עומרי ומורן- פרק 17: טעויות

אז אולי בכל זאת אענה לו ואבדוק מה שלומו?

עוד כמה דקות של התלבטות, עוד כמה רגעים של חשיבה שבסופן אמרתי לעצמי ׳יאללה מה אני דופקת לו דין וחשבון בכלל? מה שיהיה- יהיה׳.
״שמעתי. מה איך אתה?״ שלחתי לו. וכרגיל לא עברו כמה שניות ומיד הוא ענה לי. כאילו יש לו איזה חיישנים ובכל פעם שאני שולחת לו הודעה לא הפלאפון שלו רוטט אלה כל הגוף ומתריע לו.
״על הפנים״ הוא שלח לי בחזרה.
לא ידעתי איך להגיב. זה קשה. קשה לי כל הסיטואציה הזו. והרבה יותר קשה לי להביע רגש בעזרת מקלדת הפלאפון שלי במקום פנים מול פנים, כמו כולם בעיקרון.
״את לא מבינה בכלל איך אני צריך אותך איתי״ הוא הוסיף מיד.
״איך אמא שלך?״ שאלתי מהר בכדי להעביר נושא.
״בסדר, כולנו מאוד אופטימיים. שחר היא היחידה שלקחה את זה ממש קשה״.
(שחר היא האחות הכי קטנה של שניר. אני חושבת שהיא בכיתה י׳ אם אני לא טועה, ולפי איך שאני זוכרת אותה, היא הייתה הכי מקורבת לאבא שלה).
״איזה עצוב. בעזרת השם שירגיש טוב״ שלחתי לו והכנסתי את מפתח הבית אל חור המנעול והחלתי מסובבת ימינה. נכנסת פנימה. חושך סרר בבית כולו. נכנסתי למטבח מזגתי לי כוס מים ועליתי מיד בשקט בשקט לחדרי.
מתיישבת על הכיסא שבפינת השידה, חולצת נעליי ומחליפה בגדיי. מנקה פניי עם מגבון, מורידה את הרימל מעיניי ואת הסומק מלחיי. לאחר מכן נכנסתי לשירותים, שטפתי את הפנים עם הסבון המיוחד שלי, צחצחתי שיניי וחזרתי אל חדרי.
נשכבת במיטה, מרימה את הפלאפון בכוונה לפתוח אותו ורואה שעל המסך כתוב כי התקבלה שיחה משניר… ׳מה לחזור אליו׳ תהיתי עם עצמי. ופתאום הוא טלפן שוב. עניתי במהירות כי רעש הצלצול הבהיל אותי.
״הלו?״.
״מה זה מה מחקת את המספר שלי?״.
״לא, למה״ שאלתי לא מבינה.
״אני יודע.. ענית כזה בהיסוס״.
״גם אם הייתי מוחקת מה זה משנה, אני זוכרת את המספר שלך בעל פה״.
״מה באמת? כבוד גדול״ קולו נשמע מתלהב. ״מה איפה את?״.
״נו באמת שניר איפה אני כבר יכולה להיות?״.
״אני לא יודע, בגלל זה אני שואל״.
״דחילק שניר, כמעט שלוש בלילה. אני בבית מתחת לשמיכה״.
״אני יכול להצטרף?״.
״שניר….״
״בבקשה חיים שלי אל תסרבי לי. חסר לי החיבוק שלך בלילה, הנשיקות, הליטופים״.
״שניר….״
״בייב אני פה בחוץ״ הוא שוב נכנס במהירות לדבריי.
״שקר״ מיד הדפתי אותו.
״נשבע לך. אני צריך אותך איתי מורי… את לא מאמינה לי תסתכלי מהחלון״.
קמתי מהמיטה בקפיצה. אני חושבת שבחיים לא קפצתי כך קודם לכן. ׳אין סיכוי, מה הוא משוגע? הוא סתם אומר. גם מי ישמע מה יש לו לחפש פה עכשיו׳ חשבתי לעצמי. מתקרבת אל החלון, פותחת טיפה את התריס והפלא ופלא, טויוטה קורולה כסופה חנתה מול השער. ׳לא הוא לא שפוי׳ רצה לי המחשבה בראש.
״יש לך בעיה נפשית, בדוק״.
״נדפק לי המוח מאז שעזבת אותי״ אמר כמו מתקן. ״את יוצאת אלי?״ שאל התמים.
״לא״ עניתי במהירות.
״מורן אני צריך אותך״ קולו נשמע חנוק.
״שניר….״ נאנחתי.
קצת מפגר לחשוב כך, אני יודעת. אבל משום מה כל המצב הזה… לא יודעת, טיפה הרגיש לי כאילו שניר מנצל את מצבו של אביו בכדי להתקרב אלי שוב. וכן זה מטופש ואפילו חוצפה מצידי לחשוב כך, בכל זאת אני לא מרכז העולם, ומשפחה, בייחוד אבא, הורה בכללי זה נושא נורא רגיש. טיפשה שכמותי, מה נראה לי בכלל שהוא חושב על זה ברגע זה.
״מורן לא הייתי עוזב את המשפחה שלי בבית החולים רק בכדי לראות אותך לרגע אם לא באמת הייתי צריך אותך איתי עכשיו״ הוא הרים את קולו מעט.
״בסדר, שניה אני באה״ אמרתי כנועה וניתקתי לו.

