עומרי ומורן- פרק 18: מאיפה זה הגיע?

נסיתי להיחלץ מידיו אך ללא כל הצלחה. דחפתי גופו מאזור החזה אבל כנראה כי הספקתי לשכוח כמה חזק הוא לעומתי וברחה לי מהראש לרגע העובדה שהוא בעצם גבר ואני בסך הכל אישה… איפה השוויון כוחות פה בדיוק?!

״שניר מספיק״ אמרתי סוף סוף משתחררת ממנו.
״לא״ אמר בטון מתחנן וגנב ממני עוד שתי נשיקות יבשות על השפתיים.
״די״ צעקתי כאשר מצליחה אני סוף סוף להפריד אותו מגופי ומתרחקת אחורה. ״בשביל זה באת״ שאלתי עצבנית למרות שהנה אני מודה בשנית. צפיתי את זה. כן, צפיתי את זה קורה ולא מנעתי זאת מלכתחילה, בכל זאת יצאתי אליו. בכל זאת הייתי אדישה למתרחש. ללא ספק יש לי יד בדבר, אני לא אתכחש. הרי כבר ציינתי כי יודעת אני שאצטער על כך, והנה אני מצטערת.
״מורי…״ הוא אמר שוב מתחנן.
״שניר, לך להיות עם המשפחה שלך, אין לך מה לעשות פה״ אמרתי מתקדמת אל שער הבית.
״מורן…״ אמר שוב בטון המתחנן בדיוק כשפתחתי את שער ביתי.
״שניר די״ אמרתי סוגרת השער אחרי ונכנסתי הביתה.
׳למה זה היה טוב עכשיו, מה הוא אמיתי?׳ תהיתי עם עצמי תוך כדי התקדמות לחדרי.
נכנסתי עצבנית למיטה ולא הפסקתי לחשוב על מה שהיה איתו. פתאום החלה לעלות לי הפגישה ממקודם עם עומרי. חשבתי על השיחה הקטנה שהייתה לנו על שניר בדיוק שניה לפני שנכנסתי הביתה. איך הוא אמר משהו בסגנון של ׳אני לא מתכוון להיכנס למשולש׳. קצת אירוני איך הכל קרה בדיוק באותו היום. אני באמת לא יודעת איך עומרי יקבל את זה ובאיזו צורה הוא יסתכל על המאורע, למרות שבינינו הוא לא קרה באשמתי. שוב, כן יש לי חלק בדבר, לא אתכחש, אך חלק נורא קטן. אני לא מצדיקה את עצמי עכשיו, שלא יהיו טעויות, אך בכל זאת זו דעתי. נכון יכולתי להישאר בבית ולהגיד לשניר שהוא מבזבז זמנו בהמתנה לי כי אין בכוונתי לצאת אליו, אך מצד שני יש להבין את האמפתיה שלי כלפיו. אבא שלו במצב נפשי קשה, והוא רואה בי מקום מפלט, מישהי שהוא רוצה לפרוק איתה את הכאב שלו, המטען הכבד הזה של השברון. ולמרות העבר לי אין שום בעיה עם זה, אלא רק הבנה. הלא שניר הוא לא סתם אדם מבחינתי וכך גם להפך, שניר הוא גבר שאפשר לומר כי חלקתי איתו חיים. אני לא מסוג האנשים האלה שזה פשוט עובר לידם. אני, כשאדם זקוק לי, ולא משנה מה היחסים בנינו, אני נחלצת לעזרה. לא יכולתי שלא לצאת, לפחות לרגע, רק שניה קטנה שתספיק בכדי לראות לשלומו. וכן, נכון אפשר גם לעשות זאת טלפונית, אבל הרגשתי חייבת. שמתי את כל כעסיי בצד ופשוט יצאתי. לא מחפשת עכשיו תירוצים לתרץ לעומרי, אם אחליט שכדאי לספר לו, אז אספר בדיוק את תהליך הדברים שהתרחשו, וההחלטה של איך לקבל זאת תהיה בידיו. לי נשאר רק לקוות שתהייה לו טיפת הבנה והוא לא יסיק כל מיני מסקנות כמו ׳לקיחת חלק במשולש אהבה׳. וכך המשכתי חושבת על הכל עד הירדמות מוחלטת.

