עומרי ומורן- פרק 13

״מורן, מה מוגזם לומר שהתגעגעתי?״

קראתי את המשפט ונהיה לי חם בגוף. נתקעתי עליו קצת כי לא כל כך היה לי איך להגיב, אבל בכדי לא לעורר חשש עניתי הכי מהר שיכולתי…
״מוגזם? לא. אל תדאג, זה קורה לכולם״ התנשאתי
״איך היא מאוהבת בעצמה״ הוא השיב עם סמיילי צוחק
״אם אין אני לי מי לי, משהו״
״הכי עלוב שלך. ואם כבר אם אין את לך אני לך״
״מה אתה מערבב״ הקלדתי צוחקת
״מורי עזבי אותך עכשיו… מתי את בב״ש?״
״אני לא יודעת״
״תקפצי היום״
״מי ישמע מה יש לי לחפש שם״
״מה זה ׳מה יש לי לחפש שם׳ בואי מה אכפת לך, נשב קצת. מה רע?״
״אין כל רע אבל לא נראה לי היום. לא יודעת אני כבר אדבר איתך״
״סבבה חיים״ אחרי כמה שניות הוא הקליד שוב ״שומעת אני בדיוק מתארגן לעבודה, אני אדבר איתך יותר מאוחר״ שלח
״אין בעיה״ שלחתי עם פרצוף מסמיק והוא שלח סמיילי נשיקה
לצערי נקטעה לה מהר השיחה בינינו. אבל התחושה המפגרת הזאת של הפרפרים בבטן לא עזבה אותי במהלך השיחה וגם לא בסיומה. הרגשתי ממש מטופשת ואפילו קצת צחקתי על עצמי מאיך שאני מתרגשת ממנו.

שוכבת במיטה, צופה בטלוויזיה ומנסה לשים את הראש ולהכניס את גופי לקצת שינת צהריים. פתאום צלצל פלאפון…
״אה אימוש״
״מדורני איפה את?״
״בבית, איפה אני יכולה להיות״
״כפרה אמא, אל תשכחי להביא את עילאי״
״למה אני אבל, אוף. מה קרה מה הוא לא יכול להביא אותו?״
״מי?״
״מה מי, בן. הרי אם לא הייתי בבית הוא בשקט היה הולך להביא אותו… אז למה רק אני, אני לא מבינה״
״כי הוא לא ילך הדבע הזה. עזבי את זה שהוא מסוגל לנסוע עד לשם ולחזור לי בלי הילד״ אמרה צוחקת ״חייאתי תלכי תביאי אותו אני לא אספיק״
״בסדר אני אלך. ואת חייבת לי…״
״נתחשבן בבית״
״לא. ככה עכשיו בפלאפון למה אחר כך תגידי לי ׳אני לא זוכרת על מה את מדברת׳ אני לא עושה כלים חודש, אמא״
״זהו?״
״לא, אני גם לא תולה כביסה״
״בסדר״
״ותשיגי לך סידור קבוע אני לא הולכת כל הזמן להביא את עילאי״
״סתמי אל תיסחפי״
״סתם, מישמדורה שלי עד הירח בשבילו״
״טוב מורן ביי״
״אימוש אני בהלם, למה את רעה אלי ככה״ צחקתי
״כי אני באמצע נסיעה״ צעקה
״טוב ביי. ותקני צהריים אין לי כח להכין״
״יותר טוב, אל תכיני. שלא תשרפי לי את המטבח״
״אמא״ צעקתי בקול צוחק והיא כבר ניתקה לי.