׳מה עכשיו׳ חשבתי לעצמי. ׳מה אני באמת יוצאת אליו עכשיו… אני כל כך אצטער על זה׳. ידעתי שבאמת כך, אני אצטער על זה ובכל זאת יצאתי אליו. לבושה בפיג׳מה פו הדוב קצרה, נעלי האווינאס וקוקו מנקה. לא התרגשתי וידעתי שגם הוא לא יתרגש, הלא שניר כבר ראה אותי במצבים הרבה יותר גרועים ולא תמיד נעימים לעין.
פתחתי את דלת חדרי בשקט בשקט כמו איזה גנב וירדתי את המדרגות על קצות האצבעות. הגעתי לדלת הבית, סובבתי המפתח, פתחתי את הדלת, סגרתי אחריי מבלי לנעול, ירדתי את שלושת מדרגות הכניסה והתקדמתי אל השער בכדי לצאת אל שניר.
הוא כניראה ראה את שער הגינה נפתח וישר זינק ממושב הנהג. הוא מתקדם לעברי ורואה אני כי פניו עצובות, עיניו אדומות כדם וכשחיבק אותי גופו רעד.
״את לא מבינה כמה אני צריך אותך״ הוא אמר חנוק ומגמגם .
לא הצלחתי לזוז. רציתי להשתחרר מהחיבוק הזה אבל לא רציתי להביט בעיניו ולראות איך בוכה הוא. תמיד שניר היה החזק מבין שנינו, כאילו חסר רגש. לראות אותו נשבר לי בין הידיים יהרוג אותי ואני עוד עלולה להתחיל לבכות גם ביחד איתו, לא רוצה בזה.
״הכל יהיה בסדר״ אמרתי תופחת על גבו.
״לא, לא יהיה״ הוא אמר והשתחרר לאט מהחיבוק, עומד מולי ומנגב עיניו מן הדמעות. ״מורן הוא במצב קשה. הרופאים אומרים שיש סיכוי והוא לא יצא מזה, ואם כן… מאמי הלכו לו הרגליים״ הוא החל שוב לבכות ״את יודעת מה זה בשבילנו? עזבי אותנו, אמא שלי. מסכנה… כואב לי על זה שהיא סוג של תצטרך לעצור לעצמה את החיים להיות כמו מטפלת שלו ובעצם להיות לו הרגליים. והוא… הוא לא יכול לשבת על התחת כל היום, הוא יותר גרוע ממני, את הרי מכירה אותו. אני לא מאמין שאני אומר את זה בכלל עכשיו, אבל אם כל הכאב, אני יודע שהוא מעדיף למות מאשר לגרום לנו ל״מטרד״ ובאמת שאני לא מאמין על עצמי שככה אני חושב אבל אני מעדיף שישמור עלינו מלמעלה מאשר שישאר פה בינינו חסר חשק לחיות״ אמר כשדמעות לא מפסיקות לזלוג מעיניו.
״שניר אל תדבר שטויות״ אמרתי מלטפת את כתפו הימנית מלעה מטה.
״זה ככה מורן, זה בדיוק ככה״ אמר מרים טיפה את קולו. ״אבל מה אני מזיין לך את השכל על הנושא הזה, באתי כי אני רוצה שתשכיחי ממני אותו. באתי כדי לקבל ממך חיבוק שינתק אותי מהעולם, כזה שרק את יודעת להביא לי״ הוא אמר נשען אחור על האוטו שלו, תופס ידי ומושך גופי קרוב אליו.
הוא מחבק אותי וגופי נוטה עליו, בלית ברירה חיבקו ידי את גופו בחזרה. כל הרחוב שקט ומצליחה אני לא להרגיש אלא גם לשמוע פעימות גופו. לאט לאט הזיז שניר גופו העליון אחורה כשזרועותיו עדיין מחבקות גופי כחגורה במותן. הוא מתבונן עמוק בעיניי ואני כבר צופה את שהולך לקרות.
״שניר…״ אמרתי תוך כדי מנסה להשתחרר.
״ששש״ אמר מתחמק ותוך כדי מקרב ראשו אל ראשי כשעיניו עצומות.
״שניר מספיק אני לא…״
״די פרח שלי, עולם שלי, מספיק. מספיק עם המשחקים. אני לא רוצה לשמוע אותך, אלא רק להרגיש. כמו פעם״ אמר קוטע אותי ומלטף פניי ביד אחת כשהשניה אוחזת עדיין מהמותניים ומחזיקה אותי קרוב לגופו.
פתאום, מהר מאוד שפתיו היו על שפתיי ולשנו חדרה והתחכחה בלשוני. הכל קרה מהר מדי, ולקח לי זמן לעכל שזה באמת קורה. נסיתי להיחלץ מידיו אך ללא כל הצלחה. דחפתי גופו מאזור החזה אבל כנראה כי הספקתי לשכוח כמה חזק הוא לעומתי וברחה לי מהראש לרגע העובדה שהוא בעצם גבר ואני בסך הכל אישה… איפה השוויון כוחות פה בדיוק?!