התעוררתי למחרת. למי שלא עוקב או לא זכר זהו בוקר יום שני בשבוע. התעוררתי, שטפתי פנים, וכמו בכל בוקר מאז שגיליתי את טעמו המופלא של נס הקפה, הכנתי לי ספל והתמקמתי לי בגינה. יושבת ומדפדפת לי קלות באינסטגרם, עושה כמה לייקים על פוסטרים כאלה ואחרים שאהבתי. ואז הופיע לי התראת הודעה על המסך ״בוקר טוב גברת״ הכילה ההודעה ולפני הופיע שמו של עומרי. עד אליכם שמעתם את הזיקוקים? האם גם אתם הרגשתם את גל החום שמילא אותי באותו הרגע? חיוך על הפנים בטוח יש לכם. לא כמו שלי היה באותו הרגע, אבל גם זה בסדר.
״בוקר טוב אדון נכבד״ שלחתי חזרה עם סמיילי מסמיק.
״איך ישנת?״ הוא שאל, ואני התקשתי לענות מיד.
׳לספר לו? כדאי בכלל או שזה סתם יהרוס?׳ החלתי תוהה עם עצמי. קצת התמהמהתי עד החזרת התשובה, אני לא יודעת כמה חשוד זה היה בעיניו ואם בכלל, אבל בכל זאת במשך כל זמן התהייות הייתי מחוברת ואני כמעט בטוחה שהוא שם לב לכך. אני סתם מאכילה עצמי סרטים, נכון?! הלא יכולתי אני גם לדבר עם אנשים אחרים בזמן הזה.
״כרגיל, כמו מלכה״ העזתי לשקר.
למה? ממה כל כך פחדתי? למה לא יכולתי לומר לו שבקושי וישנתי כי האקס האידיוט שלי החליט לבקר אותי שוב בשעות לא שעות? יכולתי לפחות לומר את זה מבלי להזכיר שום דבר על הנשיקה המטופשת שהתרחשה ובכל זאת החלטתי לשקר לו. אכל אותי מבפנים לשקר לו, למרות שזה שקר קטן, שקר קטנטן וזעיר. אשר הסתיר סוד מסויים. סוד שאם לומר את האמת לא נראה משמעותי כל כך בעיניי, אבל מילותיו של עומרי על ״משולש אהבה״ לא הפסיקו להדהד באוזניי. אני מאשימה את חוסר הוודאות של איך יקבל הבשורה.
״אני שמח לשמוע״ השיב לי בתגובה. ״נהניתי מאוד אתמול״ שלח מיד אחרי בלווי סמיילי מחייך ומסמיק. סמיילי כזה שבדיוק המחיש את הבעת פניי ברגע שראיתי את ששלח.
״גם אני״ השבתי. ״מתי נתראה בשנית״ שלחתי שואלת בסקרנות.
״בקרוב״ הוא הבטיח.
״סומכת עליך״ שלחתי עם סמיילי קורץ.
״חסר לך ולא״ שלח, ומיד אחרי הוסיף ״חיים אני בדיוק נכנסתי לעבודה, אני אדבר איתך כשאסיים״.
״אין בעיה. יום טוב״ שלחתי לו בלווי סמיילי נשיקה וכך נגמרה לה השיחה בנינו.
בתום שיחתי עם עומרי חייגתי אל שובל בכדי לספר לה על מאורעות אמש, אך זו לא ענתה. אני שונאת כשהיא לא עונה. בדקתי מתי הייתה הפעם האחרונה בה הייתה מחוברת בוואטסאפ אך זו לא התחברה עוד מאש, ממש זמן קצר לאחר שיחת הטלפון שניהלנו. אני מאוד מקווה שהתעוררה בכלל לעבודה, יודעת אני כי מסוגלת היא שלא. ״תתקשרי אלי כשאת רואה את ההודעה״ שלחתי לה. לאחר מכן נכנסתי הביתה בכדי להניח את כוס הנס ולחזור לחדרי בכדי לצפות קצת בטלוויזיה.
