עומרי ומורן- פרק 15

״לא משורר. ואני יודע שמה שאני מרגיש לא תקין בגלל איתי אבל אין מה לעשות מורן יש כאן משהו אני יודע את זה. והרגשתי את זה מהפעם הראשונה שראיתי אותך והסתכלת עלי בחזרה. עוד לפני שנישקת אותי בכלל. ותפסיקי להסתכל עלי עכשיו ככה עם העיניים האלה שלך למה אני עוד שניה טורף אותך״.

״הנה אני לא מסתכלת עליך יותר״ אמרתי מובכת וסובבתי פניי בחיוך רחב.
״לא נו אל תהיי ילדה״ אמר צוחק וסיבב פני כלפיו.
והנה סוף סוף הגיע המגע לו חכיתי. אני צופה קירוב שפתיים, אבל לא, הוא זהיר מדי. הוא מנסה להותיר רושם ולא להיראות פזיז, מחייך לעברי ורק גורם לליבי לצהול מהתרגשות. והנה התחושה הזו שוב בבטן, תחושה כזו של מערבולת מלאה אושר המלווה בחיוך שמתפרס לו על פני. מביטה בו בביישנות והוא בי בחצי חיוך.
״מה את מחייכת״ הוא זורק לעברי בפשטות.
״לא יודעת…״ החלתי מסתבכת ״נורא מחמיא לי מה שאתה אומר״.
״אני שמח. אבל שתדעי לך שזה לא עכשיו בקטע של סתם לזרוק לך מילים מתוך אינטרס אישי או משהו. אני באמת נתכוון לזה״.
״אני שמחה״ אמרתי וכולי סמוקה.
עיניו החומות מביטות בי עמוקות ומנסה אני לחדור אל מוחו. מעניין מה הוא חושב כרגע, מה רץ לו בראש ומה המטרות שלו?!
״על מה את חושבת״ שאל במהירות.
״סתם״. עניתי מובכת וראשי הוטה מטה.
״רק לפי הצורה שבה אמרת את ה׳סתם׳ הזה עכשיו, אני יודע שזה משהו עם מטען״.
״מה זאת אומרת״ שאלתי בחשדנות מתחכמת.
״לא יודע, יצא לך מין חיוך מסגיר כזה. פתחי נו״.
״מסגיר? מה מסגיר, את מה בדיוק?״ שאלתי צוחקת.
״לא יודע, מרגיש לי כאילו את רוצה להגיד משהו אבל שומרת בפנים״.
בלתי מובן וללא ספק הזוי כל הקטע הזה של אבחון המוח שלי שהוא עושה בכמה שניות קטנות. אנחנו בקושי מכירים והמילה ׳בקושי׳ עוד נחמדה לסיטואציה וההיקשרות המהירה הזו בינינו, אבל באמת שאין דרך לתאר כמה מפחיד כל העניין הזה שרק מלהביט בי הוא מצליח לקרוא אותי ולומר תמיד את המילים הנכונות. אני כבר לא יודעת אם זה קשור אליו בתור בנאדם, אם זה קורה לו עם כולם, לאו דווקא עם נשים אלא אנשים בגדול. או שזה פשוט רק איתי, או שמא אני שקופה כמו מים מבחינתו, היתכן?
כל כך רציתי לצרוח באוזניו את כל רגשותי. כל מה שאני חווה כלפי פנים כשאני בחברתו, לצידו או סתם חושבת עליו לאיזה רגע חולף. רוצה לשתף אותו ולגלות לו את הסוד- הוא הגבר הראשון בחיי שאני מרגישה כלפיו דברים בפרק זמן כל כך קצר. הגבר הראשון שבקושי מכיר אותי אך בכל זאת קורא אותי יותר טוב מכולם. הגבר הראשון שבכלל גורם לי להרגיש את כל הרגשות והתחושות החדשים האלה שממלאים אותי ומעיפים אותי גבוה לשמיים.
אבל אין קשה לי…..

