באותו הרגע. למה הוא שם לב לכל דבר? למה הוא קולט הכל? למה הוא מכיר אותי כל כך טוב בפרק זמן כל כך קצר? למה כל דבר קטן שמתרחש איתו כל כך משמעותי בעיניי? ולמה לעזאזל אני לא מוצאת את עצמי בשניה שקט מבלי לחשוב עליו? ומה יש בעומרי שגם להתעצבן עליו מכל הלב אני לא יכולה?.

הגענו הביתה וכל אחת פנתה אל חדרה. החלפתי לפיג׳מה, נכנסתי למיטה וניסיתי להרדם תוך כדי צפייה בטלוויזיה. חלפה לה שעה ועדין לא הצלחתי להרדם, ופתאום צלצל הפלאפון, הרמתי את הפלאפון לאט לאט מהפחד שזה שוב שניר וכשהפכתי אותו שמו של עומרי הופיע על הצג.
״הלו״.
״את ישנה״ שאל.
״עניתי לך, לא״ אמרתי בציניות מעצבנת.
״די מורן בלי עצבים. הערתי אותך״ שוב שאל.
״לא עדין לא נרדמתי״.
״יופי. אל תרדמי, אני בדרך״ הודיע.
״אחת בלילה עומרי…״.
״אז מה״.
״מה זה ׳אז מה׳. אני רוצה לישון״.
״מה את עושה רעש כאילו את צריכה לקום מחר באיזה ארבע חמש בבוקר. זה אני שבשש בבוקר צריך להתייצב בעבודה ובכל זאת אני בא״ אמר ואני שתקתי. ״מורן״ אמר בקול טיפה מורם.
״נו בסדר אני מחכה לך״ אמרתי כאילו בלית ברירה.
תוך רבע שעה הוא שוב התקשר.
״מה כבר נרדמת״.
״לא. אמרתי לך שאני מחכה לך״.
״טוב בואי תצאי, אני פה בחוץ״.
״יוצאת״ אמרתי, ניתקתי וקמתי מהמיטה.
פותחת את שער הכניסה לבית, סוגרת אחרי ומתקדמת לכיוונו של עומרי אשר חנה מולי רק בצידו השני של הכביש. הגעתי אליו, הוא נשען על רכבו ברגליים משולבות ואני נעמדתי מולו.
״מה את כועסת עלי״ שאל כשחיוכו הכובש על שפתיו.
״לא״.
״את לא כועסת עלי״.
״לא״.
״את יודעת למה באתי?״.
״כי לא הספיק לך מקודם ואתה רוצה להמשיך להעיר כל מני הערות מפגרות״.
״ככה את כשאת לא כועסת״ שאל צוחק והשפיל מבט. ״לא בא לי לראות אותך באמת כועסת״ הוא זרק והבטתי בו בשקט. ״טוב תשמעי, באתי כי לא אהבתי איך שזה נגמר קודם. חזרתי הביתה ולא הפסקתי לחשוב על זה״.
״על מה״ שאלתי נכנסת אל דבריו והוא הסתכל עלי בפרצוף של ׳את יודעת על מה׳. ״מה אתה מסתכל עלי ככה, על מה לא הפסקת לחשוב״ שאלתי שוב.
״על זה שגרמתי לך ללכת ככה הביתה בעצבים. הציק לי רצח״.
״בצדק״.
״זה כאילו הריב הראשון שלנו עכשיו״ אמר צוחק.
״די להיות ציני״.
״צודקת, סליחה״ אמר שוב צוחק ואני מביטה בו במבט עצבני. ״נו מורי אני מבקש סליחה על מקודם. לא הייתי צריך לפתוח את הפה. אני באמת מבין שכנראה עדין לא התגברת עליו ובגלל זה זה טיפה הציק לך״.
״זה ממש לא קשור. אני ועוד איך התגברתי. אין לי בעיה שהוא יצא עם אחרות והוא בכלל לא נושא שיחה. אני לא מבינה בכלל למה הוא תמיד עולה בינינו, אתה לא מבין שהוא היסטוריה?״.
״סבבה, אני מאמין לך. בכל זאת לא היתה לי הזכות להגיב בנושא, בטח שלא בשלב כזה ואני מצטער על זה. את סולחת לי״.
״כן״ אמרתי והיו בינינו שתי שניות של שקט.
״טוב תביאי חיבוק״ הוא התרומם והתקדם לעברי.
״מטומטם״ אמרתי בחיוך והוא נשק לי על הלחי וחיבק אותי.
״תאכלס מטומטם. לא הצלחתי להרדם וישר מצאתי את עצמי רץ לפה״ אמר בהומור ציני.
״סתום סתום, אל תהרוס את הרגע״.
״אה היה פה ׳רגע׳ עכשיו״ אמר שוב ציני כשהוא מביט בי וידיו עדין חובקות במותניי.
״אני לא מבינה איך בנאדם יכול להיות הכי נסיך בעולם ובאותו הזמן גם מעצבן״.
״תשמעי זה הכל חלק מהקסם שלי״.
״מה אתה אומר״.
״כן כן״.
״אתה יודע, גם אני קוסמת לפעמים״.
״מה את אומרת״.
״כן. עכשיו תפסיק לעצבן אותי לפני שאני מעלימה אותך מפה״ הוא צחק, חזר לחבק אותי ונתן לי נשיכה קטנה בכתף.
הוא שוב עשה לי את הקטע של ׳הביישן מדי בכדי להיכנס׳ אז במקום לשבת בתוך הבית ישבנו אצלו באוטו. ישבנו, צחקנו אך בעיקר דיברנו.
״אם אתה מחר הולך להאשים אותי בזה שלא קמת או הלכת עייף לעבודה אני לא יודעת מה אני עושה לך״.
״לא, איפה להאשים אותך, מה פתאום. אבל את צודקת… מה השעה כבר?״.
״שתיים וחצי״.
״ואי ואי, נראה לי באמת כדאי שאני אעוף. אבל בחיי לא בא לי ללכת״.
״אין לך ברירה״ אמרתי מחייכת.
״אולי תבואי לישון אצלי״ הוא פתאום זרק והפתיע אותי.