כמו ששמתם לב, חיי לא מעניינים במיוחד. מכיוון שתקופת הלימודים נגמרה לה, ואני הרי אדם מובטל, רוב היום שלי מתבזבז על צפייה בטלוויזיה, גלישה במחשב, קריאה, מדי פעם כתיבת איזה שיר, תובנה או סתם איזה סיפור נחמד, שינה ומטלות כאלה ואחרות. וזה מתחיל להיות לי קצת משעמם. ונניח רגע בצד את זה שאני כמעט בטוחה שגורם הסיבה להעלאתי במשקל נובע מבילוי היום שלי בבית. אני הרי לא מתפעלת את עצמי הרבה, ואני גם לא כל כך מקפידה על אכילה נכונה, אני מנשנשת המון שטויות בין ארוחה לארוחה. וזה לא כל כך משחק לטובתי, אני חייבת למצוא לעצמי איזו תעסוקה. אולי פילאטיס. חשבתי לא פעם ולא פעמיים להתחיל שיעורים עם אמא שלי. היא גם הציעה לא קצת, נראה לי שכדאי לי לשקול את זה.

השעה כרגע היא עשרים לשלוש, ושובל נזכרה לחזור אלי.
״הלו״ אמרתי.
״אה צ׳וצ׳ מה רצית״ היא שאלה ונשמעה מפהקת.
״אל תגידי לי שעכשיו קמת״ אמרתי אך האמת לא כל כך מופתעת.
״כן, למה?״.
״מה את רצינית, מה לא הלכת לעבודה?״.
״לא. את לא מבינה, בקושי הצלחתי לקום. שמעתי את השעון המעורר, אמרתי לעצמי ׳אין סיכוי אני קמה עכשיו׳ ישר התקשרתי לאחראית משמרת, למזלי היא הייתה ערה, אמרתי לה ׳תשמעי יוליה אני על הפנים אני לא יכולה להגיע היום׳ אמרה לי ׳טוב׳ וניתקה״.
״אפילו שם מפחדים ממך״ אמרתי צוחקת.
״איזה מפחדים, איפה מפחדים, מי זה מפחדים. הבת זונה הזאת חושבת זה עסק של אבא שלה, מסוגלת גם להגיד לי ׳אל תחזרי׳ יגנובה. סתם פוקס, היה לי מזל, בטח היא לא צריכה עובדות או משהו״.
״טוב מה רציתי לומר לך״.
״מה רצית לומר לי… אני אגיד לך. מה היה עם שניר, נו התקשרת אליו אתמול בסוף או שהשתפנת״ שאלה סקרנית.
״לא״.
״מה לא״ היא נכנסה מיד לדברי. ״נו מה את רצינית? מה יש לך בעיה במוח? חובה עליך מורי הוא בטח שבור״.
״את מוכנה להקשיב עד הסוף אבל״.
״נו דברי״ מלמלה מהר ופתאום עלה לי רעיון לראש.
״בקיצור תתעוררי על עצמך ובואי אלי, אני כבר אספר לך הכל״.
״מה את מכינה לי לאכול״
״נו יופי, מה אני אייל שני? מה יש לכם כולכם נפלתם עלי עם כל בקשות המטבח האלה? הכי רחוק שלי זה מזיגת מים חמים אל תוך מנה חמה. באלוהים אין לי כח״.
״אל תהיי זבל. זורם לי רצח השקשוקה האלופה והטעימה שלך״.
״בטח את בטוחה שחנופה תעזור לך פה״.
״נו מורן״ צעקה לי באוזן.
״ימח שמך. רק תבואי״.