״עומרי אתה הוזה דברים״ אמרתי בביטחון, לפחות לפי דעתי.
״תצרחי את זה ואני לא אאמין לך״ אמר מחייך ״את יודעת מה… אני לא קונה את זה לפחות לא עד שאת תאמיני לעצמך״
״לא באמת. אם היה לי מה לומר לך הייתי אומרת״ העזתי לשקר, מה נראה לי בכלל? לא מבינה למה לא התוודתי בעדינות. לא לומר לו הכל על ההתחלה, אבל יכולתי לזרוק סימנים ולא עשיתי זאת. ובמקום זאת שיקרתי. פשוט איכזבתי את עצמי.
״אני כרגע לא מאמין לך, באמת אני אומר לך. אבל זה בסדר יכול להיות שזה איזה משהו מהעבר, האקס שמעסיק לך את הראש או משהו ואת לא מרגישה בנוח לשתף אותי בזה. וזה בסדר אני לא אתעקש ואני אפילו מבין. אבל רק שתדעי לך שאני לא סובל שקרנים ואני כבר קלטתי אותך״ הוא אמר מחייך לעברי עם אצבע מצביעה המתנדנדת מטה מלעה ״אני כבר יודע בדיוק מתי את משקרת״.
״מי זה הבחור הזה, אורי גלר״ שאלתי בציניות ונקרעתי מצחוק.
״כמעט. יותר בכיוון של חוש חש הבלש״ הוא אמר וצחקנו שנינו.

לפתע נשמע צליל ההודעה מהפלאפון שלי. מוציאה את המכשיר מכיסי ומביטה על המסך בכדי לדעת מי זה… על הצג היה רשום ״צ׳וצ׳❤️״. פתחתי את הפלאפון ותוכן ההודעה היה ״איפה את?״.
״לא לא לא לא את ממש לא עונה. לפחות לא כל עוד את יושבת פה איתי״ הוא אמר, תוך כדי חטיפת הפלאפון מידיי, נעילתו, והכנסתו אל תוך כיסו הקדמי.
״לא נו זו חברה שלי, תן לי רק לענות לה״.
״תעני לה אחר כך. תאמיני לי היא לא תמות אם תעני לה יותר מאוחר״.
״לך תדע… ואם כן״.
״לא אכפת לי״ הוא אמר צוחק.
״נו עומרי״ צעקתי כאילו עצבנית למרות שבינינו אהבתי את השליטה הזו. אהבתי את החוצפה שלו, את הדרך האלגנטית שבה הוא עשה את זה ואת ההומור שבדבר. ״אין לי כח שאתה ככה אמיץ״ אמרתי תוך כדי שאני מזיזה את ידיו מכיסיו.
״מה יש לך מה את מזיזה לי את הידיים כאילו שאת תדחפי עכשיו יד ותוציאי את הפלאפון״ הוא אמר צוחק.
״שאני אבין, אתה חושב שאני לא אעשה את זה?״.
״אה כן״ שאל מביט בי בפרצוף מתחכם.
״כן אם אני רוצה אני מכניסה יד ומוציאה אותו״.
״הנה בבקשה״ אמר נעמד מולי במהירות כשידיו פרוסות לצדדים כמו דחליל.
״מי אמר שאני רוצה?״ אמרתי מוסמקת ומחייכת לעברו.
״כי אין לך אומץ״.
אוי לא, הוא אמר את המשפט!
המשפט שהכי שנוא עלי בעולם. המשפט שמוציא ממני הרבה דברים טובים אך גם רעים בשפע. זה הרי ידוע שרוב המין האנושי אוהב להוכיח את עצמו. כל אדם אוהב להראות את הכישורים והיכולות שלו… וכשלא מאמינים בו הוא יוכיח עצמו בכל דרך אפשרית. ואין מה לעשות חברים, אני בת אדם בדיוק כמוכם. ואני הולכת להתוודות פה… יש לי דפקה רצינית עם המילים ׳אין לך אומץ/את לא יכולה/נראה אותך/את לא תצליחי׳ בכל פעם שאומרים לי את אחד המשפטים האלו, זה כאילו נכנס בי איזה שד ואני פשוט מבצעת מבלי לחשוב רגע אחד על המעשה.
אוי, איך שעומרי עשה טעות!