מתארגנת על עצמי ויוצאת להביא את עילאי. יורדת במדרגות ובן מסתכל בי…
״בסוף בשקט את הולכת״ אמר צוחק
״שתוק״
״ולחשוב שאם היית מכינה לי לאכול, שנינו היינו עכשיו על בטן מלאה, את יושבת לראות את כל הסדרות הספרדיות האלה שלך ואני הולך במקומך להביא את עילאי. עכשיו תמותי אני לא אלך״
״שתוק כבר בקיצור חפרת מהבוקר. ואמא קונה אוכל תפסיק לבכות״
״מה תפסיק לבכות… עד שהיא תבוא… ׳סרבאק נדבקה לי הבטן לגב, את שמה את האוזן את שומעת שירים של אבי ביטר. קמתי בבוקר אכלתי ביסלי״ אמר והרים את שקית הביסלי הגדולה והריקה שהייתה על השולחן ״זה נראה לך הגיוני״
שתקתי ויצאתי צוחקת מהבית…

הגעתי לבית הספר של עילאי, והאמת שדווקא חזרתי די מהר. במהלך הנסיעה הוא סיפר לי איך היה בבית הספר וכמה הוא נהנה משיעורי ספורט. אין אהבה שלי הילד הזה!!
כשנכנסתי לכביש בשביל הבית שלנו עברתי ליד הבית של דודו ואמא שלו בדיוק התכוונה להיכנס לשער הבית שלהם וכשקלטה אותי נופפה לי לשלום ואני מתוך נימוס עצרתי, פתחתי את החלון ושאלתי לשלומה…
״מה העניינים נורית״
״ברוך השם, ברוך השם. מה שלומך״
״מצויין״
״תגידי את זוכרת את מה שביקשתי ממך?״
לקחו לי כמה שניות אבל פתאום נזכרתי
״כן, בקשר ליום ההולדת של דודו… ברור״
״אני אדבר איתך כבר במהלך השבוע״
״לא, ברור, אין בעיה. תעדכני אותי בהכל ותבקשי כל מה שצריך, כל מה שאת צריכה- אני פה״
״תודה חמודה״
״בכיף״ אמרתי, נופפתי לשלום ונסעתי.

הגענו הביתה ועילאי אמר שהוא רעב, הצעתי לחמם לו אוכל מאתמול אך הוא סירב (ממש משפחה של מפונקים). מהייאוש וחוסר הרצון שלי לבשל איזה משהו, טילפנתי אל אמא…
״אה מאמא״ היא שאלה ושמתי אותה על רמקול
״איפה את?״
״בדרך. למה, מה קרה משהו״
״לא. סתם, כולם פה רעבים, אף אחד פה לא רוצה לאכול אוכל מיום שבת….״
״ומורן מתעצלת לבשל״ צעק בן מכיוון הסלון וקטע אותי
״שתוק כבר, מה אני עובדת אצלך״
״לא לא, מה פתאום אל תכיני כלום. קניתי מוקפצים וטורטיות. אה ולך, הבאתי לך סושי״
״איזה?״
״הקראנצ׳י הזה שאת אוהבת. הבאתי שלוש רולים מספיק לך?״
״כן, בטח. צמחוני?״
״כן״
״כפרה״ צעקתי ״טוב איפה את?״
״הנה כמה דקות אני בבית״
״טוב, יאללה….״
״ביי… ותגידי לעילאי שיעשה שיעורים בינתיים״
״אין לי״ הוא ענה
״מה?״ שאלה לא שומעת
״הוא אומר שאין לו״
״תבדקי לו בכל זאת״ דרשה
״טוב. יאללה ביי אמא״
״ביי״ אמרה וניתקתי את השיחה.