״את עושה לי״ שאלה מתחננת.
״כן, כן, כן חופרת רק תבואי כבר״ אמרתי תוך כדי שאני יורדת את המדרגות בכוונה למטבח.
״לא נו באמת״.
״נו מה את סתומה״ הרמתי טיפה קולי ״נו הינה אני בדיוק במטבח, בודקת שיש עגבניות וביצים״.
״נו״.
״מה נו?״.
״יש? לא כי אם אין אני אביא. את לא תיפטרי מלהכין לי ארוחה״.
״תפסיקי לשגע לי את המוח ובואי כבר. ביי״ אמרתי וניתקתי לה.

חצי שעה על השעון ושובל הגיע. עוד כמה דקות והשקשוקה שלה מוכנה, היא הגיע בול בזמן. את זמן ההמתנה עד תום בישול השקשוקה העברנו בשולחן שבמטבח. היא בדיבורים ואני בחתיכת סלט.
״נו אז מה את מספרת״ שאלה שובל.
״התכוונתי להתקשר אליו, באמת שכן. אבל לא יודעת משהו בי לא רצה, אז פשוט שלחתי לו הודעה״.
״מה? מה שלחת לו״ שאלה סקרנית.
״סתם משהו על זה ששמעתי מה קרה, וסתם כזה שאלתי לשלומו״.
״נו״.
״הוא אמר שהוא על הפנים. ואז הוא אמר שהוא בחוץ והוא רוצה שאני אצא״.
״נו תשבעי באו-מי-גד״ אמרה בהלם.
״נשבעת לך״.
״נו ומה יצאת?״.
״בלית ברירה כן״.
״אין לי כח שהחיים שלך כמו סרט״ היא אמרה מצחקקת.
״סרט רע מאוד. אלוהים, איפה נפלתי״.
״נו, נו, נו, נו, נו ומה היה״ שאלה שוב בסקרנות.
״סתם. בקיצור יצאתי אליו. אמאלה צ׳וצ׳ את לא מבינה בכלל איך הוא נשבר לי בין הידיים. הוא בכה…״
״הוא בכה״ שאלה מתפרצת אל דבריי בהלם.
״מה זה בכה, יגנובה. את מכירה את זה שאת בוכה הרבה ואת רוטטת?״.
״נגיד. נו״.
״הוא חיבק אותי וכולי רטט ביחד איתו. בקושי ורציתי להתנתק מהחיבוק הזה ולראות את הפנים שלי. וכשהוא דיבר תוך כדי, בכלל רציתי לקבור את עצמי. הוא מדבר תוך כדי בכי, והוא ניתקע, כי הדמעות חונקות אותו״.
״מסכן״ אמרה נכנסת אל דבריי.
״הוא אמר משהו על זה שאבא שלו במצב מאוד קשה, ושרוב הסיכויים שהוא בכלל לא יצא מזה, ואם כן אז הסיכוי שהוא ישוב ללכת קלוש מאוד. וזה בעצם אומר שאת שארית חייו הוא יבלה על כיסא גלגלים״ הסברתי, וכאב בליבי.
״שמע ישראל״ נכנסה שוב לדבריי ואמרה זאת בהלם מוחלט תוך כדי הנחת ידה השמאלית על פיה.
״עזבי את זה, הכי חשוב שיצא מזה בשלום. יואו את לא מבינה מה הוא אמר לי. נשבעת עוד רגע בכיתי איתו גם״.
״מה?״.
״הוא אמר שהוא יודע שאבא שלו ירגיש רע אם זה שהוא יצטרך לשבת כל הזמן בכיסא הגלגלים, ושהוא כמעט בטוח שהוא יעדיף למות מאשר להיות להם מטרד, ולהפוך את אמא שלהם לסוג של מטפלת. הוא אמר גם משהו על זה שהוא לא ירגיש חיי בעודו יושב על הכיסא ושהוא יעדיף למות. פתאום הוא עושה לי ׳אני גם מעדיף את זה׳. אמאלה הייתי בהלם. ועוד רגע ובכיתי יחד איתו״.