״למה אתה כל כך בטוח בעצמך״.
״לא יודע ככה מרגיש לי״ הוא אמר בטון מתגרה וחצי חיוך על פניו.
״אתה בחור אמיץ״ אמרתי וקמתי מן הספסל, עומדת מולו והוא עדיין עם ידיו לצדדים.
״תוכיחי לי שגם את״ אמר טיפה בלחש והתקדם אלי בצעד וחצי וכעת עומדים אנו צמודים מאי פעם.
(אני כבר הודתי שאני לא יכולה לעמוד שקטנה לאחר שאומרים לי את המשפט ״אין לך אומץ״ וגם ציינתי שאני פשוט פועלת מבלי לחשוב פעמיים אז תנסו להבין, לא להזדהות… אני לא מבקשת הרבה, רק להבין).
מביטים האחד לשניה בעיניים לכמה שניות כמו משחקים את המשחק ״מי ממצמץ ראשון״ ובשנייה שהכנסתי את ידי הימנית אל כיסו השמאלי אשר מכשירי היה ״כלוא״ בו, עצם עומרי עיניו והטה ראשה ימינה כשחיוך על פניו וצחוק בפיו.
״מספיק אמיצה בשבילך״ אמרתי חוצפה וגאווה תוך כדי התקדמות אחורה וישיבה על הספסל בחזרה.
״תשמעי את בחורה עם ביצים ואני אוהב את זה״ הוא זרק ואני הוחמאתי ״האמת, לא חשבתי שתקחי אותו״.
״איי איי עומרי כאילו מה זה״.
״אני איתך בראש, זה כלום. אבל לא יודע אני לא מכיר בחורות כמוך… רוב הבחורות היו מתעצבנות רק מזה שאני אגיד להן לקחת את הפלאפון לבד, ירגישו מובכות, יתביישו, יחשבו שאני מזלזל בהן ואנא ערף עוד מה. ואת…. כאילו כלום. אין את גדולה״ אמר צוחק לעצמו.
״אתה עוד תופתע המון״.
״אני בטוח״.
המשכנו לצחוק ולדבר עוד איזה שעה. היו הרבה שתיקות מביכות, המון צחוקים אך הכי מאכזב כי לא כל כך הגענו לעומק… גם הוא וגם אני האמת נמנענו מלהיכנס לנושאים רגשניים. נכון, זה מה שהכי מעניין, ונכון, הייתי מסוקרנת רצח על מה שאמר אלירן על משפחתו של עומרי אבל בכל זאת הרגיש לי טו מאצ׳ להיכנס לזה על הפעם הראשונה שבה אנו נפגשים במטרת היכרות ואני חושבת שגם מבחינתו.

״מה השעה כבר״ מלמל לעצמו והביט בשעון ״יאו כבר רבע לשתיים. איך הזמן עף״.
״כשנהנים״.
״מי אמר שנהניתי? אל תחמיאי לעצמך חמודה״ אמר בטון ציני.
״אה גברת בואי נרגע בבקשה״.
״גברת?״ שאל צוחק.
״כן״.
״שמע ישראל לאן הגענו״ שוב צחק לעצמו. ״טוב יאללה חיים שלי כבר מאוחר״.
״מאוחר למי?״ שאלתי מתגרה.
״לך. יאללה בואי אני אחזיר אותך הביתה״.
״כאילו יש לך ברירה״.
״מה זאת אומרת״ שאל.
״יאללה יאללה אל תשחק אותה כאילו אם האוטו שלך לא היה פה לא היית נוטש אותי ונותן לי ללכת הביתה לבד״ אמרתי צוחקת אבל בתכלס ניסיתי ׳לסחוט מידע׳. קמתי מהספסל והחלתי מתקדמת.
״את לא מתביישת״ שאל בהלם המלווה בצחוק תוך כדי תפיסת ידי והבטה בעיניי.
״סתם נו אני צוחקת, מה יש לך״ צחקתי בפניו.
״אפילו בצחוק שזה לא יתגלגל לך שוב על הלשון ובטח שלא במחשבות״.
״טוב בסדר גברת בלי לחץ״ שחררתי ידי מידו והחלתי מתקדמת.
״איפה נפלתי אלוהים, איפה״ אמר ועיניו מוטות לשמיים. מסתובבת להביט בו ונקרעת מצחוק.
כל הדרך הייתה מלווה בשטויות. אם זה דברים שאמרנו, בדיחות שסיפרנו או הכאפות שחילקתי לו כל שניה.
ולבסוף, הגענו ליעד. האמת שקצת לא רציתי שזה יקרה, רציתי שהדרך תהיה ארוכה מלהיגמר וייחלתי שהזמן פשוט ייעצר, אך זה לא קרה לצערי.

עצרנו ליד שער ביתי. עומרי נעמד מולי, בחיוך המדהים הזה שלו והנה זה שוב קורה… אני שוב צופה קירוב שפתיים, אבל לא, הוא עוד פעם זהיר מדי. הוא שוב מנסה להותיר רושם ולא להיראות פזיז, מחייך לעברי ושוב רק גורם לליבי לצהול מהתרגשות.
״שתדעי לך שמאוד נהניתי״ אמר סמוק.
״גם אני. שמחתי שבאת״.
״אל תתרגלי לזה״ הוא אמר בהומור במטרה לשבור את הקרח.
״זה דווקא יכול להיות הרגל מאוד נחמד״.
הוא התקרב אלי והניח ידו השמאלית על פני כשכל אצבעותיו נוגעות לי בעורף ורק האגודל שלו מונח לפני האוזן שלי. האם ייתכן כי טעיתי? האם הוא מתכוון לעשות את זה?