אני הלכתי לחדר וצפיתי ב״סדרות הספרדיות״ שלי (כמו שבן מכנה אותן), והוא ועילאי היו בסלון. בן באותה הפוזה מהבוקר ועילאי משחק ברובוטים שלו על הריצפה.
רבע שעה ואמא כבר חזרה….
״את לא באה לאכול״ שאל בן עם חצי ראש אל תוך החדר שלי
״אה היא באה״
״כן, בואי״
קפצתי מהמיטה ירדתי והתיישבתי עם עילאי בשולחן שבמטבח. בן לקח אתה האוכל שלו לסלון והתחיל להתקרנף. מסכן, אפשר להבין אותו… מהבוקר הוא לא אכל.
״לא קראת לסתיו״ שאלה אמא את בן
״היא לא בבית״
״מה לא בבית. איפה היא?״
״מאיפה אני יודע״ אמר תוך כדי בליסה
״אל תסתכלי עלי אני גם לא יודעת״
״מה היא אמיתית?״ אמרה אמא בלחץ והוציאה את הפלאפון שלה ״לא היא גם לא זמינה. אני בהלם״
״בסדר מה את לחוצה היא בטח אצל החבר ההומו הזה שלה״
״איזה חבר, איזה. הם כבר לא חברים״ אמרה מתהלכת הלוך ושוב
״נו אז בטח אצל איזה חברה. אולי אצל נופר״ אמרתי
״יש לך את המספר שלה״
״לא למה שיהיה לי. אבל נראה לי יש לי אותה בפייסבוק. שניה אני אשלח לה הודעה״
״אולי היא בכלל בבצפר״ אמר בן
״איזה בית ספר בראש שלך, מדרוב. עוד מעט 4 בצהריים״
״בסדר אמא מה יש לך מה את נלחצת״ הרמתי את הקול טיפה
״למה היא לא מודיעה? היא תמיד מודיעה כשהיא מאחרת, או שולחת איזה הודעה. ועוד היא גם לא זמינה, זה נראה לך הגיוני״
״היא בטח עוד מעט תיכנס בדלת״ אמרתי והיא עזבה את העניין
״שתדעי לך שכל הסיפור עם הכלים מתחיל היום״ אמרתי בהומור עם חיוך של שטן
״מה״ שאלה לא מבינה, אך בסוף זה נקלט ״שבי שבי ברעש, את עושה כלים היום״
״מה פתאום אני לא עושה. חבל לך על הזמן אני תפסתי אותך במילה״
״אני לא זוכרת שאמרתי דבר כזה, או שהסכמתי לזה״
״אל תעצבני אותי. אני הקלטתי אותך״
״באמת?״ היא שאלה צוחקת עם שילוב מחיאת כף
״נראה לך?!״ אמרתי צוחקת
״טוב הנה, בן עושה כלים״ היא זרקה לעברו בזמן שהוא התקדם למטבח במטרה לזרוק את השאריות לפח
״חלום שלך״ נקרעתי מצחוק
״באמת חלום שלך שאני אעשה כלים״
״מה זה, זה לא ילדים. אני לא יודעת מה אני מגדלת פה בבית״
״הנה סתיו תבוא תעשה כלים״
״רק שתבוא הגמדה הזאת. את כל הבית היא תקרצף כעונש על זה שהיא לא הודיעה לי שהיא לא תבוא ישר הביתה מבית הספר״ היא אמרה פתאום בעצבים ואני ובן נקרענו מצחוק. באותה השניה רעש ההודעה הוציא אותי מהצחוק וכשהבטתי על המסך חיוך מטופש נמרח על פני.

״חיים?״ שלח לי עומרי ושלחתי לו פרצוף מסמיק בחזרה
״מה הולך״
״הכל טוב, האמת שדבר לא השתנה מאז שדיברנו. מה איתך?״
״סתם יום שיגרתי בעבודה״
״מה כבר סיימת לעבוד״ שאלתי מופתעת
״לא מה פתאום יש לי עוד שעתיים… מה תגידי איפה את?״
״בבית?״
״אין סיכוי את באה היום לב״ש אה…״
״לא… איזה… אמרתי לך כבר, בפעם אחרת״
״את עושה משהו, עסוקה… בגלל זה?״
״לא. האמת שסתם כזה אין לי כח לנסוע עד באר שבע היום״
״ואם אני אבוא?״
״לאן?״
״עד אלייך…״
״למושב?״
״כן. מה את לא רוצה?״