״די״ צעקה. ״באלוהים הייתי מתמוטטת לו מול העיניים ובוכה כמו ילדה קטנה״.
״את לא מבינה בכלל איך התאפקתי. עוד רגע ופרצתי בבכי. אבל לא רציתי להישבר כי אני בטוחה שהוא לא רצה בזה. הרי הוא לא בא בכדי שנבכה יחד, הוא בא כי הוא רצה שאני אשכיח ממנו את המצב. אבל עזבי את זה, אחותי, שיא השיאים, הוא נישק אותי״.
״לא מופתעת. אני פשוט בהלם שנתת לזה לקרות״.
״זה סוג של… מה זה ׳סוג של׳… זה היה בכח״ אמרתי מתגוננת.
״תשבעי בכח. בן זונה״
״כן״ אמרתי מגישה לה צלחת ועליה שקשוקה בתוספת שתי ביצים וסלט.
״אמא איזה ריח״ צעקה בהתענגות ״תביאי תביאי לחם״ אמרה בדרישה ואני ביצעתי.
״אה ותגידי, עכשיו נזכרתי, מה אמרת היית אתמול גם עם עומרי״.
״כן״ אמרתי עם חיוך.
״נו, מה היה״ שאלה סקרנית.
״סתם כזה ישבנו, דיברנו, היכרנו יותר. אני נורא אוהבת את האופי שלו. יעני אם אני עושה השוואות בינו לבין שניר, עומרי לוקח מבלי להתאמץ״.
״מה, איך הוא?״.
״הוא נסיך, באמת. תקשיבי, קודם כל הוא בא עד לפה, והוא לא רצה להיכנס אלי הביתה״.
״למה״ שאלה לא מבינה ונכנסה לדבריי.
״אנאערף. משהו על זה שהוא לא רוצה להיכנס בגלל שהוא לא רוצה שאני אציג אותו בתור ידיד שלי ושהוא מתבייש. לא נתפסתי, דווקא הבנתי. בקיצור זרמנו בהליכה לפארק מאחורה, מגיעים, יושבים וזה, ופתאום תקפה אותי ביישנות. לא הצלחתי לדבר, קפאתי. זה בחיים לא קרה לי״.
״מה זה קפאתי״ היא שאלה לא מבינה.
״קפאתי. פשוטו כמשמעו. אשכרה לא הצלחתי לדבר, אני לא יודעת אם גם הוא הרגיש את המתח שהיה שם באוויר, אבל הוא ניסה להציל את המצב. הוא שאל שאלות, הוא התעניין, הוא שילב אותי יפה בשיחה ולאט לאט גם גרם לי להשתחרר. הוא שאל שאלות עמוקות האמת. הרגשתי שהוא באמת מתעניין״.
״התנשקתם״ היא פתאום קפצה וקטעה אותי.
״האמת שלא״.
״מה לא״ שאלה מופתעת. ״בשביל מה הוא בא מבאר שבע, מה הוא אמיתי?״.
פתאום בהערה של שובל הסתכלתי שוב על הסיטואציה והיא הייתה מאוד מחמיאה בעיניי. פתאום שמתי לבד כמה עומרי בא נטול אינטרסים. הוא אשכרה בא מבאר שבע עד המושב שלי, וכן זה לא כזה רחוק אבל בכל זאת, הוא בא עד לפה, ומתי הוא הגיע, בסביבות שמונה וחצי, תשע. ומתי הלך? כמעט בשתיים, זה בערך חמש שעות. חמש שעות שהוא הקדיש אך ורק להכיר אותי באמת. הוא הרי לא ניסה שום דבר, לא היה איזשהו מגע מוגזם, הוא לא רמז דברים שגרמו לי לחשוב על כוונות לא מכבדות מצידו, פשוט היה לנו כיף יחד. והמשפט הזה בסוף? משהו כמו ׳אני לא רוצה שזה יתקדם מהר מדי בכדי לא לעשות טעויות שעשיתי בעבר׳ הדהד לי גם בראש. אני לא יודעת מה הוא עבר לפני. אבל אני בהחלט יודעת שזה שייך לעבר והוא לא רוצה לחזור על טעויות ישנות כדי שגם הקשר שלנו לא יגמר ככה ויחשב להיסטוריה. ככה לפחות אני ראיתי את זה ובגלל זה זה היה כל כך מחמיא בעיניי.

סיימנו לאכול ופינינו את כל הבלאגן שעשינו על שולחן המטבח.
״ואי איך מתאים לי עכשיו סיגריה״.
״את לא מעשנת לי בחדר. פעם קודמת רציתי לחנוק אותך. כל החדר היה בריח של סיגריות, רציתי להתאבד״
״תרגעי אני לא אעשן לך בחדר. חוץ מזה גם אין לי סיגריות, אני צריכה ללכת לקנות״.
״סבבה אז נעשה סיבוב לפיצוציה אחר כך״ אמרתי.
״כן. איפה אמא שלך״ שאלה בלי קשר.
״אנאערף. למה״ שאלתי לא מבינה.
״רציתי לקחת לה סיגריה, אני מתה לעשן״.
״אה״ אמרתי בחצי גיחוך. ״אם כל כך דחוף לך, תעלי תקחי מבן״.
״באלוהים שאין לי כח לעלות עד לחדר שלו״ אמרה מסתובבת על כיסא הבר בשולחן המטבח עם הפנים למדרגות. ״אני חושבת על כל הדרגות עד לחדר שלך ואין לי כח, אז איפה אני עולה גם את המדרגות למרפסת ואז את הכמה מדרגות האלה עד הדלת של החדר שלו. קיבלתי סחרחורת באלוהים״.
״מה הבעיה. תראי אני מתקשרת אליו, שניה הוא יורד״ אמרתי וחייגתי אליו.
״בן, אתה רעב?״.
״מתי לא. למה מה יש לך להציע״ שאל בסקרנות.
״עשיתי שקשוקה. אבל שובל פה והיא רעבה רצח, מתחרעת פה על הכל, כבר צלחת שניה שלה בן. אז התקשרתי להודיע, ואם אתה רוצה לאכול תבוא עכשיו״.
״מה אין לה בית זאת. טוב שימי לי בצד בקיצור, כמה דקות אני יורד".
״אני לא שמה לך עכשיו בצד. תבוא וזהו״.
״בסדר, הנה אני יורד״ הוא אמר וניתקתי.
״מה אמרתי לך״ צעקתי לעבר שובל שכבר התפרסה לה על הסלון וצפתה בטלוויזיה. אני התחלתי לעשות כלים, ולא, לא שכחתי את ההתערבות שלי ושל אמא שלי, אבל מצד שני באמת שלא יכולתי להניח את כל הכלים בכיור מבלי לשטוף אותם אחרי. לא הספקתי לסיים ובן כבר ירד.
״איפה, איפה השדה״ שאל תוך כדי שיורד הוא את המדרגות ומתקדם אל המטבח.
״מה" שאלתי לא מבינה.
״חברה שלך הקבב הזאת. בטח היא גמרה לי כבר את כל השקשוקה וברחה הביתה״ אמר תוך כדי שהוא מרים את מכסה המחבת הענקית שהכילה את השקשוקה שהכנתי ומתענג מהריח.
״למי קראת קציצה״ קמה שובל מפוזת השכיבה שהייתה בה והתיישבה.
״אה את עוד פה״ אמר צוחק. ״ולא אמרתי קציצה, אמרתי קבב״.
״אותו חרא״.
״באלוהים חשבתי כבר הלכת הביתה. אין אני אומר לך אין לה בית לילדה הזאת״ אמר פונה אלי וצוחק.
״סתום סתום ת׳פה״.
״בגלל זה את כל החיים שלך פה״ אמר מסתלבט.
״שתוק אתה מת עלי, תודה כבר״.
״לחברה שלי בחיים לא אמרתי שאני מת עליה, לך אני אגיד. תזכירי לי איך קוראים לך בכלל״.
״אמן אמן שבורא עולם ישמע תפילותיי ותחנק מהביס הזה שלקחת עכשיו״. והוא אכן נחנק, אבל רק בגלל שהוא צחק תוך כדי שהוא לעס. ״אין אלוהים אוהב אותי, נשבעת״ צעקה.
״היא הבת של השטן הבחורה הזאת, איך את חברה שלה״ אמר שוב פונה אלי.
״סתום סתום בקיצור. תפסיק לזיין תמוח ותביא לי סיגריה בבקשה״.
״אני אביא לך בעיטה לא סיגריה״.
״נו בן״ צעקה ״אני מתה לעשן, תעלה תביא לי״ אמרה מבקשת.
״אני גם אעלה ואביא לך? לא את חייה בסרט״.
״בן״ שוב הרימה קולה.
״תעלי תקחי מה יש לך״ הוא השיב לה באותו הטון.
״נו אבל אין לי כח״.
״נו יעצלנית, תעלי ותעשני כבר למעלה במרפסת״ היא חשבה עם עצמה כמה שניות וקמה ועלתה את המדרגות.
אני כבר סיימתי את הכלים. והחלתי מתקדמת אל כיוון החדר שלי.
״יצא לך פצצה״ אמר בן מלקק אצבעותיו.
״ברגיל״ אמרתי מתרברבת. ״תשטוף אחריך
את הצלחת״ צוויתי והוא לא הגיב, כאילו לא מתייחס.
סגרתי את דלת חדרי, הפעלתי את המזגן, שכבתי על המיטה, ושמתי דרך הvod מרתון ׳חברים׳ בטלוויזיה. כמה דקות ושובל גם נכנסה גם היא, נשכבה לידי וצפינו יחדיו. באיזשהו שלב נמנמנו קצת וצלצול הפלאפון שלי העיר אותנו, או לפחות אותי, כי היא גם עם טרקטור יעלה עליה, הבית יעלה באש וישמיעו לה רוק כבד עם מערכת בסים לא מהעולם הזה, היא לא תזוז תנוחה אפילו, כשהיא ישנה היא כמו מתה. מסתכלת על מסך הפלאפון והוא מראה כי השעה היא שמונה וחצי. מביטה על השם שרשום על המסך והשם ׳עומרי׳ כתוב עליו. אין צורך כבר לומר מה היתה הבעת פניי, אין צורך להזכיר איך הרגשתי ובטח ובטח שאין מה לציין שוב את החיוך המטופש. אני בטוחה שאתם כבר יודעים מה זה עושה לי כשהוא מופיע בתמונה. ישר התרוממתי, עשיתי מין שיעול קטן שיסדר את קול הרפי גינת שיש לי כשאני מתעוררת משינה ולאחר מכן עניתי.
״הלו״.
״מה המצב גברת״ שאל בקול החמוד הזה שלו. הקול הזה שמעביר בי תחושת חום בכל הגוף.
״הכל טוב. מה איתך, מה הולך״ שאלתי מחויכת.
״וואלה נחמד. עכשיו בדיוק סיימתי לעבוד, אני בדרך הביתה״ עדכן. ״מה איתך מאמי, מה ככה איך עבר היום?״.
״סבבה. האמת לא משהו מעניין, כהרגלי, בבית בחוסר מעש״.
״מה את לא עובדת, משהו״ שאל מתעניין.
״האמת שלא. עבדתי בעבר באולם אירועים שחבר טוב של אבא שלי מנהל, אבל זו לא עבודה בשבילי״.
״מה איפה?״.
״משמר הנגב״ השבתי.
״אה וואלה. מה אורגינל היית מלצרית שם?״.
״לא. הייתי ברמנית בבר שבבופה״ השבתי מצחקקת.
״הייתי מופתע לרגע. איפה את ולהרים מגשים. את ילדת שמנת כזה״ אמר מצחקק גם הוא.
״אני״ שאלתי בפליאה. ״ממש לא. למה ככה. אני דווקא מאוד חרוצה, אל תראה אותי ככה. לא חפה הזלזול הזה״ אמרתי מבטלת את דבריו.
״לא יודע. את פרינססה כזאת״.
״איזה שטויות. אני הכי לא״
״אני צוחק. מה את משתגעת״ אמר בגיחוך.
״טוב בוא נעבור נושא״.
״כמעט שכחתי למה התקשרתי. רציתי בלי שום קשר לדבר איתך בכללי, להתעדכן, לשמוע מה שלומך וגם רציתי לדעת מה התכנונים שלך ליום חמישי הקרוב…״
״יום חמישי… למה מה אתה כבר מתכנן״ שאלתי סקרנית.
״יש לך תוכניות?״ הוא שאל שוב דורש תשובה וודאית, ואני חשבתי רגע אם יש לי איזה משהו לעשות, וידעתי שיש משהו אבל לא זכרתי מה. לקחתי איזה שתי שניות לחשיבה ופתאום נזכרתי בנורית, אמא של דודו. נזכרתי שיש לו יום הולדת ביום חמישי הקרוב והיא ביקשה ממני עזרה בהכנות וההזמנות.
״האמת שיש יום הולדת לחבר קרוב שלי, למה?״.
״הבנתי. סתם לא משנה״ אמר במהירות.
״מה לא משנה. אני רוצה לשמוע מה רצית להגיד״.
״עזבי נו זה לא רלוונטי״.
״נו עומרי״ ביקשתי.
״סתם נו, כנראה שזה באמת לא צריך היה לקרות״ הוא מלמל.
״מה אתה מדבר איתי עכשיו חצאי משפטים. דבר נו, מה יש ביום חמישי״ שאלתי שוב סקרנית.
״יום הולדת לחבר קרוב שלך״ אמר מתחכם.
״נו אל תעצבן, תדבר…״
״אני לא יודע איך תראי את זה״.
״תדבר כבר״ נכנסתי אל דבריו.
״תתני לי״ אמר מצחקק. ״טוב תשמעי, אני יודע שאני עף פה בהצעה שאני התכוונתי להציע לך, והאמת שאת כל היום שלי הקדשתי לחשיבה על זה. איך תראי את זה, איך תגיבי, עד כמה זה יהיה מוגזם בעינייך״.
״על מה אתה מדבר״ שאלתי מבולבלת
ונכנסת שוב לדבריו.
״ככה… אחותי מתחתנת ביום חמישי. אני יודע, אנחנו לא מכירים מלא זמן, זה קצת מוזר האמת, אני בהלם על עצמי שחשבתי על זה בכלל. ובואי נעזוב בצד את העובדה שאני סותר את עצמי רצח, במיוחד אחרי שהבטחתי לעצמי שאיתך זה יהיה שונה, איתך אני לא מתכוון לרוץ. אבל לא יודע, חשבתי שיהיה נחמד אם אני אזמין אותך ותבואי״.
״מה״ החלתי מגמגמת. ״מה הקשר?״.
״אין קשר. זה סתם משהו שחשבתי עליו. האמת שכשהרצתי את זה בראש ידעתי שתשעים ושמונה אחוז את אומרת לי לא, ושני האחוז הנותרים הם בספק. מובן לך שאם היית אומרת שאת לא רוצה לבוא הייתה לי הבנה מוחלטת. כאילו באמת מה הקשר? אבל בכל זאת רציתי לעשות את זה. עכשיו זה בכלל לא רלוונטי כי את לא יכולה בכלל לבוא, זה לא שאלה של רצון. אבל מעניין אותי לדעת מורן, אם לחבר הקרוב הזה שלך לא היה יום הולדת, מה היית אומרת, היית באה?״